אוחץ' מה איתֶך?

התרבות האנושית מבוססת הבניות בינאריות (זכר/נקבה, גבר/אשה) והתנהגויות ספציפיות המקושרות אליהן: אם אתה זכר אתה בהכרח גבר הנמשך לנשים; אם את נקבה את אשה שאוהבת גברים. הכפילות זכר/גבר ונקבה/אשה היא כה מובנת מאליה עד שניכסנו אותה כעצם יחידני שלמותני בלתי ניתן להפרדה.

מרבית האנשים בעולם לא תופסים שאפשר להיות זכר אבל לא בהכרח גבר במלוא מובן המילה. זכר הוא המין הביולוגי, והעובדה שיש לך טסטוסטרון בגוף (שיוצר פין, אשכים, זרע, שיער) מספיקה בכדי לאפיין אותך כזכר, ומבנה המוח שלך בדרך כלל יהיה תואם לכך. גבר, לעומת זאת, הוא תוצר חברתי הרבה יותר משנדמה לנו ואינו קשור למין ביולוגי; זהו המגדר, או Gender, והוא זה שאחראי להתנהגות החברתית שלנו.

 

אנו מתנהגים כגברים או כנשים כיוון שאלו שהביאו אותנו לעולם משייכים רטרואקטיבית מושגים כגון פין ופות לתפקידים חברתיים והתנהגויות מוגדרים מראש. זוהי בעצם אותה הבניה חברתית הגורמת אפילו להומואים, שבמבט ראשון נראים כמורדים גאים באושיות החברה הפטריארכלית, לחפש "גבריים בלבד" או להצהיר על עצמם באופן גורף ומוחלט כעל "גברי מאוד, סטרייט לחלוטין בהתנהגות." אין פאגוציט אחד שלא מכיר את חדרי הזיונים בצ´ט של IOL, וכמובן את החדר "סטרייט בסטרייט", שממלא אולמות יותר ממופע של "מה קשור". אנחנו מחפשים את הגברי, את זה ש"לא רואים עליו", את ההוא שמתנהג כמו סטרייט; העיקר שלא יהיה "הומו". אפילו הומואים לא רוצים להיות הומואים. מה פלא שאנחנו כל כך מתוסבכים – אנו שונאים את עצמנו עד כדי כך, אז איך נצפה שאחרים יאהבו אותנו.

פוקו השתמש במושג ידע-כוח על מנת להראות כיצד שולטת החברה ביחידים שבה בצורה עקיפה. הרי כשאנו חושבים על כוח מייד אנו רואים בעיני רוחנו חוקים, גופים שלטוניים, ארגונים, עושר; הללו "אינן אלא הצורות שהכוח לובש בסוף דרכו". הכוח נמצא בכל, הוא קבוע ושואף להתמיד במצבו, והוא "השם שמעניקים למצב אסטרטגי מורכב המתקיים בחברה נתונה". הכוח מורכב מיחסי חוזקה, מהדינמיקה המורכבת שלהם, ואף הסתירות שבתוכם. הוא בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר שנעשה, מהשיח ועד למנגנוני השלטון. יחסי החוזקה מייצרים תמיד מצבי כוח, בשל אי שוויון שמוטל בבסיסם, ומאחר ויחסי החוזקה עצמם משתנים, בין היתר בשל השתנותו המתמדת של הכוח (אך לא היעלמותו, אלא רק הפנייתו לאפיקים אחרים), כך גם משנה הכוח את הפרקטיקות בהם הוא מגולם. ההיסטוריה אינה תהליך של שחרור מכוח, כי אם הפנייתו לאפיקים אחרים. הכוח עבר מהשליט למדע, לחברה ולתקשורת המונים. ישנה רשת קשרים בין הכוח לבין הידע לבין השיח. הידע מייצר שיח שמפעיל עלינו כוח. אנו חשים מה מותר לומר ומה לא, מה נכון ומה לא. השיח (במשמעותו הרחבה ביותר) מורה לנו כיצד להתלבש ואף לנוע. הוא מייצר מערכות סימון, שאנו פועלים בתוכן (ויקיפדיה).

הידע-כוח של פוקו לא מצוי באלמנטים הקיימים במישרין, אלא בעקיפין. המדע והחברה כופים עלינו את הידע שלהם ובכך מפעילים עלינו כוח עקיף הגורם לנו להתנהג ולחשוב בצורה מסוימת. ביוון ורומא העתיקות לא היה מושג של הומוסקסואליות: הזכר הבוגר היה רשאי לחדור לנחותים ממנו, גברים או נשים, והמושג "הומו" לא היה קיים פשוט כיוון שלא הייתה אבחנה של זהויות מיניות על סמך מושאי תשוקה. הומוסקסואליות והטרוסקסואליות הן הבניות חברתיות מודרניות ואינן תוצר טבעי כמו שנהוג לחשוב. יש הבדל בין התנהגות הומוסקסואלית ובין זהות הומוסקסואלית, ורק בעידן המודרני חיבר המדע בין השניים לכדי יצירת "ההומו", זה המאיים על החברה האנושית כיוון שהוא מורד באלמנטים בסיסיים בה. תיוג ההומו כחריג עוזר לחברה להתמודד איתו ועם שכמותו. החריג מעניק קיום לנורמלי: המושג "נורמלי" לא יכול היה להתקיים אילולא היו חריגים בחברה.

מעולם לא שמעתי על סטרייט שנאלץ להתנצל ולהוכיח שהוא "גברי מאוד", או "סטרייט-אקטינג"; רק אצלנו, הטועמים בעכוז, התפתחה תרבות ההתנצלות הזו. כל פרופיל שני באתרי ההיכרויות מציין באיזשהו שלב שבעליו הגאה אינו כה גאה והוא מעדיף להיראות גבר-גבר מאשר פוסי-סלייב. בצעירותי נתקלתי לא אחת בתופעת הדיבור הנשי שמאפיינת רבים מההומואים, ובתחילה סלדתי מכך באופן מוחלט ולכן אני גם מבין את אלו שעד היום מוצאים בכך פסול – הרי זהו איום מוחשי על יציבות המין הביולוגי והמגדרי כאחד. כולנו הורגלנו מלידה לחשוב שהומוסקסואליות היא דבר אסור ומבייש ולכן מתפרצת לה החוצה כל ההתרסה ההומואית שאנו רואים דהיום ושחלקה מתבטא ב"דיבור הנשי". חברי קהילת הלהט"ב אינם משויכים באופן מוחלט לשום מבנה חברתי נורמלי שאליו רגילה התרבות הפטריארכלית (הורים, זוגיות, מין ומגדר יציבים) והדבר מציב אותם כמאיימים על התרבות הזו: גבר שלא זקוק לאשה? אשה שלא זקוקה לגבר? גבר שמחליט להיות אשה, רחמנא ליצלן!? אין איום גדול מזה, כביכול, על התרבות האנושית.

ככל שהתבגרתי והוכנסתי ב"טקסי" קהילת הלהט"ב, הפכתי בעצמי לפרסונה דו-מגדרית כשאני מתנייד הלוך ושוב בין לשון זכר ללשון נקבה. החופש הטמון בכך והיכולת להיות משוחרר מכבלי ההתנהגות המצופה ממני מסבים לי הרבה אושר. אני מוצא בכך משחקי לשון ותו לא, התרסה מכוונת כנגד העובדה שעדיין הנני ארוניסט מדופלם. החברה הסטרייטית-פטריארכלית הכניסה אותי לארון שממנו עדיין לא יצאתי, אך דרכי לשחרר את כל אותם איסורים שאני עוצר בקרבי מתבטאת בדיבור הדו-זוויגי המתריס (והמהנה ביותר) הזה. הדברים "הרחיקו לכת" עד כדי שאני מדבר בלשון נקבה כמעט באופן קבוע עם הומואים אחרים.

 

ההתרסה הזו כל כך מצחיקה אותי ואני כל כך נהנה ממנה, עד שהיא מייצרת עבורי מציאות חלופית שבה אינני צריך להיצמד לתפקיד הגבר המסורתי שכופה עלי החברה. אני יכול להיות זכר ולא ממש גבר במלוא מובן המילה (שהרי גבר שוכב עם נשים, וכו´). האחים (הסטרייטים) שלי מדברים אל כולם בלשון זכר (מה נשמע גבר, טוב גבר?), גם אל אמא שלי ואל נשים אחרות, והם מכירים את ההומור הטמון בשליפת העוקץ המגדרי והפיכתו לדבר יחסי; אולי להם לא תהיה בעיה לקבל את אחיהם ההומו שמדבר בלשון נקבה גם לגברים בדיוק מאותן סיבות. עצם העובדה שאני הומו מערערת, לפי התפיסה הנורמלית, על גבריותי, ואם זו האחרונה מוטלת בספק ממילא, אני אלך עם זה עד הסוף. אני גם ציניקן להחריד מטבעי ואני מוצא את ההומור כמעט בכל מצב.

הפוסטמודרניסט ז´ק דרידה טען כי הכל הוא משחק ולעולם אסור להשתייך לאפיסטמה/פרדיגמה מסוימת; תמיד רצוי ללכת על הגבול, להיות פעם כזה ופעם כזה, ולא לאבד את עצמנו בתוככי תבניות נוקשות. אחד המרצים שלי, שדוגל בשיטה הזו גם בבחירות לכנסת, מצביע למפלגה אחרת בכל שנת בחירות. "זה כיף", הוא אומר לנו, "מותר לי להיות מה שאני רוצה".

סוכריה על מקל
באמצע הקיץ
אני בלי תחתונים
לובשת רק טייטס

פוקחת עיניים
מביטה לשמיים
מפשקת רגליים
ויורדים לי המים

ווקמן קטן
וארטיק חמוץ
משתזפת בים
עם חזה בחוץ

כולי חמה
כשאתה בי מביט
אני מאושרת
והכל בזוית

יש לי זין
20 סנטימטר
ועל ראשי
יושב הכתר

הופעה משגעת
סיליקון בחזה
נשים עושות הכל
בשביל ציצי כזה

הולכת ברחוב
ופותחת בעינטוז
כל הגברים ברחוב
מסתכלים לי בעכוז

ביי סמנתה
ביי ביי לוס
אני כאן המלכה
וכואב לי הכוס

מלכה, מלכה, מלכה
מי כאן המלכה?
מלכה, מלכה, מלכה
אני כאן המלכה!

(ריבה – סוכריה על מקל/בלדה לקוקסינל)

2 Replies to “אוחץ' מה איתֶך?”

  1. מעניין…
    זה לא כל כך מדויוק שהחברה רואה התופעה ההומוסקסואלית כאיום. הם עוד לא התקבלו לגמרי אולם איום זו לא המלה. להפך, מתקבלים היום חוקים (בעולם, כמובן שלא בארץ המתחסדת שלנו) שזוגות הומוסקסואלים יוכלו להנשא ולגדל ילדים.
    הדרך עוד ארוכה, וכמו שאמרת אפילו אתם מנסים להיראות "גברים" ולא הומואים, ככה שאולי היא ארוכה מידי.
    אין לזה פתרון חוץ מהזמן שיעשה את שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *