מיכה גודמן על אלוהים של הרמב"ם

"חוצה ישראל" היא אחת מהתוכניות המעניינות והמרתקות ביותר בטלוויזיה הישראלית. לא פעם ולא פעמיים צפיתי בראיונות שריתקו אותי למסך, ולא נתנו לי לקום מהספה עד סיומם.

אחד מהם הוא הריאיון עם דר' מיכה גודמן, מומחה למחשבת ישראל ובעיקר לרמב"ם. מלבד העובדה שהאיש כריזמטי ומעניין בפני-עצמו (וגם חמוד לאללה), יש לו הגות פילוסופית ודתית מרתקת בעקבות הגיגי הרמב"ם.

הרמב"ם – רבי משה בן מימון – חי במאה ה-12 בספרד, במרוקו, בישראל ובמצריים. כשעשיתי את התואר הראשון, לקחתי קורס אחד בפילוסופיה יהודית כדי להכיר את משנותיו. לצערי הרב לא כל-כך הצלחתי (או לא רציתי) להתחבר לנושאי הקורס, למרות שבעיקרון הם כן מעניינים. רבים מההוגים היהודים ינקו ממשנותיהם של אפלטון ושל פלוטינוס, והיו ניאו-אפלטוניים בעצמם. רק חבל שזה לא ריתק אותי מספיק (ולראיה, הציון הסופי שלי בקורס היה 64).

בתוכנית מדבר דר' גודמן גם על "משנה תורה", שהוא ספרו ההלכתי של הרמב"ם, אך בעיקר על "מורה נבוכים" – הספר התיאולוגי-פילוסופי שהיה כה קיצוני בימיו, עד שאפילו יהודים דתיים שרפו אותו. דר' גודמן אפילו עושה הקבלה בין הרמב"ם לבין שפינוזה, כיוון ששניהם 'הוחרמו' על-ידי קהילתם היהודית בגלל הגותם הפילוסופית. יש לציין שמעבר להגותו, הרמב"ם היה גם רופא שלמד בכוחות עצמו (מכיוון שלא היו אז בנמצא אוניברסיטאות מסודרות). דעותיו בנושא תורה ועבודה מתקשרות ישירות עם המצב הקיים כיום בישראל.

הנה כמה מהגיגיו המעניינים ביותר של הרמב"ם, כפי שהוצגו על-ידי דר' גודמן:

1. דת היא כפירה באל

האל, כפי שרואה אותו הרמב"ם, מרוקן את כל המערכת הדתית ממשמעות. למה הכוונה? מכיוון שהאל הוא המושלם המוחלט, ואין לתת לו תארים מעבר לכך (שכן ברגע שאנו עושים האנשה לאלוהים, אנחנו בעצם מורידים מגדולתו) – הרי עצם המחשבה שהמושלם המוחלט צריך שאתה תתפלל אליו ותעבוד אותו, נראית לפתע מגוחכת.

אומנם נכון הוא שהשפה היא שמכתיבה את צורת המחשבה, ולא ניתן לחשוב על משהו מבלי להלשין אותו בשפה; אבל ברגע שמכווצים את האל לממדים שבני-אדם מסוגלים לתפוש – מופיעה דת ממוסדת. בעצם, אלוהים שצריך את הדת הוא לא אלוהים. ולכן דת היא סוג של כפירה באל – היא מורידה ומכווצת אותו לממדים הקטנוניים שבני-אדם רגילים להם.

2. אלוהים הוא לא פנקסן

עוד דבר מגוחך שנובע מהאנשת האל ומכיווצו והורדתו לממדים הנהוגים בדת הממוסדת, הוא העובדה שאנו תופשים אותו כפקיד עצבני שמחפש אותנו כל היום – מי לא שמר שבת, מי אכל טריפה, מי גנב ורצח ושאר דברים. אלוהים שזוכר כל דבר ונותן לכל מעשה שכר או עונש – כל אלו הם האנשות בלבד. מצד אחד הרמב"ם לא הכיר בדברים הללו כנכונים וכתקפים לגבי אלוהים, אך מצד שני הוא לא רצה לוותר על הדת היהודית (ובכך הוא עוסק כאשר הוא כותב על טעמי המצוות).

3. יש שקרים הכרחיים ומועילים

האם אלוהים כועס ומעניש אנשים על התנהגותם הרעה? הרמב"ם טוען שהגדרה כזו אינה תקפה מבחינה פילוסופית-תיאולוגית. אם כך מדוע הדת הממוסדת טוענת שאנשים רעים יישרפו בגיהנום? מכיוון שאם אנשים יחשבו שאלוהים לא מפקח עליהם, הפשיעה תעלה ותגבר. יש צורך פוליטי-חברתי שאנשים יאמינו באלוהים שופט ותליין – אותו צורך שדואג שכולנו נוכל לחיות אחד עם השני. השקרים של הדת הכרחיים לתפקודה התקין של כל חברה, כמו גם שקרים ומיתוסים אחרים.

למשל, לכולנו מוכר המיתוס שאם לא תלמד כמו שצריך בבית הספר היסודי, לא תלמד טוב בתיכון, לא תגיע לאוניברסיטה ולא ייצא ממך כלום כשתהיה גדול. המיתוס הזה לא עומד במבחן המציאות – יש הרבה אנשים שהצליחו בלי זה, ולעומתם כאלו שהיו מוצלחים בתיכון אבל לא הגיעו למשהו בחייהם הבוגרים. אם כך גם פה מדובר בשקר הכרחי, שיוצר האחדה בקרב כולם. כלומר לא משנה אם המיתוס אמתי או שקרי, כל עוד הוא מועיל לחברה או ליחיד.

גם לבני-אדם יחידים יש מנגנוני שקר פנימיים. מנגנוני ההונאה העצמית שלנו גורמים לנו לחשוב שאנו קצת יותר יפים, מוצלחים ומוכשרים ממה שאנו באמת (מי שלא משקר לעצמו בצורה הזו הם אנשים שרואים את המציאות נכוחה, ובדרך-כלל הם סובלים מדיכאון קליני). "שקר הכרחי" הוא פשוט המשך של הדיונים מסוג "רוע הכרחי".

4. אין להתפרנס מהתורה

לדידו של הרמב"ם אסור להתפרנס מלימוד תורה. אין להפוך את התורה לכלי עבור רווח אישי או לשם פיתוח עצמי; לומד התורה הוא זה שצריך להתמסר לתורה, ולא התורה היא זו שצריכה לסייע לו להתפרנס. אי לכך ובהתאם לזאת, הרמב"ם עבד למחייתו כרופא, למרות שלא היה חייב לעשות זאת (הוא היה יכול לפרנס את עצמו מלימוד תורה בלבד).

הגישה הזו עומדת בניגוד גמור ומוחלט למתרחש במדינת ישראל מראשית ימיה – אברכים הלומדים תורה על חשבון המדינה ועל חשבונם של העובדים והעמלים, משלמי המסים. אומנם הוגי דעות שבאו אחריו הסתייגו מדבריו אלו, אבל זו קביעתו והיא נשארה כפי שהיא.

לסיום

בכל פעם שמתגלה סתירה בין ההיגיון לכתובים, הרמב"ם מסיק שאין זו אלא סתירה לכאורה. הרי המקור לשניהם הוא אותו מקור – האל – ולכן לא תיתכן סתירה ביניהם. כשצפיתי בדר' מיכה גודמן מדבר על כך שלפי הרמב"ם הדת היא סוג של כפירה באל, תהיתי איך ההצהרה הזו מתיישבת עם העובדה שגם הרמב"ם וגם הוא עצמו (גודמן) הם אנשים דתיים (גודמן חובש כיפה סרוגה). אלא שגם אני אדם של סתירות רבות, ואני מבין כיצד הן יכולות לדור בכפיפה אחת (מדע מצד אחד ואמונה באלוהים ובדברים מיסטיים מצד שני, למשל).

חוצה ישראל עם דר' מיכה גודמן – הריאיון המלא