קיצור תולדות התיאוריות המאוחדות

הגדול והאינסופי

5 היסודות בפילוסופיה הסיניתמאז ימי יוון העתיקה ניסו המלומדים להסביר את הטבע באמצעות עקרון אחד (או כמה עקרונות בסיסיים). תאלס, איש מילטוס, טען לפני 2,800 שנה ש"הכול הוא מים"; הירקליטוס אמר "הכול זורם", ובכך התייחס לעובדה שהקבוע היחיד בעולם הוא השינוי עצמו. כשהגיע אריסטו הוא חילק את העולם לארבעה יסודות (אוויר, אש, מים ואדמה), וטען שהם-הם אבני היסוד של הכול (יחד עם יסוד חמישי נצחי ובלתי משתנה, שנקרא אתר, הנמצא בשמיים ובכוכבים).

אחדים מהראשונים שניסחו את תופעות הטבע באמצעות אלמנטים כמותיים, ולא תיאוריים, היו גליליאו גליליי, ניקולאוס קופרניקוס, יוהאנס קפלר ואחרים. כל אחד מהם היה אחראי לסדרת גילויים אסטרונומיים כאלה ואחרים, אך נטולי הסבר מאחד (סיבוב כדור הארץ סביב השמש ומסלוליהם של שאר כוכבי הלכת).

עד שיום אחד, במאה ה-17, צץ לו גאון בריטי קר כקרח בשם אייזיק ניוטון. מוחו החריף לא רק המציא מתמטיקה שלמה, שעד היום אי אפשר לתפקד בלעדיה (חשבון אינפיניטסמלי), אלא שהוא אף גילה את העקרון המאחד סביב מרבית התופעות שהיו ידועות דאז – והוא עקרון הכבידה. המשוואה האחת והיחידה הזו, שמסבירה כל-כך הרבה תופעות, ואף חוזה תופעות חדשות, הפכה סמל לעידן השכל והנאורות.

במקביל לכך, עוד מימי יוון העתיקה היו ידועות שתי תופעות מוזרות: התופעה האחת – חיכוך בין גוש ענבר לפרוות בעל חיים היה יוצר ניצוצות בצבע כחול-לבן. התופעה השנייה – בטבע קיימות אבנים מסוימות, היכולות להזיז חפצי מתכת ממקומם בלי לגעת בהם (ולכן נקראו "אבנים שואבות"). רק בתחילת המאה ה-19, גילה האנס כריסטיאן אורסטד שיש קשר בין חשמל ומגנטיות, מה שהוביל לעבודה רבה גם בתחום הזה – בעיקר על ידי המפרי דייווי, אנדרה אמפר, קרל פרידריך גאוס ומייקל פאראדיי. זה האחרון אף ניסה לאחד בין החשמל, המגנטיות והכבידה של ניוטון, אך ללא הצלחה.

רק כאשר הגיע ג'יימס קלארק מקסוול לזירה, הוא הצליח לאחד בין החשמל והמגנטיות (ובאופן עקיף גם את האופטיקה, שהרי אור הוא סדרת גלים אלקטרומגנטיים). ארבעת המשוואות של מקסוול משמשות עד היום כבסיס לכל תורת האלקטרומגנטיות, ולרבות מהתגליות ומההמצאות המודרניות בתחום הזה. ניקולה טסלה, היינריך הרץ, גוליילמו מרקוני ואחרים, הצליחו לייצר גלי רדיו ומאות המצאות ופטנטים אחרים בהנדסת חשמל, שאת כולם אפשר להסביר עם ארבעת משוואות האלקטרומגנטיות של מקסוול.

ומה בנוגע לכוח הכבידה, שאותו ניסה פאראדיי לאחד עם החשמל והמגנטיות? הוא נשאר בודד ומיותם, כמעט עד לימינו אנו. ניוטון איחד את כל התופעות הכבידתיות, המכניות והקינטיות לכדי תיאוריה אחת; מקסוול איחד בין כל התופעות החשמליות והמגנטיות לכדי תיאוריה שנייה. והיכן הן נפגשות, תשאלו… כי גם לכבידה וגם לאלקטרוגמנטיות יש סממנים זהים: שני הכוחות הללו מתפשטים לאינסוף, ובנוסף הם פועלים באותו אופן – בין שני אלמנטים ישרור כוח שעוצמתו הפוכה לריבוע המרחק בין היחידות.

בראשית המאה ה-20 ניסה איינשטיין להבין מה עושים עם שתי תיאוריות נכונות, כל אחת בתחומה. אחרי שהבין שמהירות האור היא קבוע אוניברסלי, הנגזר ישירות ממשוואות האלקטרומגנטיות של מקסוול, היה לו ברור שהמרחב והזמן המוחלטים של ניוטון חייבים להיעלם מהעולם (אך הכבידה נשארת). וכך נוצרה תורת היחסות הפרטית (1905), ולאחריה גם תורת היחסות הכללית (1915). שוב נולדה תיאוריה מאוחדת שהסבירה בסדרת משוואות מצומצמת ביותר, את מהות האנרגיה, המאסה, המרחב והזמן. ראוי לציין שגם איינשטיין, כמו מייקל פאראדיי לפניו, ניסה לאחד בין הכבידה שלו לתיאוריה האלקטרומגנטית של מקסוול – ללא הצלחה. בשנות ה-20 ניסו זאת גם שני המתמטיקאים תיאודור קלוצה ואוסקר קליין, על ידי הוספת ממד חמישי לארבעת הממדים בתורת היחסות (שלושת ממדי המרחב וממד זמן אחד). גם תיאוריית קלוצה-קליין לא נחלה הצלחה באיחוד האלקטרו-כבידה.

הקטן והסופי

עד כאן הכול טוב ויפה בעולם המקרוסקופי; אבל מה בנוגע לעולם המיקרוסקופי, שבו אטומים הם יחידות הבסיס הקטנות ביותר של החומר? בימי יוון העתיקה הם נקראו "אטומוס" (בלתי ניתן לחלוקה), ורק בתחילת המאה ה-19, הכימאי ג'ון דלטון הגה תיאוריה שמסבירה אינטראקציות כימיות באמצעות אטומים.

ניסוי תומסון גילה את החלקיק התת-אטומי הראשון – האלקטרון – ב-1897, וניסוי רתרפורד ב-1918 גילה את הפרוטון – הנוקליאון החיובי ששוכן במרכז האטום, ושסביבו סובבים האלקטרונים, בעלי המטען השלילי. בשנות ה-30 נתגלה גם הנוקליאון הנייטרלי, ונקרא בשם נייטרון. לאחר מכן הגיעה ההשערה של מקס פון פלאנק בשנת 1900, שהאנרגיה אינה רציפה ויש לה גודל מינימלי. בדיוק כפי שלמאסה יש מרכיבי יסוד – חלקיקים תת-אטומיים – כך גם לאנרגיה יש מרכיב יסודי הנקרא "קוואנט". יחד עם דגם האטום של נילס בוהר, שהסביר ב-1913 מדוע האלקטרונים לא נופלים פנימה אל הגרעין, נולדה מכניקת הקוואנטים ואיחדה תחת כנפיה ערב-רב של תופעות בעולם האטומי והתת-אטומי.

הצרה היא שעוד מימי ג'יימס מקסוול האנרגיה מתוארת בצורה גלית, ולא בצורה של מרכיב חלקיקי. בנוסף, בניסויי מעבדה נתגלה תמיד הטבע הגלי של האלקטרומגנטיות, ולא הצד החלקיקי שלה. שוב הפיזיקה הגיעה למבוי סתום – שתי תיאוריות סותרות, אך שתיהן נכונות. עד היום קשה לתפוש באמת ובתמים מהו חלקיק; לפעמים הוא מתנהג כמו מאסה נקודתית, ולפעמים מתנהג כמו גל מתפשט. הכול תלוי בשאלה איזה ניסוי עושים.

בחלוף השנים למדו הפיזיקאים שיש עשרות, אם לא מאות של חלקיקי-חומר, אך המרכיבים העיקריים נשארו פחות או יותר קבוצה מגובשת הנודעת בשם "המודל הסטנדרטי": שישה סוגים של קווארקים (המרכיבים, בין היתר, את הפרוטונים ואת הנייטרונים), ושישה סוגים של לפטונים (שאחד מהם הוא האלקטרון). עד כאן איחוד של כל חלקיקי החומר.

ומה באשר לכבידה ולאלקטרומגנטיות, שאינם חומר אלא אנרגיה? גם להם יש חלקיקים משלהם: כוח הכבידה נישא על-ידי חלקיק הנקרא גרוויטון, והכוח האלקטרומגנטי נישא על-ידי פוטון. יש עוד שני כוחות נוספים בטבע, אך הם באים לידי ביטוי רק בעולם האטומי – הכוח הגרעיני החזק, שמועבר על-ידי חלקיק בשם גלואון (ומשאיר את הקווארקים לכודים בתוך הפרוטונים והנייטרונים, ומצמיד את הפרוטונים והנייטרונים אחד לשני); וכן הכוח הגרעיני החלש, שאחראי על התפרקויות רדיואקטיביות, והוא נישא על ידי שני חלקיקים הנקראים W ו- Z. כמו כן, קיים חלקיק נוסף הנקרא "בוזון היגס", המעניק לכל שאר החלקיקים את המאסה שלהם.

עד היום, תורת השדות הקוואנטית הצליחה לאחד בין שלושת הכוחות העיקריים (שנקראים יחד הכוח האלקטרו-גרעיני), למעט כוח הכבידה. מתברר שבראשית היקום, כאשר הכול היה בגודל של פחות מאטום, כל הכוחות היו מאוחדים יחד. רק אחרי שהיקום התחיל להתפשט, כל כוח קיבל את המאפיינים הנבדלים שלו ואת העוצמה הייחודית לו.

האיחוד הגדול

אז על פניו נראה שהכול נפתר, ושהפיזיקה סוף-סוף הגיעה למנוחה ולנחלה: יש גם חלקיקי חומר וגם חלקיקי אנרגיה. אבל אז התברר שמכניקת הקוואנטים לא מדברת באותה שפה, כמו התיאוריה הגדולה האחרת של המאה ה-20 – תורת היחסות. שתי התיאוריות הגדולות ביותר שיצר האדם, אינן עולות בקנה אחד זו עם זו. האחת מדברת על קנה-מידה מקרוסקופי, והשנייה עוסקת בקנה המידה המיקרוסקופי. למרות שמכניקת הקוואנטים הציגה את הגרוויטון כחלקיק המעביר את כוח הכבידה, הוא מתואר כחלקיק נקודתי, קטן לאינסוף; ואילו תורת היחסות רואה בכבידה כאלמנט גיאומטרי בעל נפח, ללא חלקיק הנושא אותו. ההבדל הזה, בתיאור של כוח הכבידה בין שתי התיאוריות, הוא זה שמקשה על איחודן עד ימינו אנו.

ואז הגיע סטיבן הוקינג. בשנות ה-60 וה-70 הצליח הוקינג לאחד באופן חלקי בין תורת היחסות ובין מכניקת הקוואנטים. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדע המודרני, מאז איינשטיין, שבה מדען יחיד הצליח להגיע להישג כזה (למעט האיחוד המוצלח בין חלקים שונים במכניקת הקוואנטים עצמה, שנעשה על-ידי כמה מדענים). הוקינג השתמש בחורים שחורים כדי להראות שליקום שלנו הייתה התחלה במפץ גדול, אבל אחר כך הבין שאפשר גם להחיל את חוקי מכניקת הקוואנטים על החור השחור. כתוצאה מכך נוצר זיווג יפה מאוד בין שתי התיאוריות, אם כי עדיין זיווג חלקי. התיאוריה של הוקינג הראתה שחורים שחורים יכולים לפלוט אנרגיה כתוצאה מעקרון אי-הוודאות במכניקת הקוואנטים, אך הוא לא עסק בשאלה איך לאחד את הכבידה עם מכניקת הקוואנטים באופן מלא.

התיאוריה הזו הגיעה לעולם רק בתחילת שנות ה-80, כאשר הוקינג ועמיתו ג'יימס הארטל הצליחו לנסח פונקציית גל ליקום כולו. זה אומר, בהכרח, איחוד בין מכניקת הקוואנטים הנקודתית לתורת היחסות הגיאומטרית. הם יצרו תיאוריה שמראה שליקום אין ראשית ואין סוף, אלא הוא נצחי. כמובן שיש בעיות חמורות עם התיאוריה הזו, כיוון שעד היום לא נתגלתה שום עדות המוכיחה את נכונותה. דבר נוסף קשור לכך שהתיאוריה הזו מתארת את היקום במה שהוקינג מכנה "זמן דמיוני" – תוצאה של שימוש במספרים מרוכבים. הוקינג עצמו אומר שבאותו זמן דמיוני ליקום אין התחלה ואין סוף; אבל אנחנו עדיין חיים בזמן האמתי – אז מה המשמעות של כל התיאוריה? ממש לא ברור.

אומנם הוקינג הצליח יפה מאוד לאחד בין הקוואנטים לכבידה, באופן חלקי, בכל הנוגע לחורים שחורים; אך באשר לקוסמוגוניה (בריאת היקום) – התיאוריה שלו ושל הארטל לא ניתנת להוכחה נכון להיום. אלא שלהוקינג יש מתחרה רציני מאוד כבר מעל ל-40 שנה; מתחרה שמצליח לתת הסבר אחד לכל חלקיקי החומר והאנרגיה, ולכן מאחד בצורה מושלמת בין מכניקת הקוואנטים לתורת היחסות. המתחרה הזה נקרא תורת המיתרים. בתורה זו, הנקראת גם "על-מיתר" או "תורת M", החלקיקים אינם נקודתיים, בעלי גודל אפס, אלא מיתרים בגודל זעיר ביותר (אורך פלאנק, שהוא 10 בחזקת מינוס 35 מטר). המיתרים יכולים להיות פתוחים או סגורים, וכן ליצור משטחים או ממברנות. מכיוון שכל החלקיקים בתורת המיתרים דומים לקווים חד-ממדיים, הרי שגם חלקיק הכבידה, הגרוויטון, הוא מיתר – שדומה להפליא לתיאור הגיאומטרי של תורת היחסות.

תורת העל-מיתר מאחדת באופן טבעי בין כל סוגי החלקיקים, יחד עם המרחב, הזמן והכבידה. נשמע מעולה, אלא שהתיאוריה הזו אינה יותר מהשערה מוצלחת, כיוון שלא נתגלו לה שום הוכחות בשטח מזה יותר מארבעה עשורים. תיאוריית הכבידה הקוואנטית הזו בהחלט יפה, אך נטולת כל הוכחה, ובנוסף יש בה בעיות אחרות. אם כך מדוע ממשיכים המדענים להאמין שהיא המענה לתפילותיהם? מאיץ LHC בארגון CERN יכול לספק עדויות לנכונות התיאוריה, ולכן ממתינים המדענים לתוצאות (אם כי רבים כבר מזמן חושבים שאין בה טעם, ושהיא אינה יותר מאשר מתמטיקה יפה). בנוסף, אם יתגלו גלי כבידה – כפי שחוזה תורת היחסות – או יתגלה חלקיק הגרוויטון, הדבר יהווה עוד שלב בדרך לאיחוד הנכסף.

למה זה טוב

תורת היחסות הביאה לעולם את האסטרופיזיקה והקוסמולוגיה המודרניות; מכניקת הקוואנטים הביאה לעולם את הפיזיקה של האטום ושל חבר מרעיו. האיחוד ביניהן מאפשר להבין הרבה יותר, מאשר היינו מבינים עם כל אחת מהן בנפרד. בנוסף, האיחוד המופלא הזה מאפשר להבין מה קרה בראשית היקום – כאשר כל החומר, האנרגיה, המרחב והזמן היו מכווצים בקוטר הקטן יותר מגודלו של אטום. רק איחוד של תיאוריית הגדול ביותר עם תיאוריית הקטן ביותר, מאפשר הבנה של התהליכים המתרחשים בתנאים כאלו קיצוניים.

עד היום נשארנו נטולי איחוד סופי ומוכח בין הכבידה היחסותית לכבידה הקוואנטית. יש איחודים כלליים כאלה ואחרים, אך עדיין לא משהו שיש לו ביסוס אמפירי (תורת העל-מיתר, למשל, או קרינת הוקינג). כמובן שיש מועמדים נוספים לתיאוריות מאוחדות, אבל הם לא עתידים להתקבל ברצון על ידי קהילת הפיזיקאים, ששוחרת לטרף אם מישהו מעז לסטות מהמוכר והידוע. פיזיקאי וגולש גלים בשם גארט ליזי ניסה להעיז, יישם תורה מתמטית על הפיזיקה וקיבל התאמות סבירות למציאות הקיימת (אם כי נראה לי שמישהו כבר הצליח להוכיח שהוא טעה, בלהט הקרב). אפילו סטיבן הוקינג כתב באחד מספריו, שמדי שבוע הוא מקבל בדואר הצעות לכמה וכמה תיאוריות מאוחדות. אבל אפילו הוקינג, החסיד הנלהב ביותר של תיאוריה מאוחדת, נטש ב-2004 את הרעיון שנוכל אי פעם להגיע לכמה משוואות שיתארו את הכול.

ובפן היישומי יותר, לעולם אי אפשר לדעת אילו חידושים טכנולוגיים יצוצו בעקבות אותה פיזיקה תיאורטית, שעל פניו נראה שאינה קשורה למציאות האנושית. בלי קשר לשאלה האם תהיה תיאוריה מאוחדת או תיאוריה של הכול, או שמא זהו סתם מצג-שווא. התיאוריה של היום תמשיך להיות הבסיס לידע ולטכנולוגיה של המחר.

6 Replies to “קיצור תולדות התיאוריות המאוחדות”

  1. בהחלט עבודה מרשימה מאד! חלק ניכר מהפיסיקה הידועה בפוסט אחד!
    אם יורשה לי נתקלתי בכמה אי-דיוקים,חלקם סתם קטונוניים, אם אינך מתנגד
    אכתוב לך אותם בתגובה. אם אתה מעונין להשאיר את הדברים בעינם אשמור את ההערות שלי לעצמי.

  2. באמת עשית עבודה מדהימה. בכל זאת כמה הערות.

    הערות בעיניני הצגת הנושא (על טעם וריח אין מה להתווכח):

    לטעמי הדיון באופי החלקיקי או הגלי של החומר לא רלוונטי. ניוטון למשל החזיק בתפיסה חלקיקית של האור ודווקא תפיסה מוטעה עקבה את האופטיקה. גם גאונים עושים טעויות.

    במקום לדבר על האופי הגלי או החלקיקי הייתי מדבר על ארבעת הכוחות בטבע. כבידה, אלקטרומגנטי והכוח החזק המחזיק יחד את הגרעין של האטום והכוח החלש המאפשר דעיכת בטא. תורת השדות הקווונטית איחדה שלושה מארבעת הכוחות הללו (הכבידה נשארה בחוץ). הצגת את הכוחות אבל רק לאחר דיון ארוך באופי הגלי-חלקיקי של החומר.

    אם את מזכיר את הוקינג בקרינת הוקינג גם הייתי מזכיר את בקנשטיין שהראה כי ניתן להתייחס בצורה תרמודינמית לחורים שחורים. מה שהוביל לקרינת הוקינג.

    תורת המיתרים עברה מספר גילגולים ומשברים רק אחריהם היא הפכה לתורת M. הערת אגב תורת המיתרים היא תורה רנורזבילית (אבהיר בהמשך) כיון שהאינטראקציות בין חלקיקים אינם נקודה אלא צינורות וכך נמנעת בעיית האינסופיים (קל להדגים נקודה זו בדיאגרמת פיינמן).

    אני חושב שגארט ליזי הוא סתם אטרקציה תקשורתית, אבל היו תאוריות רציניות אחרות, שניסו לאחד את הגרויטציה עם הכבידה למשל loop quantum gravity שאחד ממוביליה הוא לי סמולין.

    הערות:

    הגרויטון אינו בהכרח חלקיק נקודתי הוא חלקיק חסר מסה ובהקשר זה הוא כמו פוטון שלא הייתה קורא לו נקודתי. הבעיה באיחוד של תורת היחסות הכללית ותורת הקוונטים קשורה לבעיית האינסופים, שהטרידה את מנוחתה של תורת השדות הקוונטית. בחישובים בתורת השדה הקוונטית התקבלו, כאשר ביצעו תורת הפרעות. גדלים אינסופיים אילו הם כמובן לא פיסיקליים. היו אילו פיינמן, טומנגה ושווינגר (שזכו בפרס נובל על תגליתם) שמצאו את הדרך להעלים את הגדלים האינסופיים והתורה שהתקבלה הייתה מדוייקת להפליא. התאוריה הפיסיקלית המדוייקת ביותר עד היום. גם בגרויטציה קוונטית מתגלים אינספים שמקורם בתורת הקוונטים רק שלא ניתן להעלים אותם בשפה טכנית אומרים כי תורת גרויטציה קוונטית אינה רנורמזבילית.

    לתורת המיתרים יש פרדקציה עקיפה. תורת המיתרים מניחה סופר-סימטריה שלפיה לכל חלקיק פרמיוני יש תאום בוזוני ולהיפך. החלקיקים הסופר-סימטריים הם מה שמחפשים ב-LHC

    הערות קטונונייות מאד:
    אתה כותב תומסון גילה את האלקטרון ב-1897 וניסוי רתפורד ב-1918 ואחר כך שנות ה-30 נתגלה הנייטרון. ואז אתה כותב "לאחר מכן הגיעה ההשערה של מקס פון פלנק בשנת 1900". שנות השלושים כמו גם 1918 באו לאחר 1900.

    תורת הקוונטים אינה מראה כי לאנרגיה יש מרכיב יסודי הנקרא "קוונט" או שלאנרגיה יש גודל מינימלי. שתי תפיסות אילו עומדות בניגוד לעקרון אי-הודאות שהוא מאבני הבנין של תורת הקוונטים. אם כבר אולי הייתי אומר כי אינטראקציה בין חלקיקים מתבצעת על ידי קוונטים של אנרגיה וכי רמות האנרגיה של חלקיקים אינם רציפות כי אם בדידות.

    1. זה כמעט פוסט שלם בפני עצמו 😉
      מקבל את התיקונים, למעט ההגדרה של קוואנט. האם פוטון אינו יחידת האנרגיה הקטנה ביותר האפשרית של האלקטרומגנטיות?

  3. פוטון הוא החלקיק הנושא את האינטראקציה האלקטרו-מגנטיות אבל, אין הגבלה על האנרגיה של הפוטון, היא יכולה להיות קטנה או גדולה כרצונינו. אתה צודק שפוטונים בספקטרום הנראה לרוב נוצרים מאלקטרונים העוברים בין רמות ופולטים פוטון בתדר (אנרגיה) מוגדר. לעומת זאת קרינת גמא מתקבלת ממעברים בין רמות שונות בגרעין וגם לה יש לרוב אנרגיה מוגדרת, אבל פוטונים בעקרון יכולים להיות בכל אנרגיה.

    אגב ראיתי בקריאה שניה כי כתבתי כי ניוטון טעה שחשב על האור כחלקיקים ואכן בתקופתו היה מדובר בטעות כפי שהראו ניסוי התאבכות. מאוחר יותר עם הפיתוח של תותר הקוונטים אכן הסבתר בדיעבד כי הוא צדק.

  4. אבולוציה היא תולדת כח המשיכה

    כל כמות החומר ביקום קבועה מאז החל היקום להשתחזר בפעם האחרונה, מאז ה"אחדיות"האחרונה שלו, מאז גרעין הלידה האחרון של היקום טרום המפץ הגדול האחרון.

    כל תחומי המדע ("דיסציפלינות") נובעים מן, מתחילים ונגמרים, מתפתחים ונמשכים בהכוונת ובמסגרת כח המשיכה. הכל בכל מכל כל ביקום הוא עקב כח המשיכה.

    כל תצורת חומר ביקום קיימת, בגלל וכמו היקום עצמו, בשני מצבים: במצב אינרטי כגון החומר (כנראה הגרוויטונים, החלקיקים היסודיים של היקום) המאוחסן בחורים השחורים ו/או במצב אנרגטי, בתנועה,המסוגל לכן לבצע עבודה. בגלל שניות זו של חומר-אנרגיה קבועה ביקום גם כל כמות האנרגיה.

    מאז המפץ הגדול האחרון מתחולל בכל תצורות החומר ביקום אותו תהליך החוזר ונשנה אשר מתחולל במכלול היקום עצמו : לידה-התפתחות-הישרדות-שיחזור עצמי . על מנת לשרוד ולעבור את כל התהליך חייבת כל תצורת חומר להישמר במתכונת אנרגטית. היות וכמות החומר/אנרגיה ביקום קבועה מתחרות ביניהן כל תצורות החומר על השגת חומר/אנרגיה כי כל תצורת חומר שורדת, פעילה, רק אם הצליחה "לבלוע" אנרגיה. אם אינה "מצליחה" להשיג אנרגיה היא נבלעת ע"י תצורת חומר אחרת ומשמשת לה אנרגיה. אכול או היאכל.

    Evolution Derives From Gravity

    The quantity of mass in the universe is constant since the universe started its last self-replication, since its last singularity, its last pre-big bang re-birth conception.

    All Science Disciplines derive from, start and end, evolve and survive in the direction and manner set by the framework of gravity, the monotheism of the universe. All things, everything in the universe, derive from the gravity of the universe. Every mass format exists, like the universe itself, in one of two states: in an inert state like the material (most probably the gravitons, the elementary particles of the universe) stored in black holes, and in an energetic state, in motion therefore capable of performing work. Due to this mass-energy dualism also the quantity of energy in the universe is constant.

    Since the last big-bang all mass formats undergo the same cyclic sequence like the universe itself i.e. birth – evolution – survival – replication. In order to survive and to repeat this sequence every mass format must remain in an energetic state. And since the universe mass/energy quantity is constant there is a melee for it by all mass formats, and the unlucky formats are swallowed and digested by the luckier mass formats.
    It’s indeed, in fact, an eat or be eaten universe…

    Dov Henis (comments from 22nd century)
    http://universe-life.com/
    http://universe-life.com/2011/07/13/greed-cancer-cells-follow-laws-of-evolution/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *