החיים ממשיכים
כשהייתי ילד צעיר, רעיון המוות היכה בי יום אחד בבת-אחת. ראיתי סרט שבו מישהו נפטר בביתו, ואישתו בכתה בכי-מרורים על מיטתו. רק באותו רגע הבנתי – באופן הסופי, הגורף והמוחלט ביותר – שיום אחד גם אני אמות, יחד עם כל מי שאני מכיר. זו הייתה מחשבה קשה מנשוא עבור ילד קטן, ובכיתי לאימא ולאבא, שניסו להרגיע אותי.
המפגש השני שלי עם תחושת המוות היה גם הוא לא נעים במיוחד. קראתי בספרי-מדע שיום אחד השמש תתנפח ותשרוף את כדור-הארץ. גם אם המין האנושי יצליח להגיע לכוכבים אחרים, יום אחד היקום יתקרר, כל הכוכבים יכבו ולא יישאר פה שום דבר ואף אחד. הרעיון הזה גרם לי לסיוטים בכמה וכמה לילות.
תחושת הסוף הנוראה הזו, הייתה גרועה שבעתיים מזו הראשונה. עכשיו לא רק אני והמשפחה שלי נמות יום אחד, אלא בעתיד לא יישאר זכר לשום יצור אנושי ביקום. בהחלט מחשבה מזוויעה, שהטרידה את מנוחתי. בסופו של דבר זה לא הטריד אותי יותר, אבל יום אחד, הודות לספר אחד, השתנתה תפישת-עולמי. לא רק מטריאליזם ומדע יש בעולם, אלא גם דברים בלתי מוסברים אחרים.
מאז אותה תקופה, ובעצם עד היום, אני מאמין שיש המשך כלשהו לחיים גם אחרי המוות. אומנם אי אפשר להוכיח או להראות שזה נכון, אבל יש לי מין תחושה כזו שכך הם הדברים. יכול מאוד להיות שאני טועה קשות ואנושות, ושאנחנו הופכים ללא יותר מאשר ערימת זבל אורגני ותולעים; אבל אני בהחלט מעדיף את האפשרות השנייה.
למה? אולי בגלל אי-הוודאות שיש בחיים; אולי בגלל שקראתי ושמעתי על יותר מדי תופעות בלתי מוסברות, עד שאין שום סיבה מדוע לא להאמין גם בחיים שאחרי המוות. כנראה שאני גם מסרב להאמין שאנחנו נולדים פה, עושים את מה שעושים ואז נעלמים לבלי שוב. הרעיון הזה מציק לי.
אני מכיר את כל ה"מדעיסטים" הקשים, הבזים לכל מחשבה שאינה מכפיפה עצמה למטריאליזם המדעי. אני עצמי הייתי אחד מהם במשך שנים רבות; אחד שלועג ובז לכל מה שאינו תואם את תפישת העולם המדעית. אבל עבר לי. שמעתי יותר מדי סיפורים בלתי מוסברים, ואפילו חוויתי חוויה מוזרה אחת בעצמי, כשהייתי אצל מתקשרת שידעה עליי כמעט הכול.
אנשים מאמינים בדברים רבים שאינם נגזרים מהמדע, וטוב שכך. אסור שבחיינו תשלוט אך ורק תפישת-עולם אחת. אומנם אינני יודע מה קורה אחרי המוות ולאן בדיוק אנחנו מגיעים; אבל נראה לי בזבוז נוראי ליצור בני אדם נבונים, יוצרים ויצירתיים, רק כדי שאחר-כך יהפכו ללא יותר ממזון-תולעים. כמו אמרתו המפורסמת של ההיסטוריון תומס קרלייל, על אפשרות קיומם של חיים נוספים ביקום: "אם אין הם מיושבים, איזה בזבוז של מרחב".
כמובן שאין זה אומר שעכשיו אפשר לוותר על החיים שיש לנו, לטובת אלו שיגיעו אחר-כך. אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים גם בצד האחר, ואין מה למהר להגיע למקום שעליו אין אנו יודעים דבר (וממילא נדע את התשובה בערוב-ימינו). האמונה בחיים שאחרי המוות לא מקלה על הפרידה הבלתי-נסבלת ממישהו אהוב שהלך לעולמו, אבל היא בהחלט יכולה לספק חצי-נחמה כלשהי.
אני לא מאמין בדימויי גן העדן והגיהנום הנפוצים כל-כך, אלא בהמשך קיומה של התודעה (בדרך כזו או אחרת). באופן אישי אני יכול להעיד שהפחד שלי מהמוות לא קטן בגלל האמונה הזו, בייחוד כיוון שאני יודע שאולי אני טועה. כנראה שאחד מהדברים המעשיים החשובים ביותר שאפשר ללמוד מהמוות, הוא שצריך לנצל כל רגע בעודנו בחיים.
"היעדר ראיה אינו ראיה להיעדר"
אני לא מטריאליסט או נטורליסט ולא שולל חיים אחרי המוות,
אבל יש שאלה פילוסופית שחשבתי עליה בעצמי וקשורה לנושא והיא האם יש או יותר נכון היו חיים לפני החיים?
כי הרי אם נוצרת עכשיו(כלומר לפני X שנים) זאת אומרת שלפני X שנים לא היית קיים, ואם לא היית קיים אז לא מן הנמנע שחרי המוות יהיה בדיוק אותו דבר.
איזו סיבה בעצם יש לנו לחשוב שזה לא יהיה אותו דבר?
כפי שכתבתי בפוסט, יכול להיות שאני טועה ושאין כלום מעבר למוות ולתולעים. הסיבות לאמונה שלי אינן מדעיות (כמו הסיבות לכל אמונה, בעצם).
ברור שאפשר להרחיב את יריעת הדיון, ולהגיד שאם יש חיים אחרי המוות אז נשמתי הייתה קיימת גם לפני הגלגול הנוכחי. אומנם זה קונסיסטנטי עם האמונה בחיים שאחרי המוות, אבל גם לזה – בדיוק כמו לראשון – אין תימוכין. הדיון נשאר בכל מקרה בגדר אמונה. לכן אין טעם לשאול על סיבות, כפי ששאלת.