האם כל אמת היסטורית ראויה להנצחה?

דמיינו שאתם הולכים ברחוב ונתקלים בפסל לזכרו של אדולף אייכמן.

מוזר? מחריד? לא ברור?
יש כאלה שאצלם זו לא רק דילמה מוסרית וירטואלית, אלא מציאות יומיומית אמיתית.

ברחבי ארצות הברית יש מאות פסלים ואנדרטאות, המנציחים אירועים היסטוריים מראשיתה של האומה האמריקאית. בשנים האחרונות הם הפכו למרכזו של דיון סוער – האם ראוי להשאיר חלק מהם במקומם או להסירם.

ומדוע האמריקאים נדרשים לעסוק בזוטות כגון פסלים ואנדרטאות?

מכיוון שבכל מלחמה יש מנצחים ומפסידים, אך במלחמת העצמאות האמריקאית גם המפסידים זוכים לקבל פסלים המהללים את זכרם.

לכאורה לא בעייתי כלל, עד שמבינים שאותם מפסידים הם אלו אשר בעברם החזיקו עבדים שחורים בבתיהם ובחוותיהם. לא קשה לנחש שאפרו-אמריקאים רבים לא ממש ששים ושמחים לראות פסלים של "גיבורי מלחמה", שהחזיקו עבדים והתעללו בהם עד מוות.

האם ראוי להלל את זכרם של כל הלוחמים שווה בשווה, תחת מילת הכיסוי "היסטוריה"? או שאולי צריך להבחין בין ה"טובים" ל"רעים"?


האם כל אמת היסטורית ראויה שינציחו אותה, ולא משנה מה עומד מאחוריה?

אם תתהלכו בגרמניה, ככל הנראה לא תראו פסל אחד המנציח את זכרו של נאצי כלשהו. אז מדוע בארצות הברית חושבים שזה לגיטימי להשאיר 1,500 פסלים או מבנים ציבוריים, המנציחים ואף מהללים בעלי עבדים?

בדיוק כמו בגרמניה, גם אבות אבותיהם של אמריקאים רבים היו שותפים לפשע אדיר ממדים. בעקבות תוכנית שורשים בטלוויזיה ב-2015, השחקן בן אפלק גילה שגם אבות אבותיו היו בעלי עבדים. מסתבר שהחלק הזה "הושמט" בדרך כלשהי מהתוכנית, ובסופו של דבר אפלק התנצל על כך.

זה אולי נשמע לא הוגן להשוות בין שואת יהודי אירופה לעבדות השחורים בארצות הברית; אבל איך אפשר לקרוא לסחר בבני אדם, שימוש בהם כחפצים ורציחתם בלי הינד עפעף כדרך של שגרה?

הסמלים והאנדרטאות לזכר לוחמי הקונפדרציה (שתמכו בעבדות), הוקמו לאורך השנים – החל מ-1860 ועד היום. למרות זאת ניתן לראות שרובם הוקמו בשני "פרצים" של פעילות אינטנסיבית – בתחילת המאה ה-20 ובשנות ה-60, עידן בו השחורים בארצות הברית עדיין נאבקו לקבלת זכויות שוות.

מונומנטים לזכר לוחמי הקונפדרציה בארצות הברית

אומנם האפרו-אמריקאים אינם זוכרים מיד ראשונה את זוועות העבדות, אך יחסם המשפיל של הלבנים עד סוף שנות ה-60 הוא תזכורת גם לשנים קודמות. בהינתן העובדה הזו, קשה שלא להבין ללבם כשהם מבקשים להסיר אנדרטאות המנציחות (בעקיפין או במישרין) את הזוועה הזו.


אבל עובדות לחוד ומשאלות-לב לחוד
. למרות שבין 2015 ואפריל 2017, לפחות 60 מתוך 1,500 סמלי הקונפדרציה הוסרו או ששמם הוחלף – סקר של רויטרס מ-2017 מצא כי 54% מהמבוגרים תומכים בהשארת המונומנטים, רק 27% תומכים בהסרתם ו-19% אינם בטוחים לגבי התשובה.

סקר נוסף מאותה שנה באתר החדשות האפינגטון פוסט, מצא ששליש תומכים בהסרה – לעומת 49% שהתנגדו. המתנגדים הם בדרך כלל רפובליקנים ולבנים, והתומכים הם בדרך כלל דמוקרטים ומיעוטים. לא מפליא במיוחד.

אתר Newsweek דיווח בסוף אוקטובר 2017, שמונומנטים חדשים לזכרם של לוחמי הקונפדרציה ממשיכים להיבנות. לא תמיד יש מה לעשות בעניין מכיוון שהדבר אינו אסור בחוק, וחלק ניכר מהמונומנטים הללו מוקמים על קרקע פרטית. לא רק שרוב האמריקאים מתנגדים להסרתם, כפי שמראים הסקרים, אלא שהם ממשיכים בבנייתם.

מצד אחד אפשר להבין אותם. כמו כל אומה עצמאית וגאה, ההיסטוריה חשובה לאמריקאים לא פחות מאשר לאירופים או לישראלים. אנשים שאבות אבותיהם השתתפו במלחמת העצמאות האמריקאית רוצים הכרה בכך.

מצד שני, לא תראו אף גרמני מקים פסל לזכרו של הסבא הנאצי – גם לא בחצר. אז מה מונע מהאמריקאים להבין שאומנם מדובר בהיסטוריה, אבל זו היסטוריה שאין לשבח ולהלל?

לאור העובדה שלאמריקאים ולאמריקאיות לא הייתה בעיה להצביע למועמד לבן שהודה שהוא מטריד מינית (ויש לכך תיעוד מוקלט), ושלא ממש יוצא נגד ארגוני הגזענות הלבנים – כנראה שהתשובה ברורה.

האמריקאים רוצים לדרוס את הפוליטיקלי קורקט המאוס והמשוקץ, ואם זה אומר שעכשיו אפשר לתמוך בגלוי בכל הרעות החולות שעד עכשיו הם נאלצו "להדחיק" – למה לא.

דברים דומים מתרחשים גם בישראל. אם בעבר אנשי ציבור עשו את זממם במחשכים, הרי שכיום הם עושים זאת בריש גלי ואפילו לא חושבים על התנצלות, שלא לדבר על סיום תפקידם. מבחינתם כולם יכולים להיות פושעים ורוצחים, העיקר שלא יהיה יותר פוליטיקלי קורקט מגביל וצבוע.

עכשיו בוא נספר לעצמנו את אותו דבר כשמדובר בשונאי ישראל, אנטישמים, מכחישי-שואה ומוסלמים קיצוניים.

כשנותנים לבני אדם חופש לעשות מה שהם רוצים, זה בדיוק מה שהם עושים.


הקומיקאי ג'ון אוליבר מתייחס לנושא המונומנטים

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*