האם הרצון חופשי?

מוח – איבר המאפשר לנו לחשוב שאנו חושבים

נניח שיום אחד, כמו בסרט "מטריקס", התעוררתם לגלות שאתם צפים בתוך מכל. לאט-לאט הזיכרונות שבים אליכם, ואתם מבינים שכל מה שחוויתם לא היה אמיתי: ביתכם, חבריכם ובני-משפחתכם, העבודה וכל חייכם; הכול אשליה אחת גדולה ששודרה היישר למוחכם. חלום שממנו לא הצלחתם להתעורר במשך זמן רב.

אף אחד אינו רוצה להתעורר לתוך מציאות שכזו, שבה יתברר כי חייו אינם חיים. גילוי נורא שכזה עלול לערער אותנו – נפשית ופיזית גם יחד. מדוע? מפני שאנחנו, כמו ניאו, לא אוהבים את הרעיון שאנחנו לא בשליטה. ולמרות זאת, כפי שהדברים נראים כיום מנקודת מבט מדעית (לפחות), כנראה שאין לנו באמת חופש-בחירה אמתי. כנראה שכל מה שיש לנו הוא אשליה של רצון חופשי, המיוצרת על-ידי המוח.

ההגדרה של בחירה חופשית היא "האפשרות לפעול אחרת" בסיטואציה שבה אנו נמצאים, והדיון בהבדל בין דטרמיניזם לרצון חופשי הוא ישן-נושן. הוא מתחיל עוד מהטיעונים של מלומדי היהדות והנצרות בתחילת ימי-הביניים (ואולי גם לפני-כן), שניסו להסביר איך אלוהים יודע-כל מסתדר עם חופש הבחירה של בני-אדם.

בעידן המודרני, הטיעונים ממשיכים לא רק ברמה הפילוסופית, אלא גם בזו המדעית. ניסויים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים, כגון הניסוי של בנג'מין ליבט בשנות ה-80, מראים שיש פעילות מוחית שקודמת לקבלת ההחלטה המודעת לבצע פעולה כלשהי. "משהו" תת-מודע במוח מכתיב לנו להזיז את היד, כמה אלפיות שנייה לפני שאנו מקבלים את ההחלטה באופן מודע.

לכאורה, הניסוי של ליבט סותר את רעיון הרצון החופשי; אבל רק אם חושבים על "הכרה / תודעה / אני" כעל משהו שנמצא מחוץ לגוף (הבעיה הפסיכו-פיזית – הדואליזם הקרטזיאני מהמחצית הראשונה של המאה ה-17). אם מבינים שאין הבדל בין "תודעה / אני" ובין הגוף הפיזי (מוניזם), הרי שאותם תהליכים מוחיים "סמויים", שהופיעו לפני קבלת ההחלטה המודעת, הם חלק מהרצון החופשי. כמובן שמי שתומך ברעיון הזה צריך להיות מטריאליסט כמעט מוחלט – הכול חומר ומשוואות, ללא תוספות על-טבעיות כאלה ואחרות.

נראה שגם הפיזיקה המודרנית תומכת ברעיון הרצון החופשי. עקרון אי-הוודאות במכניקת הקוואנטים מכניס גורם בלתי-ידוע ובלתי-מדיד בכל דבר, ולא משנה כמה קטן לאין-שיעור יהא אותו גורם. אלא שאי-הוודאות הזו טובה לתיאור פעולותיהם של חלקיקים מיקרוסקופיים (וגם מזוסקופיים – בין הקטן לגדול). עד היום לא נמצאה דרך להחיל את מכניקת הקוואנטים אפילו על עצמים מקרוסקופיים פשוטים, כגון מטבעות או כדורי טניס – שלא לדבר על עצמים מורכבים ובעלי תודעה, כגון מוח אנושי.

בעיה נוספת קשורה לטבעו הפילוסופי של עקרון אי-הוודאות. אומנם הפיזיקאים מכירים בו כעקרון בסיסי של היקום, שאין לברוח ממנו (אונטולוגיה), אך יש כאלו הטוענים שעיקרון זה יכול לנבוע מכך שלא כל המידע זמין לנו (אפיסטמולוגיה). אם אכן יש "משתנים חבויים" שכאלה, הרי שעקרון אי-הוודאות אינו מייצג את המצב האונטולוגי האמתי של היקום, אלא רק את הידע שנגיש לנו כרגע.

מוח – איבר המאפשר לנו לחשוב שאנו חופשיים
ונחזור לפסיכולוגיה – ניסויים אחרים, שבוצעו לאורך השנים ועליהם דווח במגזין Science בשנת 2009, מראים כיצד אפשר לזייף רצון חופשי באמצעות זרמים חשמליים במוח. לא רק שאפשר לגרום למישהו לבצע פעולה מסוימת, אלא שאפשר לגרום לו לחשוב שהפעולה בוצעה מכיוון שהוא עצמו רצה בה. כלומר ניתן גם לשלוט בפעולה וגם לשלוט בתחושה הנלווית לה – אותה תחושה שגורמת לנו לחשוב שבחרנו בפעולה מרצוננו החופשי.

ככל שמתקדמים המדעים, ובמיוחד מדעי המוח, כך מגלה המדע שהדואליזם הקרטזיאני אינו קיים. אין אני עליון שמפקח עלינו "מבחוץ". כל תודעה – או רצון חופשי, לצורך העניין – מתקיימים בגוף הפיזי, כחלק ממארג של פעולות אלקטרוכימיות, ולא מחוץ לגוף. בעידן הנוכחי הדואליזם מפנה את מקומו לטובת מוניזם מוחלט, ואפילו מעבר לכך – אותו "אני עליון", אותה "מהות" אנושית, אינם קיימים בפני עצמם כגרעין יציב ובלתי משתנה. כפי שטענו יוּם וברקלי במאות ה-17 וה-18, תחושת ה"אני" מיוצרת מחדש בכל סיטואציה, ואיננה רציפה (למרות התחושה האישית הסובייקטיבית של כל אחד מאתנו, שעצמיותו נשמרת כל הזמן).

כלומר, גם אם קיים המושג "נשמה" (כפי שאני מאמין נכון להיום), הרי שכל עוד היא נמצאת בגוף הפיזי – אין שום עדות לקיומה (מוניזם, כפי שצוין לפני כן). כל ביטוי לקיומה של נשמה טרנסצנדנטית מקבל פן פיזיולוגי מובהק, ואין שום ראיה שתעיד על הנשמה/תודעה או על חיצוניותה לגוף הפיזי.

אם נניח קסדה אלקטרומגנטית על ראשו של אדם, נוכל לגרום לו לחוש תחושות כגון אהבה, פחד וכו'. האם העובדה שאפשר לזייף את התחושות הללו מבחוץ, אומרת שהן אינן אמתיות? אני בספק. אבל אותם ניסויים בזרמים חשמליים מוכיחים דבר אחר לגמרי – מישהו יכול לשבת עם שלט רחוק, ואנחנו נחשוב שכל פעולותינו נובעות מרצוננו החופשי, מהווייתנו האישית בלבד.

דר' דניאל דנט (Dennett) – מומחה לפילוסופיה של התודעה ושל המדע – טוען שרצון חופשי ודטרמיניזם אינם עומדים בסתירה אחד לשני. הוא מתעדכן באופן קבוע במחקרים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים הנוגעים להכרה ולתודעה, ומכיר את כל התזות בעד ונגד רצון חופשי ודטרמיניזם. הטיעון שלו הוא שכל עוד אנו יכולים להימנע ממשהו – גם אם אותו משהו קורה בצורה דטרמיניסטית – הרי שאנו בעלי רצון חופשי.

אבל אם באמת ניתן גם לשלוט בפעולות שלנו, וגם לגרום לנו לחשוב שאנו בחרנו אותן – הרי שהטיעון של דנט מאבד מתוקפו. האל / שד של לפלאס מהמאה ה-18 – זה שיכול לדעת בדיוק מה יקרה – חוזר אלינו ביתר-שאת. כל זה סותר את התחושה האישית והסובייקטיבית ביותר של כל אחד מאתנו – שאנו חופשיים לבחור.

גם אם התחושה של רצון חופשי היא בעצמה סוג של זרם חשמלי במוח (לפחות מבחינה מדעית-מעשית) – אולי אנחנו נותרים בבורותנו לחשוב שאנו יצורים חופשיים. "בורות היא אושר", אמר סייפֵר שנייה לפני שנגס בסטייק המטריקסי שלו; אותה בורות שגורמת לכולנו לחשוב שאנו חופשיים.

כמובן שאפשר לצמצם כל דבר לרכיבים הפשוטים שלו, ולומר שמלבד חומר אין כלום. זו אכן השקפה יעילה מאוד, כיוון שאין אפשרות לחקור את מה שאינו זמין לחקירה. אבל למרות כל המדע המאוד מעניין הזה, אני עדיין נותר בתחושתי (הקאנטיאנית) שרב הנסתר על הגלוי. כמות הדברים שאנו לא יודעים, בהכרח תהיה גדולה יותר מכמות הדברים שאנו יודעים. הידע סופי, אך הבורות אינסופית. ועל הטיעון הרעוע הזה אני נשען בבואי "להוכיח" לעצמי שאני יצור חופשי לחשוב ולעשות.