אני פה בשביל המשכורת, אבא'לה

לפני כמה שנים יצא לי להיות בריאיון עבודה עם מנהל חביב וסימפטי. הייתה לי רק בעיה אחת איתו: הוא כל זמן טען שהגעתי למקום העבודה האחרון שאי פעם אחפש, כי "פה כולם מרוצים". מה לעשות, יש לי קצת בעיה עם אנשים שחושבים שמקומות עבודה הם מתנת האל לאנושות, בטח ובטח כשמדובר במקום העבודה שלהם.

כמה זמן אנו מקדישים למקום העבודה שלנו?

כשמדובר בשכירים – מינימום 9 שעות ביום, 5 ימים בשבוע, 50 שבועות בשנה (אם נוריד כמה ימי חג פה ושם). תוסיפו לזה גם את זמני הנסיעה הלוך-חזור, ויוצא שכמעט חצי מהיממה שלנו מוקדש למקום העבודה. וכל זה בלי לדבר על שעות נוספות, שאיכשהו תמיד מצליחות לחמוק פנימה, בין אם זה מצופה מאיתנו ובין אם לא.

אבל יש מקומות עבודה שעבורם הזוגיות המעיקה הזו לא מספיקה. לא מספיק להם שאנשים יושבים אחד בתוך התחת של השני מינימום 9 שעות ביום… כי צריך גם איזה יום גיבוש פעם ברבעון, או איזה מפגש חברתי מחוץ לשעות העבודה כדי "לשנות אווירה".


איך בדיוק משנים אווירה אם נשארים עם אותם אנשים, שהרגע סיימתם להיות 9 שעות במחיצתם? לא ברור לי
. אני לא נמצא 9 שעות ברציפות אפילו עם האנשים הכי קרובים אליי, אבל אני כן צריך לצאת ליום כיף אחרי יום עבודה שלם?

אני מסרב בכל תוקף להשתתף בכל מיני אירועים של מקומות עבודה, ולא משנה באיזה מקום עבודה מדובר. במדינה שבה עובדים יותר מהממוצע במדינות המפותחות (ומרוויחים פחות), עצם הציפייה ממני להקדיש למקום העבודה זמן נוסף – היא ציפייה הזויה ומנותקת מהמציאות (גם אם מדובר ב"כיף" ולא בעבודה באמת). במדינות עולם שלישי מקדישים 10 – 12 שעות ביום למקום עבודה, ונראה שישראל לא רחוקה משם.

זה כמובן לא מפריע לחברים ולמנהלים בעבודה להרים גבה, כשהם שומעים שאין לי שום כוונה להצטרף למשחקים ולגיבושונים שלהם (וזה קורה כמעט בכל מקום עבודה שבו הייתי).

הניסיון שלהם להבין את תפלצת המיזנתרופיה שנפלה עליהם, נחלק לכמה סוגים: או שהם רוצים לקבל הסבר הגיוני כלשהו (בחזקת "למה אתה לא רוצה לשחק עם שאר הילדים"); או שהם מבטיחים ש"יהיה כיף" וש"חבל, אתה מפספס"; או הטענה החביבה עליי מכולן – "אתה חייב. כולם הולכים".

אז זהו, שלא.
אבל ממש לא.

אצלי אין דבר כזה "כולם", וגם אם היה – הוא נגמר אחרי שסיימתי את השירות הצבאי. מקום עבודה הוא בסך הכול מקום עבודה, והוא נועד קודם כל למטרה אחת – לשלם חשבונות. אני לא מחפש להרחיב את מעגל החברים או למשש לעצמי את הפוטנציאל (כן, הטעות במכוון).

אם היו לי מיליונים בבנק, לא הייתי רואה יום עבודה אחד בחיי. אז למה אני צריך לדמיין שבא לי על ה"גיבושים" האלה? כאילו שאחרי 190 שעות של ביחד בכל חודש, אנשים לא יוצאים מגובשים על אפם ועל חמתם.

מדהים אותי כל פעם מחדש לראות, איך אנשים חושבים שאם אני עובד במקום מסוים – אני מחויב לכל נפיחה שמשתחררת שם. לא מספיק לכם 9 שעות של אחד בתוך התחת של השני? בבקשה, תהיו גם 15 שעות אחד בתחת של השני. רק אל תצפו ממני להצטרף.

זה לא קשור לשאלה אם יש לי משהו יותר טוב לעשות בזמן הפנוי הזה. כי אחרי שהקדשתי לכם כמעט חצי מהיממה שלי, אני רוצה – כמו שאומרים בסרטי הרומנטיקה – To see other people.

אז למה בעצם מקומות עבודה עושים את זה לעובדים שלהם?

כי זו תפישת העולם התאגידית המקובלת, שצנחה אלינו ישירות מיונייטד קבב (עדיף על יונייטד סטייק; אני פחות אוהב סטייקים). הכן לעובדים שלך סביבת עבודה תומכת דמויית-בית, והם ירגישו שייכים; חלק ממשהו גדול מהם.

תראו איך נראים המשרדים בגוגל, בחברות הייטק, במשרדי פרסום ובשאר "מותגים" wanna-be כדי להבין את גודל החלסטרה. לפי מחקרים, זו באמת אחת הסיבות לכך שעובדים חשים מרוצים במקומות עבודה: לא רק השכר, אלא תחושת השייכות.

אנחנו חיים בתקופה בה אנשים יוצרים שירים שמבטאים כמה הם רוצים כבר לסיים את העבודה וללכת הביתה ("היום יום חמישי" בעשרות גרסאות) – אבל ממשיכים להשלות את עצמנו שבא לנו עוד יום גיבוש קבוצתי או אירוע חברה? נו באמת… על מי אתם עובדים? כנראה שרק על עצמכם.

צר לי לאכזב, מקומות עבודה יקרים באשר תהיו.

אומנם אני מאוד אוהב את התחום המקצועי שבו אני עוסק, ולפעמים אפילו מקדיש לו יותר זמן מהרצוי. אבל אני לא רוצה ולא צריך להרגיש שייך. אני פשוט צריך לשלם חשבונות.

זה הכול.

תגובה אחת


  1. זה הרעיון של עבדות מרצון.

    להסתיר בערמומיות את העבדות.

    גם החובות,המשכנתא וכד' זה עבדות מרצון.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*