סיימתי את הלימודים

פורסם: פברואר 2009

אני לא מאמין שסיימתי את התואר הזה, סוף כל סוף, אחרי 4 שנים ו-4 חודשים. לאורך כל הלימודים היו לי הרבה נקודות שבירה – מצבים בהם הייתי בטוח שעוד רגע אני מפסיק את הלימודים וחוסך לעצמי כאבי ראש מיותרים. התואר הזה עלה לי בהרבה כסף – בגלל החריגה מעבר לזמן המותר – בהרבה זמן ובהרבה עצבים. אם אתם רוצים להשקיע בלימודים אקדמיים ודאו שלא יימאס לכם אחרי תקופה קצרה. אומנם אני לומד את התחום שהכי מעניין אותי, אבל הסבלנות שלי ללימודים כבר פקעה מזמן והיום אני לא מסוגל לקרוא אפילו ספר עיון אחד. אז למה התחלתי עם זה בכלל?

כשהייתי בכיתה י` רציתי להפסיק ללמוד בתיכון ולעשות תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. אחרי שהבהירו לי שהחוק מחייב אותי לסיים את כיתה י` (היום הוא מחייב לסיים את כיתה יב`) – ויתרתי על התואר והמשכתי בתיכון. בגיל 25 שוב התעוררתי ונכנסתי ללימודי תואר ראשון בכל המרץ. כיוון שיש לי בגרות חלקית ואני נטול פסיכומטרי, החלטתי לא להתעכב על השלמות ולימודים מיותרים, ונרשמתי, כמובן, לאוניברסיטה הפתוחה. באותה תקופה עוד גרתי עם ההורים ועבדתי בחצי משרה, מה שאיפשר לי לעשות תואר במדעי הרוח והחברה במהירות הבזק – תוך שנתיים וחצי.

בחצי הדרך לתואר הראשון הבנתי שאני רוצה להיות מרצה, והחלטתי שאני ממשיך גם לתואר שני ושלישי. נרשמתי לתואר שני בפילוסופיה, בינתיים גם עזבתי כבר את בית ההורים ותוך שנה התחלתי עבודה חדשה במשרה מלאה. חוסר הזמן בגלל העבודה גרם לתואר השני להימתח, כי לא יכולתי לקחת הרבה קורסים בכל סמסטר. אבל לא זו היתה הבעיה העיקרית – כי לאט לאט התחילה להימאס עלי כל ההשקעה הזו בלימודים, שנראתה לי יותר ויותר מיותרת. כבר בחצי התואר הראשון התחלתי לזלזל בקורסים שלקחתי, וזה המשיך ביתר שאת בתואר השני. אולי זה מה שקורה כשמתלהבים יותר מדי. לא נתתי לעצמי מרווח נשימה אחרי התואר הראשון, וישר קפצתי לשני.

אני חושב שלאורך כל התואר השני לא קראתי אפילו ספר אחד במלואו. למעשה, לאורך כל התואר השני זלזלתי בלימודים בצורה מחפירה, ואין לי מושג איך שמרתי על ממוצע ציונים סביר עד היום. אף פעם לא הייתי משקיען גדול בלימודים, אבל איכשהו תמיד הצלחתי לתחמן ולהשיג ממוצעים סבירים ויפים. כשאני נזכר בזה, היו כמה פעמים בהן חשבתי שאני עומד לסיים עם הלימודים האלה, וברגע האחרון עשיתי "עסקאות" עם מרצים שאיפשרו לי להגיע עד הלום (בראש). אני לא גאה בכל החיפופים שעשיתי במהלך הלימודים האלה, אבל בשלב כלשהו התואר השני הפסיק להיות שאיפה – והפך להיות בסך הכול חתיכת נייר ועוד שורה חיונית ברזומה שלי.

בשנה הראשונה ללימודים הייתי צריך לסיים בממוצע מסוים על מנת לעבור ללימודי התואר עצמו. קיבלתי ממוצע נמוך ב-2 או 3 נקודות מתחת לדרוש, וחשבתי שבזה הסתיים הרומן שלי עם לימודים מתקדמים – עוד לפני שהחל. שאלתי את אחד המרצים האם בגלל 3 נקודות אני אאלץ לחפש לי אוניברסיטה אחרת… והפלא ופלא – לתדהמתי הוא הציע לי לשפר ציון באחד הקורסים לבחירתי. ביקשתי ממרצה בקורס מסוים לשפר את הציון, והוא הסכים שאוסיף תת-פרק לעבודה שכבר כתבתי והגשתי חודשים לפני כן. הוא שדרג את הציון בקורס, והממוצע בשנה הראשונה עמד בדיוק על הדרוש. בעור שיניי עברתי בהצלחה ללימודי התואר השני.

בשאר הקורסים הצלחתי דווקא די יפה, בהתחשב בכך שלא פתחתי ולו ספר אחד ולא קראתי שום מאמר מעבר לכמה עמודים בודדים. נהניתי ללמוד את רוב הקורסים שלקחתי, ואולי זו הסיבה שהגעתי לרוב השיעורים בהם והצלחתי כל כך יפה ברובם. למעשה, השגתי ממוצע כל כך טוב עד שהתאפשר לי לזלזל עוד יותר בקורסים אחרים שלקחתי מאוחר יותר. חוץ מזה, הממוצע ממילא כבר לא היה חשוב לי. באמצע הדרך לתואר השני כבר לא רציתי להיות מרצה – רציתי פשוט את חתיכת הנייר הזו שאומרת שיש לי תואר שני. בעצם, לא רק שלא רציתי להיות מרצה או לעשות דוקטורט, אלא שכבר ויתרתי לגמרי גם על תזה בתואר השני. עברתי למסלול ללא תזה, שאמור היה להיות יותר פשוט.

כקורס האחד לפני האחרון בחרתי בטעות בקורס שבו המרצה דרש הרצאות בכיתה מדי שבוע על נושאים שונים שעלינו לקרוא בבית. רק שמעתי את זה וכבר עברתי לקורס אחר, שהתברר כמשעמם לא פחות, ושגם בו המרצה רצה שנבצע הגשות לפני הכיתה. למזלי, הקורס הזה נפל בדיוק על אחת משביתות המרצים, ואני חושב שהגעתי רק לשני שיעורים מתוך 14 שהיו אמורים להיות. כל הבלאגן הזה כנראה השכיח מהמרצה את העובדה שכלל לא ביצעתי הגשה בכיתה, ורק הגשתי עבודת סיום קצרה ומחורטטת להפליא.

אחרי זמן מה המרצה פנה אלי ואמר שהרמה של העבודה ירודה, ושעם קצת מאמץ אוכל לשפר את הציון. אני, שכבר אז לא יכולתי לסבול יותר את הפרוצדורות של האקדמיה, השפרצתי לו איזה הסבר תלוש ומצוץ מהאצבע, בשילוב פסיכולוגיה הפוכה בנוסח "לא היה לי זמן בגלל העבודה, ואני מוכן לקבל את רוע הגזירה". קיבלתי ציון נמוך, אבל ציון עובר – ונשמתי לרווחה.

כל מה שנשאר לי עכשיו, כך חשבתי, הוא קורס אחרון, מבחן סופי וקבלת פטור בשפה אירופית כלשהי. ידעתי מראש, עוד בתחילת הלימודים, שאצטרך לקבל את הפטור הזה, אבל משום מה לא התייחסתי לכך בכובד ראש כי חשבתי שזה קטן עלי. כמה שאני טעיתי. זה התחיל כאשר הסתבר לי שביחידה שבה אני לומד, בניגוד לשאר הפקולטה, מחייבים לקבל פטור בשפה זרה גם אם לא עושים תזה.

כשנזכרתי שאני אמור לקבל את הפטור הזה, הבנתי שהלך עלי – חד משמעית. למעט עברית ואנגלית אני לא אדם של שפות, ובטח לא ברמה שהאוניברסיטה דורשת. אומנם האוניברסיטה מציעה לסטודנטים שלה קורסי שפות ללא תשלום, אבל כדי להגיע לרמה הדרושה לקבלת הפטור צריך ללמוד שם בין שנה לשנתיים (תלוי בסוג הקורס).

מקובל שתלמידים למדעי הרוח לומדים שפות, אבל בדרך כלל זה קשור ישירות לכתיבת תזה – ואני בכלל עברתי למסלול בלי תזה. מיותר לציין שהייתי אחוז פלצות! חשבתי ששוב כלו כל הקיצין, ולא אזכה לקבל את התואר – כל כך קרוב לסיום. לא הייתי מוכן לשרוף זמן על פרוצדורה כל כך לא רלוונטית ללימודים עצמם, אבל גם לא ממש ידעתי מה לעשות. חשבתי ששוב אני קרוב להפסקת הלימודים.

במקרה יצא לי לדבר על זה עם חבר ללימודים עוד מימי התואר הראשון, שהמשיך גם הוא לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. הוא לא הבין מדוע מחייבים אותנו בלימודי שפה אם אנחנו לא עושים תזה, אבל הוא נתן לי עצה מעשית ביותר – ללמוד בבית ספר חיצוני לשפות. זה ייקח אולי 4 או 5 חודשים, הוא אמר, אבל בסוף תוכל לעבור את מבחן הפטור. 5 חודשים בבית ספר חיצוני לשפות, לעומת שנה עד שנתיים באוניברסיטה. הבחירה כאן היתה ברורה.

הייתי מאושר עד השמיים. איך לא חשבתי על דבר כזה? מייד נרשמתי לבית ספר חיצוני לשפות, ולקחתי עסקת חבילה מוזלת – קורס מתחילים וקורס מתקדמים בהנחה משמעותית. בהתחלה הייתי נלהב ורציתי להשקיע את כל כולי; אחרי הכול, אם לא אקבל את הפטור לא יתנו לי לסיים, ואלפי שקלים ייזרקו לפח. את קורס המתחילים הצלחתי להבין איכשהו, אבל קורס המתקדמים עשה בי שמות. לא הבנתי כמעט כלום מהרגע הראשון, ובדיוק אז התפרצה אצלי אסטמה לראשונה בחיי. השילוב הזה, בין האסטמה לחוסר המוטיבציה שלי, גרם לכך שלא נכחתי ב-3/4 מהשיעורים בקורס המתקדמים.

במקביל יצא שגם לא לקחתי את הקורס האחרון שנותר לי באוניברסיטה, מכל מיני סיבות (שביתת מרצים נוספת, זלזול מצדי וכו`), וכך עברה לה שנה שלמה לחינם. אחרי אותה שנה מבוזבזת, שבה סיימתי "ללמוד" שפה זרה, התקרב מועד בחינת הפטור, ואני הייתי בטוח שעם קצת מאמץ ונבירה בספרי הלימוד שקיבלתי, אצליח לעבור את מבחן הפטור בציון הדרוש. שקר יותר גדול מזה לא סיפרתי לעצמי מעולם. כבר לא היתה לי סבלנות, ולו בגרם אחד, ללימודים מכל סוג שהוא – ובטח שלא לקבלת פטור בשפה זרה.

נרשמתי למבחן הפטור אבל לא עשיתי אותו בסופו של דבר. שוב התחילו להתרוצץ בראשי מחשבות אין קץ, והפעם הגעתי למצב קשה בהחלט – ידעתי שאם לא אקבל את הפטור המיוחל, אין לי צ`אנס לסיים את התואר הזה לעולם. במשך שבועיים לא ישנתי לילות שלמים מרוב דאגה, שהרי בפעם המי-יודע-כמה אני שוב עומד בפני פשיטת רגל אקדמית בגלל שנהייתי בטלן כרוני חסר תקנה.

ובכל זאת לא הייתי מוכן לוותר. השקעתי יותר מדי זמן וכסף בחתיכת נייר האומללה הזו שנקראת תואר שני, ואני אקבל אותה ויהי מה. התחלתי לברר האם ניתן לעבור לתוכניות אחרות לתואר שני בפילוסופיה. במהלך הבירורים מישהו הציע לי משהו שכלל לא עלה בדעתי – לדבר עם האחראי על הלימודים, ולשאול האם הפטור הזה הכרחי למישהו במסלול ללא תזה.

צירפתי לשאלה שלי גם את תעודת הסיום של קורס מתקדמים בשפה הזרה – למרות שמעולם לא השלמתי אותו, ובטח שלא זכרתי ממנו דבר וחצי דבר. ציינתי שאני שוקל לעבור לתוכנית לימודים אחרת שאינה דורשת פטור בשפה זרה – שוב תחמנות ופסיכולוגיה הפוכה. ושוב הפלא ופלא, ולתדהמתי הרבה – אושר לי לסיים את התואר בלי צורך בפטור בשפה זרה! יותר מזל משכל. עד היום אין לי מושג מה היתה הסיבה לכך שאישרו לי להמשיך בלי פטור בשפה אירופית; אולי הם פחדו לאבד סטודנט לטובת תוכנית לימודים אחרת.

בקורס האחרון נכחתי בקושי במחצית השיעורים, אבל המרצה שם לב שאני לא מגיע לשיעורים, ושאני בסך הכול שולח לו במייל את החובות המינימליות לקבלת ציון. חירטטתי לו את אותו חירטוט ישן-נושן של "הלחץ בעבודה פוגע לי כרגע בלימודים ואין מה לעשות", אבל הוא לא קיבל את התירוץ ואילץ אותי להגיע לשיעורים. די מוזר, בהתחשב בכך שלא צוינה חובת נוכחות בשיעור הזה (הגעתי למצב שאפילו המינימום הזה – הגעה לשיעורים – כבר מחליא אותי).

זה התחיל כבר בקורס האחד לפני האחרון, ושם היה לי מזל; בקורס האחרון כבר לא היתה לי ברירה – נאלצתי להגיע לכמה שיותר שיעורים כדי שהמרצה לא יחשוב שאני מזלזל. הגעתי לכמה שיעורים שיכולתי ובסוף הקורס חירטטתי עבודה קצרה מכל מיני מקורות אינטרנטיים – בתקווה שאקבל לפחות ציון עובר. בנוסף הגשתי גם את פרויקט הסיום הקצר בתקווה שגם בו אקבל ציון עובר. מבחינתי יכולתי לקבל 60 בכל התואר הזה – העיקר לסיים.

למבחן הסופי בעל פה הייתי אמור לקרוא מעל 600 עמודי אנגלית, ואם נדמה לכם שקראתי אותם – טעות בידכם. ישבתי ימים שלמים, הורדתי סיכומים של הספרים באינטרנט ולמדתי משם את תוכן הספרים. עם כל הזלזול הבלתי נתפס הזה קיבלתי במבחן בעל פה מעל 80, כי המרצים ראו ש"למדתי וקראתי" כמו שצריך. גם את התואר סיימתי בממוצע מעל 80 – ציון סביר בהחלט, הודות לכך שיש לי יכולת מעולה לכתוב עבודות מאפס ולעשות מהן יצירות מופת.

אני לא מאמין שאחרי יותר מ-4 שנים, אני כבר לא צריך להגיע לשיעורים באוניברסיטה. זו הקלה עצומה; ממש אבן שירדה לי מהלב – תקופת מאסר שהסתיימה. התואר הזה סחט ממני כל טיפת מוטיבציה ורצון ללמוד משהו בעתיד הנראה לעין; אפילו לחוג אוריגמי אני לא אירשם בזמן הקרוב. אומנם הסגל באוניברסיטה השתדל להקל עלי את הלימודים כמה שיותר, אבל המיאוס הבלתי נשלט שתפס אותי בשנתיים האחרונות הוציא ממני כל חשק ללימודים. אני שמח שסוף סוף אני מקבל את חתיכת הנייר הזו, שעליה כתוב "מוסמך אוניברסיטה". אחרי 4 וחצי שנים ועשרות אלפי שקלים – מגיע לי.