ירון זליכה: אביר המחאה החברתית

פרופ' ירון זליכה הוא דר' לכלכלה, ראש החוג לחשבונאות במכללת קריית אונו, והחשב הכללי (לשעבר) במשך 4 שנים. אם יש מישהו שיודע ומבין בדיוק למה הגענו לאן שהגענו – יהיה זה הכלכלן הראשי של ישראל. ומסתבר שזה כלל לא בגלל התקציב והחלוקה שלו, כמו שרובנו (וגם אני) נוטים לחשוב. אז בגלל מה זה?

דבריו של זליכה כאילו חזו את המשבר הנוכחי, והפכו אותו לאביר ההמונים ולתומך הגדול ביותר של המחאה. תומך שבא חמוש בטיעונים רציונליים ולא רק אמוציונליים. כדי להבין בדיוק למה המשק הישראלי נמצא בבור, ומה אפשר לעשות כדי להוציא אותו משם – הנה סיכום דבריו מתוך הרצאה במכללת קריית אונו.

זליכה טוען כבר מ-2009 (לפחות) שישראל היא המדינה הענייה במדינות המערב (OECD). שיעור העוני בישראל הוא הגבוה במדינות המערב, וכאן פוצח זליכה במסכת של נתונים מזעזעים בהשוואה למה שקיים במדינות אחרות:

אחד מכל 4 בישראל חי מתחת לקו העוני (שהוא 5,000 שקל ברוטו לחודש, למשפחה בת 4 נפשות). זה שיעור עוני גבוה פי 3 מהממוצע המערבי, שעומד על 7.7% בלבד. 70% מאזרחי המדינה – מעמד הביניים – חיים על 5,001 עד 13,000 ש"ח בחודש. ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל, היא בין השלוש הנמוכות ביותר במערב. חלוקת ההכנסה הנמוכה הזו היא הכי לא שיוויונית, אחרי ארה"ב.

מספר מקומות העבודה בישראל הוא הנמוך במערב – 53.5% מועסקים בישראל, לעומת למעלה מ-60% מועסקים במדינות הכי עלובות במערב. אז למה הממשלה תמיד נאחזת בטיעון שיש לנו את שיעור האבטלה הנמוך ביותר? כי הם לא סופרים את כל המובטלים וככה נוח להם; מספיק שעבדת שעתיים ביום, כדי שתיחשב למי שיש לו עבודה. נחמד, לא?

בתור השוואה לסל הצריכה בישראל, מביא זליכה סל צריכה לדוגמה באוסטריה. הוא משתמש באוסטריה כדוגמה, מפני שהיא דומה לישראל מבחינת גודל האוכלוסייה – 8 עד 9 מיליון איש. והנה הדוגמאות:

• דלק – 6.5 ש"ח באוסטריה לעומת 7.22 ש"ח בישראל.
• שקית ניוקי – 5 ש"ח באוסטריה לעומת 20-22 בישראל.
• ליטר חלב – 4.2 ש"ח לעומת 6 ש"ח.
• 1 ק"ג עוף – 20 ש"ח לעומת 25-30 ש"ח.
• חפיסת שוקולד – 6 ש"ח לעומת 10 ש"ח.
• רכב – עשרות אחוזים פחות מבישראל.

אז לא רק שגם ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל היא מהנמוכות במערב, ולא רק שחלוקת ההכנסה הזו היא הכי לא שיוויונית במערב – גם סל ההוצאות שלנו הוא גם הכי יקר מבין כל המדינות! כלומר לא מספיק שהתחלנו עם העוגה הכי קטנה, ולא רק שחילקו לרובנו פרוסה מאוד מאוד קטנה מתוך העוגה הקטנה – אלא כשאנו רוצים לשלם על אותה פרוסה, אנחנו מגלים שהמחיר הוא הכי יקר. אי אפשר להתפלא שמעמד הביניים קורס, אומר זליכה, וטוען שזה כבר לא מעמד ביניים אלא עניים.

פרופ' זליכה נותן דוגמה לזוג שהוא מכיר, בעשירון השמיני-תשיעי, שמרוויח יחד 13,000 נטו בחודש. גם עם הכנסה סבירה שכזו הם בקושי מצליחים להחזיק מעמד  – וזה עוד בלי להוציא אגורה שחוקה על מותרות! בין המשכנתא, הארנונה, חשבונות החשמל והמים וגם האוכל (בלי רכב), הם פשוט לא גומרים את החודש. עם בואו לעולם של הילד הראשון, ההכנסות ייעלמו מהר יותר: מעון עולה כמה אלפי שקלים בחודש. גם לפרופ' זליכה יש ילד קטן, שזה עתה נגמל מחלב ועבר לסימילאק. הוא מצא שיותר זול להאכיל אותו בסימילאק מאשר בחלב! איך מוצר בסיסי כל-כך כמו חלב, הפך להיות יקר בצורה בלתי נתפשת?

זאת אומרת שעוד לפני שזוג כזה, מהמעמד העליון יחסית, הספיק להוציא משהו על מותרות כלשהם – הם כבר לא גומרים את החודש; גם לא עם 13,000 שקל נטו (וזה, להזכירכם, עוד לפני שיש להם ילדים). דבר זה יוצר סיטואציה לא בריאה במדינה כולה – משפחות שכאלה לא יכולות להיות חלק ממעגל הצריכה במשק, כיוון שכל הכסף הולך לחשבונות ולהוצאות. זו הסיבה שהצריכה הפרטית בישראל היא מהנמוכות במערב. ומדוע צריכה פרטית חשובה?

כי צריכה פרטית היא המנוע שמזיז את המשק. בלי צריכה פרטית, כל היצרנים, הסוחרים ונותני-השירותים הופכים להיות מיותרים. עסקים קטנים-בינוניים שכאלה, המהווים 99% מהעסקים בישראל, מהווים גם יותר ממחצית ממקומות העבודה במשק. אז אם העסקים נאלצים להצטמצם כתוצאה מאי-יכולתם של האזרחים לצרוך, הם לא מייצרים מקומות עבודה. וכך כל המשק נותר תקוע במקום לצמוח, להתפתח ולהציע לכולם שירותים ומוצרים במחירים שפויים.

האירוניה היא שההכנסה לנפש בישראל דהיום, דומה לזו שהייתה בשנות ה-60. לא רק שהמשק מעוכב-צמיחה כבר 40 שנה, אלא שהוא אפילו צונח מטה. תקציב הממשלה מצומצם בגלל שהמשק עצמו מצומצם. רובו של התקציב הממשלתי המועט הזה, כבר ממילא משוריין לאלף ואחד צרכים – ביטחון, חינוך, בריאות ועוד. לא נשאר מה להזיז ימינה ושמאלה כדי לעזור לרופאים או לייצב דירות במחירים שפויים.

וכאן מקעקע זליכה את התפישה המקובלת: התקציב הוא תוצאה של הבעיה – הוא לא המקור לבעיה. לממשלה נוח להעביר את הדיון לנושא התקציב, ובכך היא מראה לכולם שידיה כבולות, שהיא לא אשמה בדבר ושאין מה לעשות. זה התקציב.

אבל אם התקציב הוא לא הבעיה עצמה, מה כן? מה הבסיס לכל הבעיה הזו?
פשוט מאוד, אומר זליכה: חוסר תחרותיות במשק, שבמסגרתו כולנו מוציאים 500 מיליארד שקל בשנה. מבין 30 מדינות המערב המפותחות (OECD), אנחנו במקום 79 בתחרותיות. יש מדינות אפילו באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית – מדינות עולם שלישי כביכול – שאזרחיהן יכולים לקנות יותר בזול, בהשוואה אלינו.

אותם מונופולים שלוקחים מאתנו עודף על כל המוצרים והשירותים שאנחנו קונים, מקבלים 5 מיליארד שקל בכל שנה, על כל אחוז אחד של עודף כזה. אז אם אנחנו הכי פחות תחרותיים במחירים בעולם המערבי (וגם הלא-מערבי), כמה אחוזים שכאלה חבויים בין המקום ה-79 – שבו אנו נמצאים – לבין המקום ה-15, נניח? (שהוא מקום סביר וריאלי בתחרותיות בין 30 המדינות המפותחות)

ההפרש בתחרותיות, גם אם הוא טומן בחובו 5% בלבד מסך המוצרים והשירותים, יכול לייצר עוד 25 מיליארד שקל בכל שנה. 25 מיליארד שקל שלא היו שם לפני כן, ושיכולים להתווסף למשק. אבל מישהו בהחלט לוקח אותם אליו, וזה לא המשק ולא רובנו. אלו הם המונופולים והטייקונים שגורפים הכול אליהם.

איך זה קורה?
נניח שיש 6 יצרני קוטג', אבל לאט לאט הם מחליטים להתמזג אחד עם השני. ומי מאשר את כל המיזוגים הללו, אם לא הממשלה עצמה. כך מתוך 6 מתחרים נותרו שניים, שבעצם מבינים שכל הכוח בידיים שלהם – הודות לממשלה ובחסותה. אז אם כל הכוח בידיים של 2 "מתחרים", יאללה חגיגה.

יושבים וחושבים 2 "המתחרים", איך למקסם את הרווחים (וזה לגיטימי, כי זו מטרתו של כל גוף עסקי). אם הם יעלו מחירים וימשיכו לייצר את אותה כמות כמו היום, פחות אנשים יקנו – אז זה לא יעבוד. אבל אם הם בכוונה ייצרו פחות וגם יעלו מחירים – אז מצב המחסור (שהוא מצב פסיכולוגי) ייאלץ אנשים לקנות גם במחיר גבוה. המתחרים מייצרים פחות כדי להגדיל את הביקוש, ולפיכך צריך גם פחות עובדים. מה עושים? מפטרים. ליתרת העובדים שנשארה מורידים שכר, או מאיימים בפיטורים אם לא יסכימו להורדת שכר.

אז התחלנו ממיזוג פשוט, לכאורה, בין כמה יצרנים, וסיימנו בשלושה דברים חמורים ביותר: גם העלאת סל הצריכה, גם יצירת יתר אבטלה במשק וגם הורדת השכר במשק. כך הופך המשק להיות תלוי הון – כלומר בעלי ההון (אמצעי הייצור) הם אלו שמרוויחים מהשינויים הללו. הכסף חדל מלהתגלגל בין משכורת לצריכה פרטית, ונעצר אצל בעלי האמצעים (שאינם בהכרח עשירים, אבל כן בעלי הון עסקי-כלכלי כזה או אחר).

והכול הודות לממשלה, שצמצמה את כוח הקנייה הפרטית שלנו באמצעות מסים ומסים עקיפים. אם נקנה פחות, כל ההון יצטבר אצל בעלי ההון והאמצעים. דבר נוסף שהממשלה עשתה ועושה הוא לאשר מיזוגים על ימין ועל שמאל. ככה צמצמה הממשלה כל אפשרות לתחרותיות, מה שמעלה את סל הצריכה, מוריד את ההכנסות לנפש ומשאיר את כל ההון אצל בעלי ההון. בפועל אין אף מתחרה שרוצה להיכנס לשוק של מונופולים, שנתמכים הלכה למעשה על-ידי הממשלה. במקום שהממשלה תעודד תחרות, היא מעודדת מיזוגים, בהתאם לרוח השוק החופשי כביכול. אלא שכולנו שוכחים ששוק חופשי עושה את מה שטוב לו, ולא את מה שטוב לכולם. שוק חופשי רוצה להרוויח עוד ועוד, אבל מישהו צריך לשלם על זה. והמישהו הזה הוא רובנו.

אז מה הפתרון?
אדם סמית' טען שאם יתנו לכל השחקנים בזירה להתחרות תחרות חופשית אחד בשני, בלי התערבות ממשלתית, המדינה תגיע למינימום עוני ולמקסימום רווחה. אבל – וזה אבל גדול – כל השחקנים צריכים להיות שווים בכוחם; אחרת התחרות החופשית תביא למקסימום עוני ולמינימום רווחה. בדיוק הפוך ממה שצריך לקרות, ובדיוק מה שקורה במדינת ישראל.

תפקידו של מי הוא לוודא שכל השחקנים הם שווים בכוחם, או שאם כמה מהם התחזקו אז לוודא שזה לא יהיה על חשבון השחקנים האחרים? זהו תפקידה של ממשלה. לפיכך, בדיוק כפי שעד היום ממשלות ישראל עשו מיזוגים ודאגו להוריד את התחרות, כעת תפקידה של הממשלה הוא לחייב פיצולים. אין צורך בהבאת מתחרים חדשים מחו"ל או מכל מקום אחר; פשוט לפצל את המיזוגים הקיימים ולהחזיר את התחרות למשק.

כאן נותן זליכה דוגמה לשחיתות הממשלה, כאשר החליט שר האוצר נתניהו לקחת את הפנסיות של כולנו, ולשחק בהן כאילו היו של הממשלה באמצעות ועדת בכר (וזליכה טוען שאם היינו באמת יודעים איך מנוהלות הפנסיות שלנו ועל-ידי מי, היינו נחרדים. כדאי מאוד לשמוע את הדוגמה הזו, כדי להבין איך פועלת ממשלה בישראל מבחינה כלכלית). אבל נמשיך בהצעות הייעול של זליכה – הממשלה צריכה לחוקק חוק, שברגע שאחד השחקנים צובר יותר מדי כוח (5%, 10% או כל כמות אחרת), הוא מחויב לפי חוק זה למכור חלק ממה שצבר.

זליכה נותן דוגמה נוספת בנושא הבנקים וחברות האשראי. במרבית העולם המערבי, קמו חברות אשראי כדי לתת אשראי צרכני לבתי-אב, במחירים שיתחרו באלו של הבנקים. בישראל לא רק שחברות האשראי לא נותנות אשראי אמתי, ואם נותנות אז ממש לא במחירי תחרות, אלא שהבנקים בישראל הם הבעלים של חברות האשראי. אין תחרותיות ומי שמרוויח הם בעלי ההון והאמצעים, על חשבונו של האזרח הקטן כמובן. מה עושים? צריך להכריח את הבנקים (באמצעות חוק) למכור נפח פעילות מסוים לגוף אחר, כמו למשל חברת ביטוח, שיספק גם הוא אשראי – אבל הפעם במחירי תחרות.

דוגמה נוספת – חברות הביטוח בישראל. איכות השירות שהן נותנות, הוא פועל יוצא של חוסר התחרותיות בו הן מצויות. הן מרשות לעצמן להתנהל באגרסיביות, כמו הביריון השכונתי, מכיוון שאין שום מתחרה שיציע מחירים ושירות טובים יותר. אז אפשר להתעמר בלקוח, למה לא. ומה עושים פה? בדיוק מה שעשינו בדוגמה הקודמת – נותנים גם לגופים אחרים למכור ביטוח (למשל, הבנקים). כך גם מגדילים תחרות, גם מורידים מחירים וגם מעלים את איכות השירות.

שיטה נוספת – הממשלה יכולה לאפשר לגופי ביטוח ו/או בנקאות חדשים, להתחרות על מתן שירותים דרך רשות הדואר, למשל. מכיוון שמכניסים שחקן חדש לזירה, הוא ירצה להתחרות כדי לקבל דריסת רגל בשוק. מי שיזכה במכרז ויציע את המחירים הכי נמוכים, יספק מוצרים ושירותים במחירי תחרות. זליכה טוען שהדבר הזה עבד ועדיין עובד בצורה מעולה בשאר העולם המערבי, והצליח להוריד עמלות מטורפות של בנקים ושל גופי ביטוח.

בארץ זה לא עבד, כמובן, כי שרי אוצר אחד אחרי השני לא אישרו. נתניהו עד היום לא מקדם את הנושא הזה, ומשאיר את הבנקים ואת חברות האשראי כשולטים העיקריים בשוק האשראי למשקי הבית (ובכלל זליכה חושב שאדם אחד ששולט בבנק זה ממש לא בריא. אריסון – מאחורייך).

כך בעצם בעלי אינטרסים מנהלים את החיים הכלכליים של מדינה שלמה! זו לא קונספירציה מהסדרה "תיקים באפילה" – זו המציאות העגומה. זליכה פירט כמה מהלכים פשוטים וקלים ליישום מהבחינה המקצועית-טכנית, אלא שהם לא מיושמים… אולי כי חוששים מכמה טייקונים, שידם הארוכה שולטת במרבית ענפי השוק? בטיפשותן, ממשלות ישראל יצרו בור שממנו קשה להיחלץ, בלי לדרוך על כמה בהונות של בעלי-הון עצבניים. קשה, אבל אסור לפחד, אומר זליכה.

שש המלצותיו של פרופ' זליכה לפתרון המשבר הכלכלי:

1. פירוק המיזוגים בענפי המשק השונים.
2. פיקוח על מחירים במשק, עד לשבירת כל המונופולים.
3. עם שבירת המונופולים, הצריכה הפרטית תגבר והממשלה תקבל יותר כסף לכיסה. יותר כסף משמעו ניתן להוריד את המסים העקיפים (בלבד): מע"מ, מס שבח, מסי קנייה, מסי בלו, ארנונה, מכס ועוד.
4. שינוי מדיניות ההפרטה – אסור שתהיה הפרטה בגרעיני שליטה. כל חברה מוציאה מניות למסחר, והם מחולקים לציבור. אותו דבר בנוגע ל-70,000 הדירות בדיור הציבורי בבעלות הממשלה; צריך לחלק את הדירות למשפחות עניות.
5. חיזוק הרגולציה – לשלב בין מספר רב של שחקנים בכל זירה. למשל, כדי להגדיל את היעילות של הפיקוח על הבנקים והפיקוח על הביטוח, למזג בין גופי הפיקוח של שניהם.
6. להימנע משגיאות מקרו-כלכליות – זו העצה הכי קשה ליישום כי היא מאוד כללית ועמומה. אבל זליכה נתן דוגמה: הורדת הריבית במשק מתחת לקו האינפלציה, היא זו שגרמה לעליית מחירי הדיור; לכן זו הייתה שגיאה, וקשה מאוד לתקן שגיאות מקרו-כלכליות.

מגש הכסף – ערוץ 8