כולנו במאסר עולם בתוך המטריקס (של המוח)

לפני יותר מ-250 שנה טען עמנואל קאנט שלעולם לא נוכל לדעת מהי המציאות האמיתית; זו שמייצרת את עולם התופעות הגלוי לנו. הפיזיקה הקוואנטית ומדעי המוח המודרניים מחזקים את תפישת העולם הזו, ואף מרחיקים לכת מעבר לכך – כל מה שעובר דרך החושים שלנו אינו אלא אשליה שמיוצרת על ידי המוח; כך שגם עולם התופעות עלול להתברר כפנטזיה אלקטרו-כימית שמשתוללת לנו בראש.

כפי שגרסו הפילוסופים של האידיאליזם במאה ה-18, ראש וראשון להם ג'ורג' ברקלי, כל מה שאנו יודעים, חווים ומרגישים קורה תמיד בתוכנו – ואף פעם לא מחוצה לנו. לא העיניים הן שרואות, לא האוזניים הן ששומעות ולא העור הוא זה שמרגיש מגע.

אלו הם רק החיישנים ששולחים מידע אל המוח – והוא זה שמפרש ונותן תיאורי מציאות, בהתאם למה שנראה לו. ומי מבטיח לנו שהוא עושה זאת בצורה שתספק לנו חוויית מציאות שלמה ואמיתית? אף אחד. הפילוסופיות של עמי המזרח טוענות זאת כבר אלפי שנים; המדע הבין זאת רק לאחרונה.

לדוגמה, כאשר אור פוגע בעצמים ומגיע בסוף אל עינינו, מתרחש תהליך מהיר מאוד של כמה מאיות השנייה – פולסים חשמליים נשלחים מהעיניים למוח, והוא זה אשר מפרש את הנתונים ומאפשר לנו לראות (או להריח, לשמוע, לטעום ועוד). אבל למעשה, הפרשנות הזו לוקה בחסר מכמה סיבות, ולא רק בהקשר לראייה.

תודעה ותפישה

1.
למרות שמדובר בהפרשי זמן של מאיות שנייה בלבד, הדבר אומר שאנו רואים את המציאות לא כפי שהיא עכשיו, אלא כפי שהייתה לפני מאית השנייה. זה אולי נשמע קטנוני מאוד, כי הפרש זמנים כה קצר הוא כמעט בלתי מורגש; אבל נסו לבלום את הרכב שלכם לנוכח עצירה פתאומית מאוד של הרכב לפניכם, ותגלו מהר מאוד שהפרש הזמנים הזה הוא קריטי. כמעט עולם שלם.

2.
המוח לא "מייצר את המציאות" מחדש בכל פעם שמגיעים אליו נתונים, כפי שאולי נדמה. ככל שאנו עוברים יותר חוויות והתנסויות בחיים, כך המוח שלנו מייצר ומפתח מודלים פנימיים שמסייעים לו להתעלם מהפרטים הזניחים לטובת הדברים החשובים. המוח יודע מראש שכאשר אנו הולכים ברחוב יהיו בו בניינים, כבישים, מדרכות, כלי רכב, בני אדם וכן הלאה. כל אלו כבר קיימים במודל הפנימי, ולכן אנו עלולים לפעמים לראות דברים שלא באמת קיימים – רק בגלל שהמוח שלנו מצפה להם על סמך המודל. כך ניתן גם לייצר זיכרונות שווא מזויפים שמעולם לא התקיימו.

קחו לכם דקה כדי להבין שמה שאתם רואים, הוא לא בהכרח המציאות:

3.
אנחנו רחוקים מלחוש ולהכיר את המציאות כולה, ואת זאת הבין גם קאנט בזמנו. החושים הם סננים שמאפשרים רק לחלק זעיר מכל מה שקורה בחוץ להגיע אל התודעה שלנו. למשל, מתוך כל הספקטרום האלקטרומגנטי אנו מסוגלים לחוש רק בכמה תדירויות צרות ביותר, כגון אור נראה ואור אינפרה אדום (אותו אנו חשים בצורת חום). כל שאר התדירויות חבויות מאיתנו, אף על פי שהן בהחלט קיימות ונוכחות. מי יודע מה עוד קיים סביבנו בלי שאנו מודעים לקיומו.

אגב, מכיוון שהחושים ומבנה התודעה שלנו דומים (פלוס מינוס) אצל כל אחד ואחת – כולנו רואים, שומעים, מריחים וחשים פחות או יותר את אותם דברים. זרם המידע עובר אצל כולנו באותה "רשת דגים", פחות או יותר, ולכן כולנו יכולים להסכים שהשמיים כחולים או שבמרכז החדר יש כיסא. ועדיין, חלקנו רואה הרבה יותר גווני צבעים (נשים יותר מגברים) או שיש כאלה שמסוגלים להבחין בדקויות שנעלמות מתודעתם של אחרים.

4.
הפרשנות של המוח את הנתונים המגיעים אליו, לא בהכרח מייצגת דברים אמיתיים שקיימים "שם בחוץ". לדוגמה, רובנו רואה קשת עשירה מאוד של צבעים בכל אשר נפנה, עד כי נדמה שזוהי תכונתם של עצמים בעולם. תתפלאו לדעת שבעצם אין באמת צבע בעולם. יש גלים אלקטרומגנטיים או פוטונים בתדירויות שונות, וכאשר חלקם מגיע אל המוח דרך העיניים, המוח מייצר פרשנות מסוימת לכל תדירות.

זה לא אומר שהפרשנות הזו באמת קיימת בעולם שבחוץ, אבל היא כן קיימת במטריקס שלנו בתוך המוח. פרופ' תומס מטצינגר טוען שאנחנו ריאליסטים נאיביים, שחושבים שמה שקורה במוח שלנו הוא הייצוג של המציאות עצמה. אנחנו לא חושבים לעצמנו, "המוח שלי יצר דימוי של תפוח", אלא "הנה תפוח". נאיבים לגמרי.

5.
תאי המוח (נוירונים) הם פלסטיים וניתנים לחיווט מחדש. כולנו נולדים עם מאה מיליארד נוירונים במוח, והכמות הזו לא משתנה בכל מהלך חיינו. מה שכן משתנה הוא כמות החיווטים והקישורים בין כל נוירון לנוירון. כאשר אנו לומדים משהו חדש, אנו בעצם מחווטים מחדש את המוח ואת החיבורים בין קבוצות של נוירונים.

הפלסטיות הזו אחראית, בין היתר, גם לחיווט מחדש של חלקים במוח שנפגעו. נפגעי מוח בעקבות תאונה או כאלה שנאלצו לעבור כריתת חלקים מסוימים מהמוח כדי למנוע התקפים, הצליחו להחזיר לעצמם יכולות שכביכול היו אמורות להיעלם יחד עם חלקי המוח שנפגעו או הוסרו.

המוח שנותר פשוט התרגל לסיטואציה, וחיווט מחדש את הנוירונים שנשארו כדי לפצות על אלו שאבדו. למוח לא משנה בעצם איזה מידע מגיע אליו; כל עוד המידע אכן מייצג מציאות כלשהי העומדת מאחוריו, המוח יימצא את הדרך לפרש את המידע כראוי.

חלקים שלמים במוח שאחראים על דברים מסוימים, יכולים למעשה לפתוח ולגדול מעבר לגודל הרגיל אצל אנשים ללא הכישורים המדוברים (למשל, לנגן על כלי נגינה כלשהו). זאת אומרת שלאנשים שונים יש אפשרויות תפישה שונות, והם לא בהכרח רואים את הדברים כפי שאנו רואים אותם (יותר במובן התודעתי, פחות במובן הוויזואלי).

6.
בכל פעם שאנו ישנים, התודעה שלנו נעלמת. לא פלא שהדבר הראשון שאדם דתי צריך לומר, עוד לפני שקם מן המיטה, הוא "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי". מדעי המוח אכן מאששים את העובדה הזו – בבדיקות שנעשות במעבדות שינה, בהן הנבדקים מחוברים ל- EEG, ניתן לראות שתבניות הגלים המעידות על תודעה, פשוט נעדרות לגמרי בזמן השינה. את מקומן תופשות תבניות גלים אחרות, שמעידות על פעילות אחרת במוח. אבל התודעה שלנו – פשוט לא קיימת שם ברגע הזה.

אז איפה היא? שאלה טובה. לכולנו נדמה ש"אני" תמיד נמצא שם, אבל מחקרים מעידים על כך ש"אני" איננו בעצם ישות רציפה. ה"אני" שלנו נטען כל בוקר מחדש, ברגע שאנו מתעוררים מהשינה, כמו מחשב שמדליקים אותו ויש לחכות עד שהתוכנה נטענת בחומרה. עד אז הוא לא היה שם כלל.

בניסוי שפורסם במגזין Science בקיץ 2007, הצליחו החוקרים (בראשותו של פרופ' מטצינגר, המוזכר לעיל) להראות כיצד הייצוג של "אני" או "עצמי" אינו קבוע, אלא תלוי בנתוני החושים. במהלך הניסוי הנבדקים ראו את הגב שלהם מוקרן מול עיניהם בזמן אמת, באמצעות קסדת מציאות מדומה. מה קורה במצב מסקרן שכזה?

כאשר החוקרים נגעו בגבם של הנבדקים באמצעות מקל, הם גם הרגישו את הנגיעה אבל גם ראו אותה מתרחשת מול עיניהם. רוב הנבדקים הרגישו שהם נמצאים "שם", מול עיניהם, היכן שהם רואים את גבם.

החוקרים הצליחו ליצור חוויה חוץ גופית, שהעבירה את ה"אני" ממקום אחד לאחר. זה קורה לנו כשאנו יושבים ברכב נייח, מביטים מהחלון ופתאום מתחילים להרגיש שאנו זזים – עד שמסתבר שבעצם הרכב בחוץ הוא זה שנע, וגרם לנו לחשוב שאנו נעים. ה"אני" היה צריך לייצר את עצמו מחדש בהתאם לנתונים, כדי להבין שלא הוא זה שנע.

7.
הרצון שלנו אינו חופשי כפי שנדמה. מה שאנו עושים ומרגישים מושפע בעיקר מההיסטוריה הביולוגית והסביבתית שלנו, ובשניהם אי אפשר לשלוט. אז מה קורה כשאנחנו בוחרים ללבוש את החולצה האדומה בבוקר? מי עושה שם את ההחלטה אם לא הרצון החופשי שלנו? עד כמה שזה נשמע מוזר, רצון חופשי אפשר לייצר ולזייף בתנאי מעבדה. ולא רק זאת, אלא שגם כשעושים זאת – לנבדק נדמה שהוא זה שהחליט בכוחות עצמו, ולא היה נתון לשום השפעה מבחוץ!

באחד הניסויים שנערכו בנושא, התבקש הנבדק להזיז את יד ימין או שמאל בהתאם למה שראה על מסך. הפעלת אלקטרומגנט בסמוך לראשו, גרמה לו לשנות את החלטתו בלי שהיה מודע לכך. הוא עצמו טען שהחליט להזיז את יד ימין, אבל ברגע האחרון השתנתה החלטתו מרצונו החופשי, והוא הזיז את יד שמאל. למעשה, השדה המגנטי שצמוד לראשו שינה את החלטתו מבחוץ. קריפי? בהחלט… ויש הטוענים כבר שנים רבות שניתן לנצל זאת להשפעה על אוכלוסיות שלמות, ללא ידיעתן.

האם זה אומר שניתן לחזות את כל מה שנעשה, נחליט ונרגיש? כנראה שלא. זה דומה לקופסה שבתחתיתה מוצבות עשרות מלכודות עכברים, שעל כל אחת מהן יש כדור פינג פונג. אם נזרוק כדור אחד לתוך הקופסה, הוא ייפול בדייקנות שניתנת לחיזוי על כדור אחר ויפעיל את קפיץ המלכודת; אבל אז יעוף הכדור השני מהמלכודת ויפעיל עוד מלכודת שתעיף עוד כדורים שיפעילו עוד מלכודות וכן הלאה. הפעולה הראשונית ניתנת לחיזוי, אבל התהליך עצמו והתוצאה הסופית – ממש לא (לפחות לא באמצעות המדע הנוכחי; אולי יום אחד יתגלה מדע מדויק יותר שכן יצליח לעשות זאת).

 

מבוסס (בין היתר) על 3 פרקים בסדרה "המוח" (The Brain) עם הנוירולוג דיוויד איגלמן (David Eagleman).

צפו בפרק הראשון – מהי המציאות:

 

להרחבה: "ואולי זאת הזיה", אתר אלכסון

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*