כרגיל, המדינה מעדיפה את הטייקונים

באמצע נובמבר 2011, כתבתי כאן פוסט אודות מצב משק-המים בישראל. חשבתי שאני חכם גדול שיודע הכול; אבל הודות לאלדד, אחד מקוראי הבלוג, התברר לי שהמצב הפוך ממה שחשבתי. לא רק שבעיית המים אינה חמורה כפי שטוענים, אלא שמפעלי-ההתפלה כלל אינם נחוצים. זה כבר היה חדש לגמרי עבורי. חשבתי שתמיד מדובר בים התיכון, שממנו אפשר להתפיל בלי הגבלה, אבל מסתבר שיש פה מספיק מים גם בלי להתפיל דבר!

בכתבתו של צור שיזף ב"מבט שני"  – "מי אמר שאין מים?" (מאמצע 2010) – סופקו כל ההסברים למצב המים בישראל: ברגע שהפריטו את משק המים ב-1995 – השאירו אותו לחסדיהן של חברות התפלה פרטיות, שרוצות רק להרוויח יותר על חשבוננו, ולתת לנו מים יקרים יותר באיכות ירודה יותר. ואיך נגרום לציבור להבין שהתפלה זה מה שצריך? נפחיד אותו עם קמפיין שקרי שטוען שאין מים בישראל.

כל זה בחסות מנהל רשות המים לשעבר, פרופ' אורי שני, שמסר את משק המים לידיהם של הטייקונים, כדי שיוכלו לעשות עוד כסף על הגב שלנו. ועוד הגדיל שני לעשות, בדמות אותו קמפיין טלוויזיה אגרסיבי שקרא בקול גדול ש"ישראל מתייבשת". מה לא נעשה כדי לשכנע את הציבור התמים, לשלם יותר כסף לטייקונים. זו, כמובן, לא הפעם הראשונה ובוודאי לא האחרונה שבה תהליכים שכאלה מתרחשים ללא שקיפות ציבורית, ונתונים בידיהם של בעלי הכוח, הממון והשררה.

אז מהם הנתונים האמתיים, ומדוע לא צריך מפעלי התפלה?
בכל שנה אנו משתמשים ב-1.35 מיליארד קוב מים לצריכה פרטית, תעשייתית וחקלאית. מיליארד קוב בשנה מגיעים ממי התהום, ומהכנרת מגיעים עוד כ-300 מיליון קוב בשנה. זה מספיק בדיוק כדי לכסות את כל הצריכה של המדינה, וזה עוד בלי להזכיר את המאגרים התת-קרקעיים, את המים המותפלים שאנו מייצרים (כרגע כ-40% מהצריכה הפרטית) וכן את המים המבוזבזים שנשפכים לים.

בכל שנה יורדים על ישראל בממוצע (שימו לב טוב) 8 מיליארד קוב מים, בצורת גשמים: 70% אובדים בצמחייה, באדמה ומתאדים בחזרה לאטמוספרה, 25% מחלחלים מטה למי התהום וכ-5% זורמים לים ומתבזבזים. ואלו נתונים של שנה ממוצעת בלבד; בשנים ברוכות יותר, מקבלים כמויות כפולות של מים מבוזבזים. אנחנו מקבלים כמויות אדירות של מים מהטבע, ומדינת ישראל בכל זאת מתעקשת לשקר לנו בפרסומות.

בכנרת יש כרגע כ-4.5 מיליארד מ"ק מים. גם אם לא תרד פה עוד טיפת גשם אחת – ייקח לנו 6 שנים לייבש את הכנרת לחלוטין. וזה חוץ מהעובדה שיש לנו עוד מאגרי מים תת-קרקעיים, שכמות המים בהם גדולה יותר מאשר בכנרת.

לדוגמה – כמות המים המוערכת באקוויפר ההר גדולה פי 7 מהכנרת, והכמות באקוויפר החוף גדולה ממנה פי 4. אגב, כבר שנים מזהירים אותנו שהשאיבה המואצת מאקוויפר ההר תגרום להמלחת המים. כיום קו המים באקוויפר ההר הוא הנמוך מזה 50 שנה, והאיום לא התממש. כנראה שמישהו עובד עלינו בעיניים.

אז מדוע אומרים לנו שאין מים? מכיוון שלמישהו נוח להתעלם ממאגרי המים הנסתרים, ולהפחיד אותנו באמצעות הקו האדום והשחור בכנרת. אבל גם פה עובדים עלינו בעיניים, כי מסתבר שהקווים האדומים והשחורים הללו, מייצגים בסך-הכול את כושר התפקוד של משאבות המים של "מקורות".

פרופ' משה גופן, מנהל מעבדת הכנרת, טוען שגם אם קו המים יירד מתחת לקו השחור – לא תהיה פה שום קטסטרופה. אבל כמובן שזה לא מפריע לרשות המים להפחיד את הציבור, כדי שיישלם יותר כסף על מים מותפלים, וימלא את כיסיהם השמנים ממילא של הטייקונים.

ועדת חקירה ממלכתית של המדינה קבעה שמשבר המים הנוכחי, שיש בו מן האמת, אומנם הוחרף עקב כמה שנים שחונות; אך בעיקרו הוא תוצאה של מחדלים של הגורמים האמונים על משק המים.

אז מה הולכים לעשות פה בנושא ההתפלה?
במקום שהמים הטבעיים (שיש מהם מספיק) יזרמו מהכנרת ומהמאגרים אל המוביל הארצי, מפעלי ההתפלה יזרימו מים מותפלים בכיוון ההפוך – מהים אל המוביל. היפוך הכיוון הזה יעלה למדינה 5 עד 8 מיליארד שקלים, וזה עוד לפני ששילמנו על המים המותפלים עצמם. וכל זה מכספי הציבור כמובן.

מעבר לכך, מכיוון שמתקני ההתפלה יעבדו רק בלילה, בשעה שתעריפי החשמל הכי נמוכים, עומסי המים במערכת יהיו גבוהים מאוד (כי מי משתמש במים באמצע הלילה). העומס הזה יחייב את כולנו לצרוך בכוח את המים המותפלים, וגם לשלם עליהם יותר.

מדוע נשלם יותר?
קודם כל הסבר קצר על המתרחש בתעשיית ההתפלה הישראלית:

מפעל ההתפלה הראשון הוקם באשקלון ב-2005, והוא מתפיל 108 מיליון קוב בשנה. ב-2007 הוקם מפעל התפלה נוסף בפלמחים, עם 30 מיליון קוב נוספים בשנה. ב-2009 הוקם המפעל השלישי בחדרה, והוסיף לנו עוד 150 מיליון קוב בשנה. מפעל התפלה נוסף עומד לקום בשורק, ויפיק 150 מיליון קוב נוספים בשנה. נשמע נחמד, כל העניין הזה, עד שלומדים שכל שלושת המפעלים נמצאים בבעלות משפחת עופר ויצחק תשובה, ובשניים מהם שותפים גם נוחי דנקנר ומשפחת אריסון.

שאיבת קוב מים טבעיים מהכנרת ומהמאגרים עולה כיום בין חצי שקל ל-1.7 שקלים; אבל קוב מים מותפלים עולה כמעט 3 שקלים – פי 3 בממוצע מהמים הטבעיים. אז מדוע להתפיל ולתת לנו לשלם יותר, כשאפשר להשתמש במים הטבעיים של ישראל – שיש לנו מספיק מהם – ולשלם פחות? תשאלו את הטייקונים, שאיכשהו הצליחו לגרום למנהל רשות המים, לשכנע את ישראל שבלי מפעלי התפלה כולנו נמות מצמא.

מעבר לכך – כל מפעל התפלה שכזה דורש חשמל שיכול להספיק לשלוש ערים בינוניות בישראל. בלי קשר לשאלה האם החשמל מופק בדרכים ידידותיות לסביבה, כבר ברור שעלויות הייצור הגבוהות של מים מותפלים, מטילות את העונש עלינו, האזרחים. מכיוון שהמים המותפלים המגיעים מהים ייצרו עומס-יתר על המערכת, חברת מקורות מחויבת להשתמש בהם, ולפיכך אנחנו, הצרכנים, מחויבים לשלם עליהם פי 3 מאשר על מים ממקורות טבעיים.

והבדיחה ממשיכה על חשבוננו – במרץ 2010 חברת IDE טכנולוגיות, בעלת מפעלי ההתפלה, יצאה להנפקה בבורסה. כלומר עכשיו היא גם ממומנת מכספי הציבור וגם מקבלת את שכרה מהציבור, שמשלם פי 3 לכל קוב מים. עד 2020 יותפלו 75% מהמים בישראל על-ידי חברות פרטיות בבעלות הטייקונים.

מה ניתן לעשות?
קודם כל צריך להבין שיש מחסור במים. אומנם הוא אינו כה חמור כפי שמציגים אותו, אבל הוא עדיין קיים. אקוויפר ההר מספק לנו פחות ופחות מים בכל שנה, עקב שימוש גדל והולך, בנוסף לעובדה שרמות הזיהום בו עולות והולכות. אבל למרבה הפלא יש כמה דברים פשוטים להפליא, שניתן לעשות כדי לחסוך במים – וכל זה בלי צורך במפעלי התפלה שיעלו את מחיר המים פי שלוש.

• שינויי תשתית פשוטים יכולים לחסוך שליש מצריכת המים הפרטית: מחזור של "מים אפורים" מהמקלחות לצורכי הדחת אסלות, יחסוך 250 מיליון קוב בשנה; כמו שני מפעלי התפלה גדולים. פשוט לשים מכל מים של 100 ליטר על הגג, ובכל פעם מי המקלחת עולים מעלה למכל במערכת מים נפרדת, ויורדים חזרה למטה בצינור נוסף, שמשגר אותם היישר אל האסלה.

• פרופ' גדעון סיני מהטכניון, מדבר על שיטה שתוכל להוסיף למי התהום עוד 300 מיליון קוב מים בכל שנה. בשיטת "מלכודות המים", שאוספת מי גשמים, ניתן להרוויח פי 4 – גם להחזיר מים למאגרי התהום, גם למתן את בעיית השטפונות, גם לטובת גידולי נוי וצמחייה, וגם לפיתוח מיני-חקלאות שתתבסס על בוסתנים באזורים נקודתיים.

• איסוף מים בבתים פרטיים יחסוך עוד 300 מיליון קוב לשנה. בתל-אביב ובלונדון יורדת אותה כמות של גשמים מדי שנה (560 מ"מ), אז מדוע לא להשתמש בזה? פשוט להניח מרזבים סביב כל בית ובניין, ולאסוף את מי הגשמים במקום לתת להם להתבזבז. אבל גם במקרה הזה הבדיחה היא שוב על חשבוננו – חוקי מדינת ישראל אוסרים על אזרחיה לקצור מי גשמים בצורה עצמאית. מי שאוסף מי-גשם במקום לתת להם ללכת לאיבוד או לחלחל למי התהום – הוא עבריין.

• בכל שנה הולכים לאיבוד 160 מיליון קוב מים בגלל דליפות מהצנרות העירוניות. במקום לתקן את זה, המדינה נותנת לחברות פרטיות להשתלט על הנושא, לייקר את מחירי המים ולא לטפל בבעיות. כי הרי מה רוצה חברה פרטית? להרוויח. גם אם זה אומר לגרום לנו לשלם יותר. אם יתוקנו המחדלים העירוניים הללו, נחסוך עוד 160 מיליון קוב מים בשנה.

• דר' יוסי גוטמן, הידרולוג ראשי בחברת "מקורות", אומר שקידוחים חדשים במי-התהום בצפון היו יכולים להוסיף עוד כמה עשרות מיליוני קוב בשנה. אם נחייץ את זה לקידוחים בכל אזורי הארץ, ולא רק בצפון, הרי שקידוחים חדשים במי התהום יכולים לייצר 220 מיליון קוב בשנה.

יישום של כל השיטות הפשוטות הללו – יחסוך 1.23 מיליארד קוב מים בשנה; כמעט פי 2 מתוכנית ההתפלה כולה, ובעלויות מגוחכות וכמעט אפסיות.

הטבע מספק לנו די מים לכל צורכינו; אבל מישהו החליט שככה אי אפשר להרוויח כסף. אז שיקרו לנו בלי בושה: לא רק שהמדינה הרשתה לעצמה להעלות את מחירי המים הרגילים ביותר מ-200% – אלא שעכשיו גם כל המים בישראל נמצאים בידיים פרטיות, שיקבלו עוד יותר כסף.

קצת קשה להודות בכך, אבל בסופו של דבר כנראה שמרקס צדק בנוגע לחשיבות הכלכלה והכסף. כשנותנים לתאגידים פרטיים להתערב בעניינים הנוגעים למדיניות ציבורית, האזרח הקטן ישלם יותר.

מי שעדיין חושב שהפרטה ושוק חופשי דואגים למישהו מלבד לעשירים – מוטב לו שיתעורר.

מי אמר שאין מים? – הסרט המלא

בישראל יש עודף מים