החור השחור של ההומור
לפני כמה ימים שיתפתי חברים בסרטון וידיאו פארודי, שמציג את "דורה" – חביבת הילדים – כעירקית קומפלט, כולל מבטא כבד ביותר. בעוד אני התגלגלתי מצחוק, אחד מהחברים תהה מדוע משדרים דבר כל-כך סטריאוטיפי בערוץ הילדים. והשאלה הזו העלתה אצלי שאלה בסיסית יותר: האם יש הומור ללא סטריאוטיפים? האם ניתן להצחיק אך ורק על בסיס סיטואציות שאינן "אד-הומינום" – לגופו של אדם?
אני חושב שלא. הרי כמעט בכל מופע סטנד-אפ או מופע הומוריסטי אחר, האומן עוקץ עדות, "טיפוסים", מיעוטים ושאר ירקות. האם כולם צריכים להיעלב? לא לשכוח ולא לסלוח? זה מוגזם, וצריך לקחת את ההומור בהקשר הנכון שלו. למעשה, רוב הבדיחות שאנו מספרים – מהכי פשוטות ועד למתוחכמות ביותר – יורדות על מישהו או על קבוצה-אנושית כזו או אחרת. אם היינו מעלימים את הרכיב הסטריאוטיפי מההומור, לא היה על מה לצחוק.
מה פלא שהסדרה "אחד העם 1" הגיעה גם לסדרת ההמשך, "אחד העם 101". היא פשוט מפוצצת בסטריאוטיפים אחד אחרי השני, וכמעט שאי אפשר לעמוד בקצב. אם לא נצחק על עצמנו – על מה נותר לצחוק? אפילו כשאנו מספרים בדיחה על חיות או על דוממים, אנחנו מאנישים אותם בכל האלמנטים הכי סטריאוטיפיים שלנו.
הומור הוא כמו חור שחור, שאליו אפשר לזרוק את הכול – כל הסטריאוטיפים, הגזענות ושאר החולשות האנושיות שלנו. ולמרות זאת ישנם מקרים בהם הומור יכול לעבור את הגבול; כמו למשל ירידות בין חברים, שעלולות להתפתח לשגרה של הצקות חוזרות ונשנות, על חשבונם של אחרים בקבוצה. כאן כבר מדובר בכוונת-זדון המוסווית בצורה של הומור, ויש בה טעם לפגם.
אז מה עושים עם אותו ביטוי ישן-נושן, הגורס ש"בכל צחוק יש מעט מן האמת"? מבינים שצריך לקחת את ההומור בהקשר שבו הוא מוצג. פשוט כדאי להבין ולזכור שבמרבית הסיטואציות ההומוריסטיות אין כוונת-זדון, מעבר לרצון הפשוט, הבסיסי והאוניברסלי שלנו – לצחוק.
