מה חנה ארנדט הייתה אומרת על דעאש

מדוע עיתונאית הניו-יורקר צחקה לעצמה, כאשר ישבה לשמוע את עדותו של אדולף אייכמן?

לאחרונה נזדמן לי לראות את הסרט "חנה ארנדט" (Hannah Arendt, 2012), על הפילוסופית הגרמנייה-יהודייה שהייתה תלמידתו ומאהבתו של מרטין היידגר, אחד הפילוסופים הפוריים ביותר של המאה ה-20, ולאחר מכן ברחה בעור שיניה מהנאצים והשתקעה בארה"ב. עד לאותו סרט כל מה שידעתי עליה הסתכם בהיותה הוגת דעות ולא יותר מזה.

ארנדט עשתה דוקטורט בהגות פוליטית, וב-1951 הוציאה לאור מעל 700 עמודים בשלושת כרכי הספר "יסודות הטוטלריות", שהפך אותה למומחית בתחומה.

ב-1961 החל משפט אייכמן בישראל, ועיתון הניו-יורקר שלח אותה לסקר את האירוע. ככל שאייכמן המשיך לדבר ולתאר את מעשיו, כך הבינה ארנדט שהוא לא היה המפלצת רושפת הרוע, כפי שהיינו רוצים לדמות לעצמנו את הנאצים, אלא פקיד בינוני ולא מבריק במיוחד שפשוט ציית לחוק.

הוא תיאר את עצמו כבורג צייתן במכונה גדולה ממנו, וארנדט אף הסיקה שלא היה לו שום דבר אישי נגד יהודים. "הוא לא אנטישמי", אמרה דמותה בסרט. זה היה הרמז הראשון לתסבוכת שאליה הכניסה את עצמה מאוחר יותר, כאשר כתבה את המאמר בן 10 העמודים לעיתון הניו יורקר וכן ספר בשם "אייכמן בירושלים". בספר זה טבעה את המונח הכל-כך ידוע, שגם מי שלא הכיר אותה עצמה, הכיר את המונח: "הבנאליות של הרוע".

ארנדט התכוונה לכך שלא צריך להיות Super Villain, ארכי-פושע מבריק או סדיסט שאוהב להתעלל בבני-אדם כדי לחולל פשעים מזוויעים. מספיק להיות פקיד נורמלי לחלוטין, שפשוט "עושה את תפקידו" כפי שמטיל עליו החוק, וכל רצונו הוא לרצות את מעבידיו ולקדם את עצמו במעלה ההיררכיה. "אייכמן פשוט הפסיק לחשוב", אמרה ארנדט. במבט ראשון זה לא נשמע כל-כך מצוץ מהאצבע, בייחוד למי שמכיר את הניסויים של סטנלי מילגרם שבאו לאחר מכן בשנות ה-70 (אנשים מחשמלים אנשים ש"עברו עבירה").

מה, אז הנאצים הם אנשים רגילים ולא חיות-אדם?

זאת אומרת שכל אחד, גם אנחנו, יכול להיות רוצח המונים בפוטנציה? זו כנראה הסיבה שארנדט צחקה לעצמה בתחילת המשפט, כששמעה את הסבריו של אייכמן למעשיו. לפתע נתגלה לה בירוקרט עלוב נפש במקום הדימוי של רב-מרצחים שרץ במוחה, כמו גם במוחות כולנו. אתם לא הייתם צוחקים לנוכח התגלות שכזו?

אבל לרבים בשנות ה-60 הדבר היה נשמע כאילו ארנדט ממש מספקת הגנה למעשיהם של הנאצים. אבל היא לא עצרה כאן, והפנתה אצבע מאשימה גם כלפי מנהיגי היהודים בתקופת השואה. חלקם, טוענת ארנדט, העלימו עין מהמתרחש ואף שיתפו פעולה עם מכונת הרצח הנאצית; שיתוף פעולה שאלמלא התקיים, היה מציל את חייהם של רבים. הדברים שכתבה חשפו אותה לביקורת ואף לאיומי רצח, והיא איבדה לא מעט מחבריה שנטו לה עורף בעקבות דעותיה. היא אף זכתה לכבוד המפוקפק לו זכו ואגנר ואחרים, בכך שספריה לא תורגמו או נמכרו בישראל משך עשרות שנים.

מרוח הדברים הניבעים מהסרט, ארנדט היא אישה יוצאת דופן, אינטלקטואלית חריפה ואף אמיצה ביותר. חמה לבני משפחתה וחבריה מצד אחד, וקרירה והגיונית כשנוגע הדבר להגותה מצד שני. אני מניח שלמעט דרמטיזציה כזו או אחרת, במאית הסרט, מרגרטה פון טרוטה, השתדלה שעיקר הדברים יהיה מספיק קרוב למציאות.

השחקנית שמגלמת את ארנדט, ברברה סוקובה, עושה זאת ביעילות מופתית, ואי אפשר שלא להתמגנט לדמותה ולהתאהב בה, למרות טענותיה הקשות. ולמרות כל דבריה על אייכמן, שנשמעים כהגנה במרומז או במפורש, היא תמיד חשבה שעליו להיתלות למוות. ההסבר למעשיו אינו צידוק למעשיו, ויש להבדיל בין השניים, גם אם אנו חושבים שההסבר שגוי.

ארנדט נפטרה בניו-יורק ב-4 לדצמבר 1975, בהיותה כמעט בת 69, ושאלת הרוע העסיקה אותה לאורך מרבית הקריירה האקדמית שלה. נכון להיום אף אחד לא באמת יודע מדוע אנשים מסוגלים למעשים רעים. יש להניח שיום אחד, היכן שהפילוסופיה וההגות נכשלו, ייכנסו בסופו של דבר ההסברים המדעיים במלוא העוצמה.

מצד אחד חלק מהדברים שהיא אומרת נשמעים לי נכונים – אנשים פשוטים "כמו כולם" אכן מסוגלים לחולל זוועות, כפי שאנו רואים כבר עשרות שנים. ובכל זאת, יש כמה נקודות בהן אני חולק על דעתה המלומדת:

  1. מוסר הוא עניין אישי בדיוק כפי שהוא עניין קולקטיבי, בלי להיגרר למינוחים פוסט מודרניסטיים של מוסר יחסי ושאר ירקות מעורפלים. אומנם אייכמן ניסה בהתחלה להצדיק את עצמו לפי הטיעון המוסרי הקאנטיאני, אך ארנדט טוענת שהוא בעצם עיוות את הדברים. אייכמן אומנם פעל לפי החוק, אך החוק בגרמניה של אותם ימים התהפך. מי שלוחץ על הכפתור שמשגר את הזרם שגורם למישהו אחר לצרוח מכאב, נושא את חלקו באשמה (ויהיה חלקו קטן ככל שיהיה, את זאת יש להניח לבית המשפט לקבוע). אי אפשר לברוח מאחריות אישית בטענה שהפכה לכל-כך מפורסמת: רק עשיתי את תפקידי.
  1. ארנדט טוענת שחלק ממנהיגי היהודים שיתפו פעולה עם הנאצים. עם חלק זה קשה לי מאוד להתווכח. האם אווירת הרצח התמידית שריחפה מעל ראשם של יהודי אירופה, הספיקה כדי לשבור אותם לחלוטין, עד כדי שלא ינסו להתנגד? כנראה שכן. לא סתם אומרים "כצאן לטבח". אבל מפה ועד להאשים בפועל את מנהיגי היהודים ברצח, יש (לדעתי) הרבה מרחק. צריך לזכור מי יצר את המצב הבלתי אפשרי הזה, שבו ניטלת ממך זהותך האנושית ואתה הופך לחיה רעבה שנלחמת על קיומה. האם כולנו היינו מעדיפים לירות לעצמנו בראש מאשר לירות בזה שעומד לידנו?
  1. חוקרים אחרים של הנאציזם, שחפרו חפירות יסודיות ומעמיקות יותר במסמכיהם של הנאצים, הראו שוב ושוב את הכוונה ואת המתודה בהשמדת יהודי אירופה. שום פקידות ובירוקרטיה נוסח "רק עשיתי את תפקידי" לא יכולים לשמש כאן תירוץ. ארנדט כותבת בספרה שהרוח העיפה את אייכמן אל דפי ההיסטוריה, כמן משהו אקראי שכזה. אף אחד לא נהיה שוחט של מיליונים באקראי. כדי להעפיל לפסגת הרוע צריך להתאמץ, אמר חוקר הנאציזם יעקב לזוביק.
  1. מה הייתה אומרת ארנדט על דעאש, למשל? האם גם פה מדובר באנשים אפרוריים, לא חכמים במיוחד שהרוח העיפה אותם בלי-משים אל דפי ההיסטוריה? או שמא כאשר מדובר באידיאולוגיה דתית קיצונית, בניגוד לאידיאולוגיה הנאצית החילונית, הכול לפתע נעשה מרצון חופשי מלא? איך ארנדט, אישה כה חכמה ואינטליגנטית (לפחות כפי שזה מצטייר בסרט), לא העלתה על דעתה ולו לרגע שאולי אייכמן משקר במצח נחושה? שאולי הוא מנסה להקטין את גודל תפקידו הזוועתי רק כדי לפטור את עצמו בעונש קל?

בשנות ה-60 היה קשה יותר לעכל את הביקורת הארנדטית הזו. היום, 15 שנה אל תוך המאה ה-21, הניסיון מאפשר להגיד שהגברת לא הייתה רחוקה מהאמת. בין שאתם מסכימים עם דעותיה של ארנדט ובין שלא, חייבים להודות שהיא אמיצה מספיק כדי ללכת נגד הזרם, גם כשנדרשה לשלם על כך מחיר חברתי ואפילו מקצועי כבד.

שאלת הרוע ניצבת מולנו כל העת, בעבר, בהווה ובעתיד. אנחנו שומעים על חבורת נערים שרוצצו במכות את גולגולתו של אדם, ותוהים איך ייתכן שאנשים שעברו חינוך בסיסי יכולים להתנהל בצורה כזו, בכזו אדישות פושעת לחיי אדם. אנשים עושים נזק אחד לשני כבר עשרות אלפי שנים, אם לא יותר. אז אולי רוע הוא פשוט צד אחד של המשוואה, מכיוון שפשוט לא יכול להתקיים רק טוב בעולם?

האם אתה פסיכופת? ייתכן

האנטרופיה של המוסר

 

4 תגובות


  1. אנשים בוחרים ברוע.

    איך זה קורה? בדר"כ בהדרגה.

    איכמן אולי לא ידע את החוק וחשב שהוא סה"כ משרת מדיניות ובעצם לא ידע
    שהחוק אומר שחלק מהאחריות עליו.

    לגבי דעא"ש נוכל לדעת רק בדיעבד.
    הניחוש לי אנשים משועמים/מתוסכלים/קיצוניים/חובבי מסורת ערבית עתיקה שנמשכים לארגון שעושה באלגן במדינות הערביות ונותן לארה"ב צידוק לפעול כרצונם בשטח.

    אתה כמובן התכוונת מה היא הייתה חושבת בהנחה שמה שאומרים בתקשורת זה נכון. לפי הנחה זו היא היתה אומרת שהם סה"כ ניזונו מהסביבה שמאשימה את ארה"ב וישראל בתחלואים של העולם הערבי והם בעצם לדעתם לוחמי עצמאות.

    הגב

    1. כנראה שלדעת הנאצים גם הם היו סוג של "לוחמי חופש" – משחררים את העולם מכל הזבל היהודי, הצועני, השחור וכן הלאה.

      הגב

      1. לפי קריון הישות הרוחנית,הגרמנים ניסו להחליף את היהודים בתור השורש של האנושות.

        אז בעצם הם רצו להחליף מקום עם היהודים.

        "שחרור האחרים מהיהודים" היה התעמולה שלהם.

        הגב

        1. בדומה לנצרות. הנצרות כדי להצדיק את קיומה היתה חייבת לשלול את היהדות. שאחרת, אם היהדות היא עדיין דת האמת אז מה כבר הנצרות יכולה לבשר?

          מדובר על תפיסת עולם בסיסית של עליונות על האחר ומכאן הראשה לעליון להשמיד את החלש.

          הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*