המהות היא מה שאנו תופשים כמהות

מהות היא מה שנתפש כמהותהמשפט הסתום הזה, לכאורה, יצא מפיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ בריאיון שנתן למגזין "מחשבות" ב-1993. אבל אצלי הוא עורר משהו שבעצם לא באמת הייתי מודע לו עד לאותו רגע.

נתחיל בהתחלה.

רבים יסכימו שיש מציאות סביבנו שאינה תלויה בהכרה שלנו (אונטולוגיה). לעומתה ומנגד לה יש את ההכרה שלנו, התפישה, שבאמצעותה אנו מכירים את המציאות הזו (אפיסטמולוגיה). עד כאן הכול טוב ויפה, אבל הדברים המעניינים ביותר מתחילים להתרחש כשמתעסקים בגבול בין שני התחומים הללו.

זו בעצם ההיסטוריה של המאבק בין רציונליזם ואמפיריציזם – בין הגישה שלפיה אפשר להכיר את העולם גם אם נשתמש רק בשכל ולא במציאות, לבין הגישה שלפיה הכרת העולם צריכה להתבצע מתוך המציאות ולא מתוך השכל. עד המאה ה-18 שתי הגישות הללו היו נפרדות, עד שהגיע עמנואל קאנט, שטען שלמרות שיש לנו הכרה שתופשת את המציאות בדרך מאוד מסוימת, המציאות האמיתית תמיד תהיה נסתרת מעינינו.

פועל יוצא מכך הוא שהחלוקה להכרה ולמציאות בעצם לא באמת קיימת. הכרת המציאות עוברת תמיד דרך המסננים החושיים שלנו, ולכן גם המהות – המציאות עצמה – היא משהו שצריך קודם לעבור סינון חושי ומוחי, ורק אחר כך אנו יכולים לעמוד על טבעו. לכן אמר ליבוביץ, וגם צדק: המהות היא מה שאנו תופסים כמהות. גם אונטולוגיה היא בסופו של דבר תוצר של אפיסטמולוגיה. האלקטרון הוא סך כל מה שהתיאוריה אומרת שהוא, כפי שטען פול פייראבנד.

מכאן אפשר בקלות לגלוש לסוליפסיזם ולמטריקס, שלפיהם אין באמת מציאות. הכול נמצא אצלנו בראש. אם ברגע זה ייכבו כל החושים בכל אוכלוסיית העולם, וכל אחד יישאר לבד עם עצמו ועם מחשבותיו – איך נוכל בכלל לדעת שיש מציאות? ללא חוש ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש איך נוכל להכיר או לדבר על משהו בכלל? משהו שלא יכול לעבור דרך המסנן החושי שלנו. זה כמו להיות בחדר סנוזלן בחסך חושי מוחלט.

ודאי שלא נוכל להכיר שום חלק מהמציאות במצב כזה. ומכאן חוזרים אחורה בהיסטוריה אל רנה דקארט, שנתקל בדיוק באותו מצב – אם כל החושים כבים בזה הרגע, מה מוכיח לי שיש עולם ויש תודעה? עצם המחשבות שלי, שממשיכות לרוץ גם בהיעדר חושים. אני חושב – משמע אני קיים.

ברור שכיום קשה מאוד להגיע למצב כזה של סוליפסיזם מוחלט. המדע מעגן במציאות הרבה מהדברים המעורפלים שהחלו את דרכם אך ורק בהכרה, כגון תיאוריות שאוששו בניסויים בעולם המציאות. אבל אם לכולנו יש אותם חושים, שפועלים בדיוק באותה דרך, האם זה לא בדיוק כמו להסתכל על המציאות מבעד לאותן משקפיים כל הזמן? משקפיים שמבטיחים שתמיד נראה תוצאה מסוימת המעידה על קיומה של מציאות? ושוב חוזרים לדקארט ולטענתו אודות חושים שעלולים להטות את התוצאות לכאן או לכאן.

אז אם גם המציאות האונטולוגית היא לא יותר ממה שאנו תופשים בהכרה האפיסטמית, הרי שגם גישתו של קאנט כבר לא תקפה. אצל קאנט אומנם יש את העולם לכשעצמו מול החושים וההכרה שלנו, שמאפשרים לנו להכיר אותו; אבל כאן אנו הופכים את משנתו של קאנט לקיצונית יותר. לא רק שהמציאות לעולם לא תהיה נגישה לנו במלואה, אלא שיש סיכוי שהיא לא באמת קיימת. ייתכן שלזה התכוון ליבוביץ באמרה המפורסמת המיוחסת לו – "אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה". אגב: היום יש לזה ביטוי בתיאוריה פיזיקלית חדשה שנקראת היקום ההולוגרפי, ולפיה אנחנו כנראה חיים בהולוגרמה. גם הפיזיקאי סטיבן הוקינג הצהיר פעם שאין באמת מציאות, אלא רק "ריאליזם תלוי מודל", כפי שקרא לכך.

למרות זאת, אפשר שוב להישען על דבריהם של קאנט ושל דקארט כדי להחזיר את המציאות למקומה הראוי. כדי שנוכל לתפוס משהו בחושים ולעבד אותו בהכרה, משהו חייב "להגיע אלינו" או "להיות משודר אלינו" מאותה מציאות. אם אנו רואים עץ, משמע שיש משהו שגורם לנו לראות עץ – בין אם זה העץ האמיתי בחוץ, ובין אם זו ישות ששותלת את דימוי העץ במוחנו כדי להסתיר מאיתנו את המציאות האמיתית.

כל עוד יש לנו את האפשרות לחשוב, כפי שטוען דקארט, אנו יודעים שאנו קיימים – ומשם אפשר לצאת ולנסות להוכיח את קיומה של מציאות.

האם אנו רואים את המציאות כפי שהיא? – דונלד הופמן

5 תגובות


  1. זה הכל אנרגיה ורק העיבוד החושי שלנו גורם לה להיראות כפי שאנחנו רוצים או רגילים. יש על זה גם תיאוריה פיסיקלית משום שהאופן שבו הדברים מתנהגים מוזר, שייך בעיקר לתאוריות חלקיקי קוואנטים, שם המוזרות נעשית ברורה. יום טוב עמיתוס (בהתאם למה שאתה תופס כיום טוב).

    הגב

  2. הוא שכח שגם תאוריית האבולוציה עליה הוא נסמך היא למעשה תוצאה של תפיסה לא אובייקטיבית של המציאות, מה שלמעשה יוצר פורודוקס בניסיונו להוכיח את הטענה

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*