איפה הצדק? אחרי מאדים

אחרי ארבע שנים של משפט מתוקשר, הורשע משה קצב באונס, בהטרדה מינית ובשיבוש הליכים. אלא שלאור ההיסטוריה העכורה של התנהלות משטרת ישראל, קצת קשה לתת אמון בגוף הזה, שממהר לדרוך על אנשים בלי הוכחות בשטח.

אני לא טוען שמשה קצב חף מפשע או זכאי. אבל אני כן חושב, לאור הדברים שאציג מייד, שיש לחשוב היטב האם כל עבודת-משטרה אכן נעשית בתום לב, בלי לעגל פינות ובלי לקצר הליכים. כי עד היום, כך מסתבר, אנשים חפים מפשע חוטפים חזק על לא עוול בכפם, ואין עם מי לדבר.

כל מילה בסלע
בתוכנית "עובדה" עם אילנה דיין, ששודרה ביום חמישי האחרון (30.12.10), התראיין עבריין שהכניס לכלא 8 אנשים חפים מפשע. איך הוא עשה זאת? הוא פשוט שיקר במצח נחושה, ותוך 10 דקות בדה סיפור פשע שלם. את ה"נוכחים" בזירה הציב כמו חיילי שחמט, ונתן למשטרה לרדוף אחריהם – בטענה ה"מוצדקת" שהוא עד מפתח בפרשה.

מה אומר ומה אספר, המשטרה לא ממש טרחה לבדוק את נכונות דבריו. האיש שיקר, ובגלל שקריו נכנסו לכלא שמונה אנשים שלא עשו דבר וגם לא ידעו במה מדובר. לא עזרו יללות, לא תחנונים ובטח שלא "אני חף מפשע" – הטענה המפורסמת ביותר של כל פושע. לפי תוכנית העבודה של משטרת ישראל, אם עבריין מורשע מצביע עליכם ואומר שפשעתם – הרי שהוא צודק ואין צורך לבדוק את דבריו.

הניצב דופק את היתר
לפני מספר חודשים התפרסמה אישה בשם א', שטענה שניצב בר לב אנס אותה. בהחלט מזעזע, עד שמתחילים לשמוע את "מאחורי הקלעים" של הסיפור. מתברר שהגברת, דר' אורלי אינס-קניג, כלל לא התלוננה במשטרה, אלא בחרה לחכות במשך שנתיים ורק אז לרוץ לתקשורת ולפנות לבעלי כוח ושררה. אפילו העיתונאית איריס מיזן יצאה נגד התנהגותה של אינס-קניג.

השאלה כאן היא לא האם היו יחסי מין, אלא מאיזה סוג – בהסכמה או בכפייה. מתברר שיש בפרשה הזו עוד שתי נשים, ששתיהן היו מעורבות בקשר כלשהו עם הניצב בר לב. אחת מהן טענה שכלל לא היה אונס, אלא יחסי מין בהסכמה. מדוע שתטען דבר כזה, אם ידידתה טוענת שהתרחש אונס? במדינת ישראל מספיק להפנות אצבע מאשימה, והחשוד הופך לאשם עוד לפני תחילת ההליכים.

ראיות? לא בטוח
במקרה הרצח של תאיר ראדה הואשם רומן זדורוב, שטען לחפותו לאורך כל המשפט. אומנם לא עקבתי אחרי הפרשה, כי אני לא ממש צורך חדשות למחייתי ולשפיותי, אבל אחת מהכתבות באינטרנט משכה את תשומת לבי: "רציתי לישון אז הודיתי".

כנראה שהמשטרה הגיעה למבוי סתום בחקירה. אז מה קורה כשאין ראיות? נגרום לחשוד להודות. זדורוב טוען שבזמן חקירות המשטרה לא נתנו לו לישון, עד שלבסוף הודה ברצח. אני לא יודע מה אתכם, אבל אם ימנעו ממני שינה במשך כמה ימים ברציפות – אהיה מוכן להודות שאני היטלר בכבודו ובעצמו, העיקר שיניחו לי לנפשי.

שיטות החקירה האינקוויזיטוריות הללו, יכולות לגרום לכל אדם להודות בכל דבר שתכפו עליו. הכנסייה הנוצרית ידעה זאת, כשעינתה אנשים במשך מאות שנים, ועכשיו גם משטרת ישראל יודעת זאת.

למה? כי ככה אמרו לנו
לפני מספר שנים קראתי כתבה בעיתון – והזדעזעתי. מדובר בבחור צעיר, בשנות העשרים לחייו, שהואשם באונס על-ידי בחורה. היא נתנה תיאור שלו למשטרה, ולפי זה הם פעלו עד שמצאו את האשם.

אם זיכרוני אינו מטעני, הבחור עבר טרטורים, חקירות ושהייה בכלא במשך שנים. בסופו של דבר התברר שהוא חף מפשע, וכל מסכת הגיהנום הזו התרחשה רק בגלל שמישהו הצביע עליו ואמר "זה הוא". הבדיקה המשטרתית, מסתבר, לקתה בחסר – ושלחה לכלא אדם חף מפשע.

מיותר לציין שהאירועים הללו הרסו את חייו לחלוטין.

אז מה יוצא מכל זה?
ברור לי שאין לנו מערכת אחרת של חוק ומשפט, אבל יש לי תחושה שברגע שהמשטרה עולה על חשוד – היא לא תטרח לחפש חשודים אחרים. החוקרים ינסו לאלץ את החשוד להודות, על-ידי הפעלת לחץ כזה או אחר. ואם הם ילחצו מספיק חזק – האיש יכול להודות שהוא משתף פעולה גם עם השטן בכבודו ובעצמו. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין את זה.

אותו הדבר תקף גם לגבי התקשורת, שמסקרת את האירועים הללו כמו עדת זאבים רעבה לדם. אם אני זוכר היטב, חשוד הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכח אחרת. אבל ברגע שמישהו מסוקר בתקשורת כחשוד במשהו – הרי הוא כבר אשם. לא סתם התקשורת מדברת עליו. הם יודעים מה הם עושים.

אנשי המשטרה והתקשורת חייבים להבין שהם משחקים כאן בחייהם ובכבודם של בני אדם. אין כאן מקום לטעויות. אין פה מקום ל"אופס, לא שמנו לב". ה"אופס" שלכם, חוקרים ועיתונאים יקרים, מכפיש אנשים לכל החיים, ושולח אותם להירקב במאסר במשך שנים.

אולי הגיע הזמן לנהל פרשיות משטרתיות ומשפטיות מאחורי דלתיים סגורות הרמטית. אין מקום להתערבות התקשורת, שמפעילה לחץ באמצעות דעת-קהל – וגורמת לחוקרי משטרה לפשל. הגיע הזמן להתעורר.