האם אתה פסיכופת? ייתכן

האם אתה פסיכופת?בפוסט הקודם כתבתי על ניסויים מרתקים שבדקו האם תינוקות הם טובים ורעים מלידה, או שמדובר בתהליך נרכש. במסגרת הניסויים נתגלה שאפילו תינוקות בני שלושה חודשים יודעים להבחין בין אדם רע לאדם טוב, ושרובם מעדיף את הטוב. אבל מה בנוגע לתינוקות שהעדיפו את האיש הרע?

ג'יימס פאלון (Fallon), פרופסור לפסיכיאטריה ומומחה לנוירולוגיה ואנטומיה, חוקר את מוחותיהם של פסיכופתים במשך עשרות שנים. יום אחד קיבל לידיו סריקות מוח לבדיקה (מסוג PET), מבלי שנאמר לו דבר על האנשים שאת מוחותיהם בדק. אחרי בחינה מדוקדקת גילה פאלון שחלק מהסריקות מכיל מאפיינים אבנורמליים – חוסר פעילות באזורים מסוימים במוח, שמהווים צמתים קריטיים בהתנהגותו של אדם. את התצלומים החריגים הוא אסף בנפרד, רק כדי לגלות לאחר מכן שהיו אלו מוחותיהם של רוצחים.

בעקבות התגלית המדהימה הזו, פאלון עצמו גילה במקרה שיש לו קרובי משפחה שביצעו רציחות לאורך תקופת זמן ארוכה, מ-1667 ואילך (ביניהם ליזי בורדן, ידוענית בארה"ב שרצחה את אביה ואת אימה החורגת במכות גרזן ב-1882).

פאלון היה המום, אבל הרחיב את טווח בדיקתו גם לבני משפחתו הקרובים – הוא סרק את מוחותיהם של כולם, כולל שלו עצמו. לכולם הייתה פעילות מוחית תקינה, למעט אחד מבני המשפחה: פעילותו המוחית הייתה זהה בדיוק למוחות הרוצחים שבדק פאלון לפני כן. כשניגש לבדוק מיהו אותו סורר במשפחתו, פאלון גילה לתדהמתו שמדובר בו. מוחו הדגים בדיוק את התצורה הפסיכופתית שהוא עצמו גילה.

אבל בזאת לא הסתיימה החגיגה. בבדיקה גנטית של כל בני המשפחה, גילה פאלון שכולם נושאים גרסה מוחלשת של "הגן הלוחם" (Warrior Gene / MAO-A Gene), האחראי להתנהגות אלימה. אבל הסתבר שזה חל על כולם מלבדו – הוא היחיד שנושא את הגרסה המלאה של הגן האלים. ביחד עם תוצאות סריקת המוח, ג'יימס פאלון היה אמור להיות רוצח קר ואדיש, ולא פרופסור לפסיכיאטריה במוסד אוניברסיטאי.

מה ההסבר? מדוע פאלון לא מצא עצמו רוצח אנשים? מכיוון שכמו תמיד במצבים הללו, מדובר בשילוב בין גנטיקה לסביבה בה אנו חיים. לפאלון הייתה ילדות נהדרת, שהקהתה את הגנים האחראים על הפסיכופתיה שלו, והפכה אותו לאדם חברותי (אפיגנטיקה). בני משפחתו אכן מעידים עליו שלעתים הוא מתנהג כאילו היה שני אנשים שונים בתכלית, והוא עצמו אומר שיש מצבים מסוימים שאמורים לעורר אצלו תגובה רגשית (כמו הלוויה), אבל בפועל שום תגובה כזו לא מתעוררת אצלו. כיום הוא מבין שזה נובע מהפרופיל הגנטי שלו, אבל עדיין לא אכפת לו מזה, במין אירוניה כפולה שכזו (I still don't give a shit, כפי שאמר למצלמה). בסופו של דבר פאלון עשה מהמחקר שלו ספר רב-מכר בשם "הפסיכופת שבפנים".

לפי הממצאים של פרופ' פאלון, פסיכופתיה היא תכונה די נפוצה באוכלוסייה. "פסיכופת" אין תמיד משמעו אדם שפוגע באחרים, אלא לעתים קרובות הוא מנתב את חוסר האמפתיה שלו למקומות אחרים. תתפלאו לדעת היכן.

אז איפה איפה הם, הפסיכופתים ההם

מכיוון שכבר היה ברור שפסיכופתים לא נמצאים רק בין כותלי הכלא, פסיכולוג נוסף בדק את אחוז הפסיכופתים באוכלוסייה הכללית. התוצאות היו מדהימות – במגזר העסקי היו פי 4 יותר פסיכופתים מאשר באוכלוסייה הכללית, כאשר רובם ממוקמים במשרות בכירות – מנהלים, סמנכ"לים ומנכ"לים, יושבי-ראש ועוד.

מדובר באנשים כריזמטיים מאוד, שיודעים להשפיע על הסובבים אותם – בין אם בדרכי נועם ובין אם בהפחדה. הם יודעים בדיוק כיצד להתנהל מול אחרים כדי להראות שאכפת להם, אך בעצם הם חסרי רגישות ואמפתיה. כשבודקים את הישגיהם המקצועיים בשטח, מתקבלת תמונה הפוכה לגמרי מהקסם שהם מקרינים: הביצועים שלהם נמוכים.

לא מזמן התפרסמה כתבה בדה-מרקר, שעוסקת ב"מנהל המתעלל" במקומות עבודה. מדהים כמה הפרופיל האישיותי של מנהל מהסוג הזה, דומה לפרופיל הפסיכופת שהגיע למעמד בכיר במקום עבודתו.

פרופיל המנהל הפוגע:

1. אינטליגנטי, בעל קסם אישי וכריזמטי.
2. מניפולטור, אשף בפוליטיקה פנים-ארגונית, בזיהוי מוקדי כוח ובחבירה אליהם.
3. חסר רגישות למצוקת הזולת, אך יודע להגיד את הדברים הנכונים ולהיראות אמפתי.
4. חולה שליטה – חייב לשלוט במה שקורה סביבו ושעשוי להשפיע על מעמדו ועל ביטחונו.
5. חסר גבולות – ייכנס למחשב אישי של עובד ולא יהסס לרגל ולפלוש לפרטיותו.
6. אגוצנטרי: "אני ואני ואני".
7. נקמן ואלים, נוקט פעולות מרושעות ואף פליליות.

 

לפסיכופת יש "תקלה" כלשהי בתחום הרגשי: הוא אינו מסוגל לחוש אמפתיה לרגשותיהם ולמצבם של אחרים. לא מדובר כאן על חוסר אמפתיה זמני, אלא על אדם נטול אמפתיה באופן עמוק וגורף, שבנוסף חושב שהוא מרכז העולם. כאן עולה השאלה המעניינת האם בעלי תסמונת אספרגר – שמקהה את האמפתיה ואת הרגשות – הם בעלי נטייה גדולה יותר לפסיכופתיה… אבל את זה אשאיר לחוקרים ולמלומדים ממני.

לכולנו יש מאפיינים אגוצנטריים ואגואיסטים כאלה ואחרים. כאשר משתחרר בגופנו טסטוסטרון, אנו נהיים יותר אלימים ופחות חברותיים; כאשר גופנו מוצף באוקסיטוצין, אנו הופכים חברותיים ונעימי הליכות. אז מה גורם לפסיכופתים מסוימים לסיים את חייהם מאחורי סורגים, לעומת פסיכופתים אחרים שמנהלים חיים תקינים יחסית ומתברגים בעמדות בכירות?

כפי שראינו מהדוגמה של פרופ' פאלון, זהו השילוב הבלתי נמנע בין גנטיקה וסביבה. אבל מכיוון שאיננו בוחרים אף אחד מהם – לא את הגנים ולא את הסביבה – נשאר רק לשאול האם יש לנו אפשרות בחירה בכלל.

אדם שניסה לרצוח את אישתו נתגלה כנושא של "גן הלוחם" (Warrior Gene), הגורם להתנהגות אלימה. אחרי הסבר מקיף ומלומד של פסיכיאטר בבית המשפט, חבר המושבעים זיכה אותו מאשמת רצח, והמתיק את האישום להריגה. הודות לתחום הגנטיקה ההתנהגותית, האיש ניצל מעונש מוות לטובת מאסר עולם.

מה גורם לאדם רגיל להפוך לרוצח – הארץ, 6.8.2015

התמונה שתקבע אם יש לך נטייה להזיות ולפסיכוזה

5 תגובות


    1. אני חייב להודות שבתור מיזנתרופ "מקצועי", גם אני מפגין כמה תכונות פסיכופתיות (בעיקר אדישות). אבל אצלי זה נוצר כחומת הגנה יותר מאשר מצב כרוני או פתולוגי (אני מקווה).

      הגב

      1. השילוב בעיקר יוצר פסיכופת – אף אחד אינו טלית שכולה תכלת.

        הגב

  1. רגע…אם יש לי פה הכל חוץ מאגוצנטריות? כאילו אני לא חושבת על עצמי אבל גם לא על אחרים..יש לי הרבה מחשבות ופנטזיות רצח..
    זה אומר שאני פסיכופטית?…

    הגב

    1. אני לא מתיימר להיות פסיכולוג, אבל עצם העובדה שאת מודעת לעצמך – כנראה אומרת שאת לא פסיכופתית. אני מניח שפסיכופת לא היה עוצר לרגע כדי לחשוב על הדבר הזה.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*