היקום המכני

בשנות התשעים שודרה בערוץ 8 סדרת המופת "היקום המכני" (The Mechanical Universe), כחלק מלימודי האוניברסיטה הפתוחה. הסדרה נוצרה על ידי דר' דיויד גודסטין – פיזיקאי במכון הטכנולוגי של קליפורניה (קל-טק) – ועסקה בעיקר בפיזיקה ובאסטרונומיה, מראשית ימיהן ועד ימינו אנו.

הייתי מרותק לסדרה הזו, ובכל פעם כשהיא שודרה נטשתי את מעשיי ורצתי בחדווה עילאית אל הטלוויזיה, כדי לראות מה אוכל ללמוד היום אודות העולם. הגרפיקה הממוחשבת בסדרה הייתה משובחת, והדגימה את כל הנושאים בצורה שאפשרה גם לאנשים ללא השכלה להבין אותם. אומנם המשוואות הדיפרנציאליות והאינטגרליות לא היו ברורות לי, אבל בזכות הסדרה הזו שאפתי ללמוד את התחום יום אחד, כדי שאוכל להיות פיזיקאי (או לפחות אסטרונום).

בסופו של דבר נגמרו 26 פרקי הסדרה, אבל לשמחתי ולתדהמתי היה לה המשך: 26 פרקים נוספים של "מעבר ליקום המכני" (The Mechanical Universe – And Beyond). כאן הסדרה נכנסה ביתר-שאת אל תוך גילויי הפיזיקה המודרנית, ובעיקר אל תורת היחסות ומכניקת הקוואנטים. אני זוכר טוב מאוד שכמה מפרקי הסדרה הטעו אותי בנוגע לשאלה האם האלקטרון הוא חלקיק או גל; בתוכנית הוא הוצג כמעין ערפל סביב הפרוטון – אילוסטרציה מאולצת, שהרי אין ברירה אלא להציג משהו מבחינה חזותית עבור הצופים. לפיכך באותם ימים חשבתי באמת ובתמים שהאלקטרון הוא ערפל, המתפשט בצורה פיזית אל תוך המרחב. מצחיק לדעת שגם כמה מאבות המכניקה הקוואנטית חשבו באופן דומה (בעיקר שרדינגר, אם אני לא טועה, שניסח את פונקציית הגל של האלקטרון).

גם אחרי שקראתי לא מעט ספרים בנושא דואליות חלקיק-גל, לא הגעתי לידי דימוי מציאותי של האלקטרון. באותם ימים פשוט לא ידעתי שדימוי חזותי של חלקיק, כפי שמתארת אותו מכניקת הקוואנטים, אינו אפשרי. רק אחרי שזכיתי ללמוד קורס אצל יואב בן-דוב, הובהרה לי הבעיה במלוא כוחה: בניסויי החריץ הכפול האלקטרון נשאר חלקיק נקודתי, אבל הכיוון שלו והתנהגותו מוכתבים מ"גל" בלתי נראה ובלתי מוחשי. רק אז הבנתי שכל ניסיונותיי לתאר לעצמי איך האלקטרון נראה, נידונו לכישלון מלכתחילה.

בכל אופן, זו אחת מסדרות המופת לכל המתעניינים בפיזיקה, באסטרונומיה ובמדע בכלל. נכון לעכשיו ניתן לצפות בכל פרקי הסדרה (ללא תרגום לעברית) בערוץ היוטיוב של המכון הטכנולוגי בקליפורניה (CalTech).

רשימת פרקי הסדרה (ויקיפדיה באנגלית)