סוד האנשים המאושרים

כל תקופת ילדותי ונעוריי הייתי אדם חרדתי שפוחד מהצל של עצמו, ובעיקר מצִלם של אחרים. אני זוכר במפורש כיצד היו לי קשיי הסתגלות בכל מסגרת חברתית אליה הגעתי – אם זה בגן הילדים, בבתי ספר ואפילו בצבא. בנעוריי, במקום לצאת ולבלות עם חברים, ישבתי בבית כי פחדתי לצאת. סבלתי מחרדה חברתית של ממש.

אבל אחרי הצבא הדברים השתנו. אפשר להגיד שהשירות הצבאי היה תחילת התהליך, אבל רק אחרי שהשתחררתי מהצבא הבנתי שבעצם מעולם לא חייתי באמת. החלטתי לתכנת את עצמי לחייך אל העולם, ולקוות שאקבל חיוכים בחזרה. וזה בדיוק מה שקרה. באבחת החלטה מודעת אחת הפכתי מאדם חרדתי וחסר ביטחון, לבליין חסר-שובע ששורץ כל שבוע במועדונים עד שעות הבוקר. הצלחתי לפרוץ את הקליפה שהקיפה אותי מרבית חיי.

אפשר לטעון שזה היה מקרה של מזל בלבד, ושלא בכל פעם יצליח כל אחד למשוך את עצמו מהבור שהוא חפר לעצמו, כמו בסיפורי הברון מינכהאוזן. אבל למרבה הפלא, מחקרים העוסקים באושר ואופטימיות הוכיחו בדיוק את זה. יותר משהגנטיקה והסביבה שלנו משפיעים עלינו, צורת החשיבה שלנו היא זו שקובעת בסופו של דבר איך נראה את העולם, ואפילו מה יהיה אורך חיינו.

תכנת את עצמך להיות מאושר
במחקר שנערך ב-1975 באוהיו, ארה"ב, נתבקשו כאלף בני 50 לענות על שאלונים: האם אתה מרגיש שגילך המבוגר הפך אותך לפחות יעיל? האם הכול הרבה יותר קשה כעת לעומת מה שהיה בעבר? וכן הלאה שאלות מהסוג הזה. החוקרים המשיכו לעקוב אחרי הנבדקים ב-35 השנים שלאחר מכן, והם גילו ממצאים די מדהימים. ככל שאדם פחות טרוד במחשבות על מצבו, כך הוא מוסיף לעצמו בממוצע 7 שנות חיים. ומה קורה אם אתם שוכנים על הצד הנגדי של הסקאלה? מן הסתם אתם מקצצים לעצמכם שנות חיים.

מחקר מעניין נוסף שנעשה בתחום (שגם עליו כבר כתבתי בעבר), הציג ממצאים שגובלים במדע בדיוני של ממש. הפסיכולוגית האמריקאית אלן לאנגר הכניסה קבוצה של בני 70 ומעלה לתוך בית, בו הם חיו כאילו היו צעירים ב-20 שנה – הם צפו בתוכניות מלפני 20 שנה, בישלו וכיבסו בכוחות עצמם, התלבשו בהתאם ועוד. אחרי שבוע הסתיים הניסוי הפשוט הזה, אבל ממצאיו היו מרחיקי לכת – כמעט כל הקשישים בניסוי היו אנרגטיים ושמחים יותר, כישוריהם המוטוריים והקוגניטיביים השתפרו (כולל עלייה של כמה נקודות במנת המשכל), ואפילו בעיות ראייה ושמיעה השתפרו. וכל זה רק בגלל שדמיינו שהם צעירים ב-20 שנה. כדאי לקרוא כמה מספריה של אלן לאנגר כדי להבין יותר איך זה קורה בפועל.

למרבה הפלא, לכל הדברים הללו יש גם אישושים כמותיים. בתוכנית של Horizon בשם Don't Worry, Be Happy מוצגות שתי שיטות מעניינות שסייעו לאלפים להפוך לאופטימיים יותר, וכל זה בצורה מדידה לחלוטין. אפשר לשנות ולתכנת את המוח במספר שבועות, להפחית חרדות ולהפוך לאדם אופטימי ושבע רצון יותר.

שיטה 1 – CBM
מנחה התוכנית, דוקטור מייקל מוזלי, העיד על עצמו כבר בתחילת התוכנית שהוא פסימי. הוא מלא חרדות בנוגע לעתיד, מתעסק כל הזמן בעבר ולא חי בהווה, והדבר מחבל בשינה שלו כבר 20 שנה (יש לו נדודי שינה קשים). פעילותו המוחית בזמן רגיעה נוטה לצד ימין של המוח, פי 3 לעומת הצד השמאלי. הדבר מעיד על פסימיות. מעבר לכך, נבדקה ההטיה הלא מודעת שלו לגבי פסימיות לעומת אופטימיות, ונמצא שהוא אכן נוטה לצד הפסימי. בדיקות נוספות, הבוחנות שינויים מינוריים בהתנגדות החשמלית ובטמפרטורה של העור, מאששות את העובדה שמוזלי הוא פסימיסט ואדם חרדתי.

החדשות הטובות הן שניתן להפוך את שני המצבים המתוארים למעלה, באמצעות משחק פשוט של זיהוי פרצופים. באוניברסיטת אסקס בבריטניה, מוצגים בפני ד"ר מוזלי פרצופים אנושיים המביעים מגוון רגשות, ועליו פשוט למצוא את הפרצופים השמחים ולהקליק עליהם עם העכבר. השיטה נקראת "שינוי הטיה קוגניטיבי", או CBM – Cognitive Bias Modification.

נשמע אידיוטי להחריד? חשבו שוב. מכיוון שרוב התנהגותנו ואישיותנו מוכתבים מתהליכים לא-מודעים, הווה אומר שרק תהליך לא מודע יכול לשנות את ההתנהגות / האישיות. עצם העובדה שאנו מנסים למצוא את הפרצופים השמחים – את הצד החיובי – מאלצת את המוח הלא-מודע להתנהל בהתאם. אנחנו בעצם מתכנתים מחדש תהליכים לא מודעים, שאחרת לא הייתה לנו גישה אליהם. אלפי אנשים שניסו את השיטה באוניברסיטת אסקס, העידו על עצמם שהפכו ליותר אופטימיים.

שיטה 2 – מדיטציה
ד"ר מוזלי מגיע לסדנת מדיטציה פשוטה, המתמקדת בנשימות, והמנחה אומר כבר בפתיחה – "אי אפשר לאלץ את הרוגע להופיע." הוא מלמד את הקבוצה ואת ד"ר מוזלי להתמקד בנשימות במשך 10 עד 20 דקות ביום; מעין מדיטציה פשוטה יותר שהותאמה לחיך המערבי.

לאחר 7 שבועות בהם השתמש ד"ר מוזלי בשתי השיטות מדי יום, הוא בהחלט הרגיש רגוע ואופטימי יותר. למעשה, הוא העיד שהצליח לישון טוב כפי שלא ישן מזה עשר שנים רצופות, אבל הוא בכל זאת רצה לחכות לממצאים המדעיים.

הוא שב לאוניברסיטת אסקס, לאותן מדידות שבוצעו בתחילת התוכנית. הממצאים היו לא פחות ממדהימים. שבעה שבועות בלבד וכבר התחולל שינוי מסיבי בתוצאות – הנטייה של מוזלי התהפכה לגמרי, מפסימיות וחרדה לאופטימיות ורוגע. בנוסף לכך, פעילותו המוחית הנוטה לצד השלילי פחתה פי 3.

המדעים החדשים-ישנים
כמובן שכל זה לא חדש. מדיטציה היא כלי מוכר וידוע מזה מאות אם לא אלפי שנים, ואנשים דתיים או בעלי אמונה מפגינים שביעות רצון רבה יותר מחייהם. "מי שמאמין לא מפחד", אומר השיר הידוע, וכנראה שבאמת יש בזה משהו. אופטימיות לא בהכרח פותרת את הבעיות, אבל היא מאפשרת נקודת מבט אחרת על הדברים.

גם לי קשה מאוד להיות אופטימי בנוגע לדברים רבים בחיי, למרות המהפך הגדול שעברתי לפני שנים. אבל בניגוד לד"ר מוזלי, הפסימיות שלי לא גורמת לי למחשבות טורדניות עד כדי נדודי שינה בלילות. היא פשוט שם ואני ממש לא מוטרד ממנה. למדתי לקבל את עצמי מהרבה בחינות, ואולי בדיוק זו האופטימיות הדרושה לאיזון הצד הפסימי שלי.

4 תגובות


  1. הדברים שאתה אומר הם פחות או יותר common knowlodge
    או לפחות ידוע מאוד.
    וזאת בלי להיכנס לשיטות הספציפיות שציינת.

    הסיבה שאנשים לא מצליחים לצאת מחרדה חברתית קשורים יותר בבעיות נפשיות.

    לא סיפרת מה מצבך כעת מבחינה חברתית.

    הגב

    1. היום יש לי פחות חברים מאשר היו לי בתקופה הקלאברית הסוערת, שנמשכה כמעט עשר שנים. אבל כל-כך שבעתי מתרבות המועדונים, עד שזה כבר ממש לא מזיז לי. מעדיף מיעוט של חברים טובים מהרבה מכרים שאיתם רק חוגגים ולא מעבר.

      הגב

      1. אז עם 5 חברים טובים אתה סבבה. מה עם שאר האנשים,האם אתה מרוצה מהאינטראקציה החברתית איתם?

        הגב

        1. בוא נגיד שאני לא מצליח להתחבר מהר, וככה אני מעדיף שזה יישאר (אופס, חרוז). בדיעבד כשאני נזכר בעבר, גם בתקופה הקלאברית הכבדה ביותר שלי – כשחייתי עשר שנים בעננים של אושר מוחלט – עדיין הייתי קשה להתרועע. יש דברים שכנראה בכל זאת לא משתנים.

          הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*