אשם עד שהוכח אחרת

פרשת הרצח בבר נוער היא העדות האחרונה לכך שחייבים לעשות ניקיון-פסח בשיטות העבודה של המערכת הפלילית בישראל. משטרה שעובדת תחת לחץ ציבורי היא משטרה שכושלת פעם אחר פעם בחקירותיה, ובסופו של דבר מטילה את האשמה על האנשים הלא נכונים. אולי פליסיאן אינו חף מפשעים אחרים, אך במקרה הזה מסתבר שלא הוא האשם.

זו לא פעם ראשונה, כמובן, וגם לא האחרונה. במדינה בה יש 90 אחוזי הרשעה, אל תתפלאו אם יום אחד גם אתם תהיו הבאים בתור.

לעתים רבות המשטרה משתמשת במדובבים – אסירים שאין להם מה להפסיד, ותמורת קצת כסף וטובות הנאה יחלצו מכל אחד הודאה שהוא רצח גם את רבין, אם צריך. שיטות עבודה נוספות של המשטרה גורמות לחשוד להודות ששכב גם עם השטן, אחרי שמונעים ממנו שינה, אוכל ושאר צרכים פיזיולוגיים (כמו במקרה רומן זדורוב, שהודה ברצח תאיר ראדה רק כדי שסוף-סוף יאפשרו לו לישון). הודאה בפשע יכולה להיות תוצאה של לחץ פיזי ונפשי, ולכן אסור להסתמך רק עליה.

הצרה היא שברגע שיש חשוד אחד, המשטרה של ימינו פועלת כאילו לא צריך לבדוק כיוונים נוספים חס וחלילה. יש כל מיני דרכים לתפור תיקים בלי לבדוק עובדות נוספות. מוטב להרוס את חייו של חף מפשע אחד, מאשר לגרום למערכת החוק להיראות אימפוטנטית או לתת לציבור לחשוב שהוא לא מוגן. ככה מתנהלת מערכת החוק במדינת ישראל, והתקשורת מנצלת הזדמנויות לכותרות מוכרות, מלבה את היצרים ומוסיפה שמן למדורה.

מי משלם את המחיר? כולנו, בסופו של דבר. כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו מואשם ומורשע בפשע שלא ביצע. הלחץ הציבורי שמופעל על המשטרה ועל מערכת החוק והמשפט, לא מאפשר לאנשי המקצוע לעבוד כמו שצריך. אף פעם אי אפשר לדעת מי באמת אשם בפרשה כזו או אחרת; דווקא האנשים המאשימים עלולים להתברר כאשמים. בארצות הברית פועל בהתנדבות ארגון משפטי מאז 1992, שמטרתו לזכות חפים מפשע שהורשעו על לא עוול בכפם, באמצעות בדיקות DNA.

המשטרה ועורכי הדין צריכים לעשות את עבודתם הרחק מעינו של הציבור, בדלתיים סגורות. זכותו של הציבור לדעת תקפה רק במקרה שהחשוד נמצא אשם, אחרי תהליך ארוך של חקירות ומשפט – ולא רגע אחד לפני. רכלנים כמו עומרי חיון, שהורסים את חייהם של אנשים בטרם המשטרה עשתה את עבודתה, צריכים לחיות בפחד מפני צווי איסור פרסום. מי שמזלזל בחייהם של אחרים, כמו מר חיון, לא ראוי שיכבדו את משנתו ואת טיעוניו.

מה הפתרון? לא עוד בתי משפט ומשפטים פתוחים לציבור ולתקשורת, ולדעותיהם המתחלפות כל שני וחמישי. מספיק לראות מה קורה "בבית המשפט של פייסבוק", כשרק נדמה לנו שמישהו אולי עשה משהו פסול. בבית המשפט של דעת הקהל – כולם אשמים עוד לפני שהוכח דבר. אומנם בעידן האינטרנט והסלולר קשה מאוד לאכוף צווי איסור פרסום, אבל חייבים לעשות זאת בטרם מאפשרים לדעת הקהל להרוס את חייהם של אנשים שעדיין לא הוכחה אשמתם.

הרשעת חפים מפשע – הארץ, 17.4.14

ההורים לא התעללו, התאומים סובלים ממחלה – NRG, 1.9.14

ישב 3 חודשים במעצר-שווא בגלל סם שהושתל ברכבו על ידי שוטרים – הארץ, 23.7.15