גם שוויון משמעו לשלם מחיר

בכל פעם שנדמה כי התקדמנו צעד אחד מבחינת זכויות להט"בים, המציאות המכוערת מגלה לנו שבעצם חזרנו שני צעדים אחורה. עריצים ורודנים במדינות ערב, אפריקה ולאחרונה גם ברוסיה, יוצאים בגלוי נגד להט"בים, יוצרים גלי אלימות ברוטלית ותולים אנשים ברחובות העיר למען יראו וייראו. לאנשים מגיע לסבול ולמות כי הם שונים, גם במאה ה-21.

אחר-כך מתפלאים איך נתנו לאירועים כמו השואה או כל רצח-עם אחר בהיסטוריה להתרחש. מספיק שמישהו יהיה קצת שונה מאיתנו, כדי שנוכל להפסיק לראות בו בן-אנוש. הרי נשים נאלצו להילחם על זכויותיהן במשך עשרות שנים, האפרו-אמריקאים נאלצו לסבול ולהילחם במשך מאות שנים, והעם היהודי נרדף על-ידי שנאת חינם כבר אלפי שנים. זהו כנראה גורלה של כל קבוצה שאינה מתאימה באופיה לאליטות השולטות.

כל בני האדם נולדו שווים ובני חורין, ולכולם מגיעות זכויות אדם וזכויות אזרח שוות. על כך אין עוררין, והמלחמות שניטשו בעבר ושניטשות גם היום רק מחזקות את הרעיון הזה. אבל במקביל אני מגלה אצל עצמי, ומעט גם אצל אחרים, את הצד השני של המשוואה ככל שזה נוגע לזכויותינו כלהט"בים.

מצעדי הגאווה החלו בארצות הברית בצורה די ספונטנית. בקיץ 1969 קהילת הלהט"ב בניו יורק הגיבה בזעם ובאלימות לעשרות שנים של התעללות ושל התרת דמם, במיוחד על-ידי שוטרים, ובשל כך פרצו מהומות סטונוול. לאחר מכן אורגנו אירועים מתוכננים במשך כל שנה מאז אותו יום, ואירועים אלו הפכו להיות מצעדי הגאווה המוכרים לנו כיום.

אין שום ספק שללא מצעדי הגאווה, הנראות שלנו הייתה ממשיכה להידחק לקרן פינה חשוכה בתרבות האנושית. בעוד שאנו נדרשים להיות אזרחים צייתנים, לשלם מסים ולהתגייס לצבא (בישראל, לפחות) – זכויות האזרח שלנו ממשיכות להיות מדולדלות בהשוואה למה שאנו נותנים למדינה. הזכויות שלנו ממשיכות להיות תלויות ברצונם הטוב של אחרים, במקום להיות מעוגנות בחוק.

אבל הצד השני של המשוואה גורר איתו דילמות לא קטנות. כל המרדף שלנו, הלהט"בים, אחרי הניסיון להיות "כמו כולם", לאפשר לנו להתחתן ולנהל חיי משפחה תקינים – כל אלו הפכו אותנו לחלשים יותר, בסופו של דבר. במקום לחיות את חיינו ולזרוק זין על המדינה ומוסדותיה, אנחנו ממשיכים להתחנן לפירורים המושלכים אלינו מדי פעם בצורת תקדים משפטי כזה או אחר. אנחנו ממשיכים לבכות לאימא ואבא (המדינה, האזרחים) שאנחנו בסך הכול רוצים שיאהבו אותנו.

אני לא אומר שצריך להפסיק לצעוד או להפסיק לפעול למען הקהילה הגאה. שנאת החינם נגד להט"בים כנראה לעולם לא תיפסק, בדיוק כפי שקיימים שונאי חינם של יהודים, נשים ואפרו-אמריקאים. אבל כששואלים אותי מדוע אני לא הולך יותר למצעדי גאווה, חלק מהתשובה נובע מאותו צד שני, הטרונורמטיבי, של המשוואה, שרוב האנשים מסרבים לראות.

רגע לפני מצעד הגאווה בת"א לשנת 2014, גם אני רוצה לקבל זכויות ולהיות כמו כולם ולהפסיק להילחם על מה שכל האחרים מקבלים כמובן מאליו. אבל באותה נשימה מחליאה אותי העובדה שאני בכלל צריך לבקש דבר כזה, ולהתחנן לאחרים כדי שיתנו לי אותו.

5 תגובות


  1. אני לא הייתי נבהל יותר מידי מזה.
    זה יותר התרסה נגד המערב וניסיון לאחד את העם נגד גורם משותף.
    יש מאבק במערב שמתחדד לקראת נפילת ארה"ב(הכלכלית לפחות) בתור המעצמה המרכזית
    וכרגע משחיזים את הסכינים.
    גם במערב משמיצים חופשי את פוטין והערבים לפעמים בגלל שהם רעים אבל לפעמים אל לא עוול בכפם
    דרך מהומות שמייצר המערב ע"י ארגוני הביון שלו.

    הגב

    1. זה מתחיל ממחשבות, שעוברות למילים, שעוברות למעשים… ככה מתחילות כל הדיקטטורות – בצורה דמוקרטית. מצד אחד מצב הקהילה מעולם לא היה טוב יותר במדינות המערב, ומצד שני – מצבה לא היה רע יותר במדינות אחרות.

      הגב

    1. אחד שחושב שזו זכותו לבטל את קיומם של אחרים רק בגלל שהם שונים ממנו; אחד שחושב שזכותו לדרוך על זכויותיהם של אנשים בלי שום סיבה; אחד שמייצר הסתה ושנאת-חינם נגד אוכלוסייה שלמה שדורשת זכויות מלאות – לא ראוי שתגובתו תפורסם בבלוג הזה.

      הגב

      1. מאונן יקר, אתה לא נורמלי הן בתגובתך אליי והן נפשית.
        התגובה שלי לפוסט הייתה מקצועית מאוד, ולא ביטלתי את קיומך, בטח לא ייצרתי הסתה. קרא שוב את תגובתי- ופרסם אותה. תן לקוראים אחרים להחליט לגבי מהותה ואיכותה.
        חצוף.

        הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*