הרשעה על סמך זיכרון מודחק
לפני כמה שבועות שמעתי לראשונה על האב שהורשע באונס בתו, על סמך חלום שחלמה 12 שנים לאחר המקרה. אותו חלום גרם לפרץ של זיכרונות מודחקים על מעשי אונס נוספים בידי האב. נשמע די מחריד שניתן להאשים אדם על סמך זיכרונות מודחקים, שמופיעים שנים רבות לאחר המעשה; אבל בית המשפט העליון לכאורה נסמך על עדויות תומכות נוספות, שסייעו לו לקבל את ההחלטה.
הנה כמה נקודות שיצא לי להבין מכל הבלגן הזה.
זיכרונות שווא
כבר יצא לי לא פעם ולא פעמיים לקרוא חומר ולראות תוכניות שעסקו בנושא זיכרונות שווא. הקלות בה ניתן לשתול זיכרונות מזויפים אצל בני אדם – היא פשוט מדהימה ומפחידה שבעתיים. מכירים את המשפט הידוע "אמת היא מה שחוזרים עליו שוב ושוב בלי הפסקה"? – זה כנראה המצב עם זיכרונות שווא.
קחו תמונה של אירוע מפורסם, כגון הכרזת המדינה במאי 1948, והוסיפו לה ביד אומן עוד כמה אלמנטים שלא היו במקור. אם תעשו עבודה טובה, אנשים לא רק ייזכרו באותם אלמנטים שקריים שזה עתה הוספתם, אלא יבנו סביבם סיפור שלם. תוך 3 דקות אפשר לשתול זיכרון שווא במוחם של מרבית בני האדם.
יש מספיק דרכים בהן זיכרונות שווא נשתלים במוח, בין אם בצורה פסיבית ובין אם במתכוון על-ידי צד שני. כבר יצא לי לשמוע על מקרים לא מעטים בהם קורבן של פשע כלשהו היה בטוח שזיהה את הפושע, אבל בסופו של דבר התברר אחרת (רק חבל שאותו "פושע" כבר שילם על כך ביוקר – ראו סרטון בתחתית העמוד).
הבעיה היחידה שיש לי עם הטיעון הזה, היא שזה הופך את הזיכרון האנושי לאחד הדברים הבלתי אמינים עלי אדמות. הזיכרון האנושי כל כך מעורפל, שברירי ונתון למניפולציות, עד שפועל יוצא מכך הוא שאסור לאף אדם לתת עדות במשטרה ובטח שלא בבית משפט. קצת קיצוני מדי לטעמי, וצריך למצוא את דרך האמצע להתייחסות נכונה לתופעה.
יש מציאות – ויש בית משפט
בית משפט לא עוסק במציאות אלא במה שאפשר להוכיח. אבל מה קורה כשאי אפשר להוכיח?
בדיוק היום התפרסמה ידיעה אודות 47 מדענים וחוקרים בתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח וחקר הזיכרון, שיוצאים חוצץ נגד ההרשעה על סמך זיכרון מודחק. בין החותמים ניתן למצוא את פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל, ועוד עשרות חתני פרס ישראל וחוקרים נוספים. יש לציין שההתנגדות לפסק הדין נשמעת גם בארה"ב ובעולם כולו, על ידי מומחים נוספים שטוענים שאין להסתמך על תופעת הזיכרון המודחק בבואנו לקבוע עובדות ("כן, לחשוד בהרשעה על בסיס חלום").
אם כך מדוע בית המשפט החליט להתעלם מהצהרות אלו, שסיפקה ההגנה? ניגשתי לבלוג של דר' גיל גרינגוס, מומחה באנתרופולוגיה ובפסיכולוגיה אבולוציוניות, שם הוא כותב אודות המקרה:
…תופעת הזיכרון המודחק, למרות שהשופטים בעצמם מודים שהיא נמצאת במחלוקת מדעית עזה, נחשבת לקיימת מבחינה משפטית… יותר מזה, שופטים יכולים לקבוע שמשהו הוא נכון גם אם המדע סותר אותו. יותר מזה, מטפלים יכולים לקבוע שמשהו קיים, למרות שידוע שאין אפשרות לבחון אותו בצורה אמפירית ודעתם היא הנחשבת!… אין שום צורך בעדויות אמפיריות…"
אני מציע לכם לקרוא שוב את הפסקה הזו, מכיוון שהיא מסכמת את כל המקרה המזעזע הזה. בית משפט לא חייב לסמוך על עובדות מדעיות; הוא פשוט יכול לקבוע על דעת עצמו מהן העובדות כדי להגיע להכרעה. שופטי בית המשפט העליון מודעים למחלוקת סביב נושא הזיכרון המודחק, ויודעים היטב שאין לסמוך עליו כעדות מהימנה – ובכל זאת בוחרים לתמוך בכל מה שנובע מהזיכרונות הללו במקרה דנן.
נשמע די דומה לדרכי הפעולה של משטרת ישראל בשנים האחרונות. מצאתם חשוד במעשה? זהו, נסתיימה עבודתכם. לא צריך לבדוק עוד ממצאים או עדויות. כל מה שנשאר לעשות הוא לגרום לחשוד להודות; ויש דרכים מאוד יעילות לעשות זאת.
פרטים נוספים שמערערים את תוקף פסק הדין
כמובן שיש מידע חשוב נוסף בפסק הדין, אודות התובעת, משפחתה וחייה. לא איכנס כאן לכל הפרטים, אבל התובעת עברה ילדות לא מאושרת בעליל ובמופגן, הותקפה מינית על ידי שכנה בן ה-16 כשהייתה בת 8 ובסוף עבדה כנערת ליווי. אין ספק שחייה היו לא קלים, בלשון המעטה, ומהווים עדות לכך שככל הנראה אכן עברה התעללות כלשהי; אך אין בכך ראיה לאשמת האב באותה התעללות.
התקיפה המינית שבוצעה על ידי השכן מתוארת ביומנה האישי של התובעת; אך התקיפה המינית של האב לא מוזכרת בשום מקום. מומחית שהוזמנה להעיד לטובת התובעת, קבעה שרוב הנשים שעוסקות בזנות עברו התעללות כלשהי; אך זה עדיין לא מהווה עדות לכך שהאב הוא זה שהיה אחראי להתעללות. אולי זה דווקא נובע מהתקיפה המינית שביצע השכן?
עוד נקודה קשה לבירור נוגעת לאחיותיה. התובעת טוענת שמגיל 3 ועד גיל 11 היא הותקפה מינית בחדרה מספר פעמים בשבוע, בו ישנו גם שתי אחיותיה הגדולות. בכל מאות הפעמים בהן האב נכנס לחדר והתעלל בה מינית – האחיות לא התעוררו וכיום הן אינן זוכרות דבר?
אני ממש לא משפטן ולא מומחה לדינים כאלה ואחרים; אבל לאור הממצאים הבעייתיים הללו, ולאור העובדה שמומחים מהארץ ומהעולם רואים בפסיקה טעם לפגם – כל אחד יכול להבין שמשהו כאן לא בסדר. מערכת החוק והמשפט בישראל נוקטת בדרך הקלה ביותר, תוך שהיא משאירה מאחור את ההיגיון ואת האפשרות שאולי הייתה כאן טעות בשיקול הדעת. וכשבית המשפט טועה ומאמץ גישות בעייתיות כעובדות – מישהו משלם ביוקר.
הבת נזכרה, האב הואשם, התיק נסגר – הארץ 28.8.2015
פרויקט בינלאומי מפקפק באמיתות מחקרים פסיכולוגיים – Scientific American, 27.8.2015
דר' אליזבת לופטוס על זיכרונות שווא, האשמות שווא והרשעות שווא
ברור שהשפיטה כאן היא יותר פוליטית(על סמך הדברים בכתבה הזאת).
רצו כאן להעביר מסר לגברים שאם עובר הרבה זמן עדיין הם יכולים להיענש על מה שעשו.
מומחים ואנשי מקצוע רבים מתנגדים לכל פסק הדין הזה, ולצורה בה השופטים מרשים לעצמם לקבוע מה עובדה ומה לא. קטונתי
כמו שרמזת בכתבה שבהסתמך על כל חומר הראיות הם בחרו לקבל את זה.
אולי במקרה אחר זה יהיה הפוך.
גם פוליגרף לא מקובל כראיה אבל אני בטוח שזה מטה דעתו של שופט ז"א מחזק או מחליש ראיות אחרות.
אתה יודע מה הבעיה עם מומחים – על כל מומחה שאתה מביא אני מביא אחד נגדי.
מישהו בסוף צריך להחליט.
אפשר להחליט שלא ניתן להגיע להחלטה, כי אין מספיק מידע בנושא כל-כך שנוי במחלוקת. עדיף מאשר להרוס חיים של אדם.
שלום לך.
עם כל הכבוד, הפוסט שלך מציג את נושא הזיכרונות המודחקים בצורה מוטה ולא נכונה.
אני לא אתייחס לכל טענותיך אלא רק למה שנוגע לזיכרונות מודחקים-משוחזרים.
הטענה שלך
"הקלות בה ניתן לשתול זיכרונות מזויפים אצל בני אדם – היא פשוט מדהימה ומפחידה שבעתיים"
היא טענה מאוד מוגזמת.
השאלה היא איזה זיכרון מדובר ומה תוכן הזיכרון. יש סוגי זיכרונות ותכני זיכרונות שקשה מאוד לשתול ואולי בלתי אפשרי. למשל זיכרון שהיית קורבן לגילוי קורבן, שאבא שלך אנס אותך.
גם לגבי אירועים כמו הליכה לאיבוד בקניון הטענה ש "כל כך קל להשתיל" היא גם מוגזמת. אם נפנה לאדם ברחוב ונאמר לו "בילדותך הלכת לאיבוד בקניון" הוא יצחק או יכעס אבל לא יישתל לו הזיכרון הזה. גם אם הושתל זיכרון כזה אז צריכים להיות תנאים מסוימים של ניסוי על מנת שיישתל הזיכרון. צריך שיהיה שיתוף פעולה של קרובי משפחה, צריך מאפיינים מסוימים של הנחקרים. אם לצורך השתלת הזיכרון היה צורך לארגן תנאים, מצבים, סיטואציות ספציפיות אז לא נכון ש "כל כך קל" להשתיל זיכרון.
גם כאן הטענה שכך כל קל לעשות את זה היא גורפת מדי כי גם לזה צריכים להיות תנאים, נסיבות, מצבים מתאימים סיטואציות מסוימות. במחקר של לופטוס השכנוע נעשה בתנאי ניסוי במעבדה כאשר מי שסיפר את סיפור הקניון היה קרוב משפחה. אם נניח אדם זר יאמר לאדם זר אחר ויאמר לו "שמע כשהיית ילד הלכת לאיבוד בקניון" לא תהיה השתכנעות אלא דחייה על הסף. בתנאים אלה אין זה נכון שכל כך קל להשתיל זכרונות אלא מאוד קשה עד בלתי אפשרי. לכן, כשאומרים שזה קל להשתיל צריך לסייג את זה לתנאים מתאימים.
גם בתנאי המעבדה עצמה הרי בסופו של דבר בניסוי "אבודים בקניון" רק 25% הושתל להם זיכרון. לרוב הנחקרים לא הצליחו להשתיל לכן אין זה נכון ש "כל כך קל" להשתיל זיכרון. אם זה היה כל כך קל אז הינו צריכים לראות מצב שלכולם או לפחות לרובם של הנחקרים הושתל הזיכרון.
אתה כותב
בדיוק היום התפרסמה ידיעה אודות 47 מדענים וחוקרים בתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח וחקר הזיכרון, שיוצאים חוצץ נגד ההרשעה על סמך זיכרון מודחק. בין החותמים ניתן למצוא את פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל, ועוד עשרות חתני פרס ישראל וחוקרים נוספים. יש לציין שההתנגדות לפסק הדין נשמעת גם בארה"ב ובעולם כולו, על ידי מומחים נוספים שטוענים שאין להסתמך על תופעת הזיכרון המודחק בבואנו לקבוע עובדות ("כן, לחשוד בהרשעה על בסיס חלום").
האם אתה מודע לכך שהתפרסמו גם גילויי דעת נגדיים ע"י מומחים, חוקרים-מדענים ואנשי מקצוע? האם כתבת פוסט ביחס לגילויי הדעת הנגדיים האלה?
ראה, אלי זומר וצביה זליגמן, תגובה לגילוי הדעת של חוקרי המוח והזיכרון
נגד הרשעת האב באונס על בסיס זיכרון מודחק
http://www.haaretz.co.il/st/inter/Hheb/images/revital.pdf
ראה: גילוי דעת של פסיכולוגים כתגובה לגילוי הדעת של 47 האקדמאים בסוגיית הזיכרון המודחק
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=1502
מעבר לכך אתה מציג את הנושא תוך כדי התעלמות מהטענות, הטיעונים, המחקרים והראיות לכך שאירוע טראומטי וכילוי עריות, התעללות מינית בילדות, יכולים להיות מודחקים מהתודעה ואחר כך לחזור לתודעה. כלומר שזיכרונות מודחקים-משוחזרים זו תופעה קיימת ותקפה. השם המדעי שלה הוא "אמנזיה דיסוציאטיבית".
החוקר המדען פרופ' אלי זומר, טוען שהתוקף המדעי של זיכרונות מודחקים, נתמך ע"י היסטוריה ארוכה של ממצאי מחקר משכנעים, שלוש מאות שמונים ומשהו רפרנס רובם בכתבי עת מובילים.
תופעה זו היא חלק ממגדירי הפרעות הנפשיות, התופעות הפסיכיאטריות והפסיכופתולוגיות של ארגון הבריאות העולמי, החברה הפסיכיאטרית האמריקאית והיא מכונה אמנזיה דיסוציאטיבית.
מגדירי הפרעות הנפשיות הם מגדירים מבוססי ראיות evidence based אמנזיה דיסוציאטיבית היא הפרעה נפשית שמופיעה במדריך האמריקאי לסיווג ולמיון ההפרעות הנפשיות (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders DSM) . האמנזיה היא חלק מהקריטריונים הפורמאליים של הפרעת דחק פוסט טראומטית Post-Traumatic Stress Disorder PTSD יש לתופעה הזאת בסיס נוירופיזיולוגי הדבר מתועד במחקרי דימות imaging תיעוד תפקוד היפוקמפוס תחת דחק. היפוקמפוס הוא איבר במערכת הלימבית במוח וקשור לארגון הזיכרון המפורש.
לטענתו, על הדחקה של התעללות מינית בילדות יש עדויות, ראיות, תיעוד בספרות המקצועית-מחקרית לרבות מדגמים במחקר כמותי בשיטות דגימה סטטיסטיות מקובלות (לא קבוצה שהורכבה לצורך מחקר איכותני וראיונות) ויש תיעוד במתודולוגיות שונות לרבות יומני ילדות והנשים נזכרו בשיהוי ולרבות הודאות של הפוגעים כאשר פוגעים הודו בגילוי עריות כאשר לנפגעת היה זיכרון מודחק.
לטענתו, כנסים, חומר מבוסס ראיות כנסים שסקרו את הספרות המחקרית והגיעו למסקנה שזיכרון רציף וזיכרון מודחק ששוחזר, יכולים להיות אמיתיים או לא אמיתיים.
סקירה עדכנית כזאת פורסמה לפני שנה-שנתיים בסימפוזיון על המוטיבציה בנברסקה שהוא סימפוזיון מאוד יוקרתי והוא קבע את הדבר הזה. ארגוני פסיכולוגיה מדעית וקלינית ארגונים פסיכיאטריים מכל רחבי העולם הוציאו בסוף שנות התשעים ניירות עמדה, שאין הבדל בין זיכרונות רציפים למודחקים-משוחזרים לגבי תוקף הזיכרונות.
הקבוצה הטוענת שתופעת הזיכרונות המודחקים לא אוששה במדע, טוענת כך, לדעת זומר, בניגוד לנתוני המחקר העשירים שזיכרונות מודחקים או אמנזיה דיסוציאטיבית זו תופעה קיימת. הטענה שזו לא תופעה תקפה, זו עמדה שלא התקבלה בקהילה המדעית.
לטענתו, יש עשרות ומאות עבודות מחקר ברמות שונות בכתבי העת המדעיים המובילים ביותר לגבי תוקף של אמנזיה דיסוציאטיבית והחלמה ממנה.
(אלי זומר, הרצאה בכנס "הפוליטיקה של החלום- דיון בפגיעה מינית במשפחה בעקבות פסק דין בני שמואל, האגודה הסוציולוגית הישראלית המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן)
זומר טוען ש,105 מחוקרי הטראומה המובילים בעולם מסטנפורד, הרווארד, גם קלינאים ידועי שם, חתמו על גילוי דעת נתמך ראיות מדעיות שתומך בקבילות של זיכרון מודחק.
מדענים מתחום המוח חקר הטראומה וקלינאים במימון נאטו והוציאו ב- 1996 ספר גדול
Recollections of Trauma: Scientific Evidence and Clinical Practice Nato Science Series
בעקבות זאת כל הארגונים הגדולים American Psychological Association APA
International Society for Traumatic Stress Studies ISTSS,
שזה ארגון מאוד מחקרי, יצאו בעמדה בה הם מקבלים את התוקף של תופעת הזיכרון מודחק.
(אלי זומר, הרצאה: זיכרונות מודחקים: בין מדע משפט לחברה״, ביום עיון משותף של בתי הספר לפסיכולוגיה ומשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה)
בגילוי דעת של פסיכולוגים כתגובה לגילוי הדעת של 47 האקדמאים בסוגיית הזיכרון המודחק, (פורסם באתר,פסיכולוגיה עברית, 31.10.2014) נאמר שיש מקרים רבים מתועדים של זיכרון טראומטי שהודחק וחזר:
http://blogs.brown.edu/recoveredmemory/case-archive/
יש את המחקר הפרוספקטיבי של ויליאמס שמצאה אי זכירה של התעללות מינית:
Linda Meyer Williams. Recall of Childhood Trauma: A Prospective Study of Women's Memories of Child Sexual Abuse, Journal of Consulting and Clinical Psychology 1994, Vol. 62, No. 6, 1167-1176
http://66.199.228.237/boundary/Childhood_trauma_and_PTSD/repressed-memory-abuse-williams-1994.pdf
ראה גם המחקר הפרוספקטיבי של גודמן:
המחקר של גודמן:
Goodman GS, Ghetti S, Quas JA, Edelstein RS, Alexander KW, Redlich AD,and others. A Prospective study of memory for child sexual abuse: new findingsrelevant to the repressed-memory debate. Psychol Sci 2003;14:113-8.
http://www.albany.edu/scj/documents/Goodmanetal2003PsychScience.pdf
לכן:
חוקרים הטוענים שתופעת הזיכרון המודחק או האמנזיה הדיסוציאטיבית לא קיבלה אישוש במדע וזה כל מה שהם טוענים, מתעלמים מקיומם של מחקרים, ראיות וממצאים. מי שטוען שהתופעה לא אוששה במדע, לא מספיק שיטען את זה, אלא גם יתייחס ספציפית לכל המחקרים שלכאורה מראים את ההיפך. צריך לטעון שהמחקרים האלה לקויים מבחינה מתודולוגית או שלא הצליחו לשחזר אותם, אבל לטעון טענה "לא אושש במדע" זה לא מספיק לאור טענות הנגד.
לגבי מומחיות 47 החוקרים
עם כל הכבוד, רובם לא מומחים לנושא. רובם אינם חוקי טראומה, אינם חוקרי דיסוציאציה. חלקם חוקרי פסיכולוגיה קוגניטיבית וחוקרי זיכרון, אבל חוקרי זיכרון רגיל, נורמאלי ולא זיכרון טראומטי.
הזכרת את דניאל כהנמן. סליחה, זהו חתן פרס נובל אבל בכלכלה. הוא עוסק בכלכלה התנהגותית, מה הקשר בין תחום מומחיותו לבין טראומות וזיכרונות מודחקים? יש שם גם חוקר דתות.
כהנמן ורוב החתומים שם לא היו כשירים לשפוט מאמר שמוגש לכתב עת בנושא של נפגעי פוסט טראומה ואמנזיה דיסוציאטיבית.
מאיפה הגעת לחוקרי מוח? אלי זומר מציין שרובם ואולי אף אחד מהם לא היו חוקרי מוח.
ציטטת את המאמר של מיה בר הלל. היא לא חוקרת מוח, היא לא חוקרת טראומה, היא לא חוקרת דיסוציאציה.
המחקר מצביע על כך שהמהימנות של זכרונות מודחקים משוחזרים אינה נמוכה או גבוהה יותר -ממהימנותם של זיכרונות רציפים. באחד המחקרים נערכה בדיקה עיוורת של ראיות תומכות בזיכרונות )בלי שהבודקים ידעו איזה זיכרון היה רציף ואיזה משוחזר( של מקרים אמיתיים והתוצאה הייתה שלא היה הבדל במהימנות שני סוגי הזיכרונות מבחינת תוקף ועושר הראיות המאוששות
[אלי זומר וצביה זליגמן- תגובה לגילוי הדעת של חוקרי המוח והזיכרון נגד הרשעת האב באונס על בסיס זיכרון מודחק]
במאמר הזה
http://link.springer.com/article/10.1007/BF02102893
לא נמצא הבדל בין ראיות תומכות בזיכרון של נשים בין התעללות המתועדת של נשים שהזיכרון שלהן היה רציף לעומת זיכרון עם תקופות של שכחה.
במחקר של Elke Geraerts, JonathanW. Schooler, Harald Merckelbach, Marko Jelicic, Beatrijs J.A. Hauer, and Zara Ambadar, The Reality of Recovered Memories: Corroborating Continuous and Discontinuous Memories of Childhood Sexual Abuse
המחקר נמצא כאן
http://web.missouri.edu/~rouderj/3010/readings/Gareartz-repressed-memories.pdf
לא נמצא הבדל בין אישור חיצוני לזיכרונות רציפים לבין אישור חיצוני לזיכרונות מודחקים-משוחזרים כאשר ההיזכרות הייתה ספונטאנית ולא במסגרת של תרפיה.
בזיכרונות רציפים 45% השיגו אישור חיצוני לזיכרון ההתעללות ובזיכרונות לא רציפים עם היזכרות ספונטנית שלא בתרפיה- 37%. החוקרות מציינות שאין מדובר בהבדל מובהק סטטיסטית.
אולם, באותו מחקר נמצא שכאשר הזיכרון שוחזר במסגרת של תרפיה אז לא היה בכלל אישור חיצוני להתעללות.
ממצא נוסף הוא שכאשר הזיכרון שוחזר בפסיכותרפיה אז המטופלים פחות הופתעו נוכח הזיכרון ואילו כאשר ההיזכרות הייתה מחוץ לתרפיה אז הנזכרים יותר הופתעו מתוכן הזיכרון שלהם.
מכאן לא נובע שהזיכרון בתרפיה הוא כוזב. ייתכן ובשל מערכת היחסים עם הפוגע או חומרת ההתעללות לא השיגו ראיות. ייתכן שהיו סימפטומים של ההתעללות שהניעו לחפש תרפיה וזה מעלה את הסבירות שהייתה פחות הפתעה. ייתכן שבשל חוסר ראיות להתעללות דווקא בגלל זה יחפשו תרפיה ולא יהיו ראיות לה. מי שאין לו ראיות לסימפטומים יחפש תרפיה בגלל הסימפטומים שהוא לא מבין את פשרם ולכן לא יהיו ראיות למטופלים שנמצאים בתרפיה.
גם הטענות המשפטיות שלך שגויות. אתה כותב:
אם כך מדוע בית המשפט החליט להתעלם מהצהרות אלו, שסיפקה ההגנה?
סליחה, גילוי הדעת של 47 החוקרים והטור בעיתון של מיה בר הלל לא היו חלק מראיות ההגנה. ההגנה לא הגישה את גילוי הדעת ואת הטורים בעיתון כראיות גם לא הייתה יכולה להגיש אותן. ההגנה יכולה להגיש חוות דעת של מומחים אבל גילוי דעת וטור בעיתון אינם בגדר חוות דעת לבית משפט. זה רחוק מהרמה הנדרשת של חות דעת. כאשר מומחים מגישים חות דעת הם צריכים להיחקר על דוכן העדים בחקירה נגדית. האם מישהו מהחתומים שם או מהכותבים בעיתון נחקר בחקירה נגדית על דבריו?
אני מצטער אבל אם אתה מצפה שבית משפט יקרא עיתונים ויחשיב אותם כראיות אז זו לא השיטה שלנו וטוב שכך. עיתון הוא לא חלק מחומר הראיות רק מעצם היותו עיתון.
טעות משפטית נוספת שלך היא שבית המשפט לא הסתמך על הזיכרון המודחק כראיה יחידה. בנוסף לעדות זיכרון מודחק-משוחזר היו ראיות נוספות חיצוניות שבית המשפט התבסס עליהם. ראיות שלדעת בית המשפט חיזקו ותמכו בעדות הזאת.
בעקיפין אתה מסכים עם הדעה שהשמעתי כאן: יש כך וכך מדענים וחוקרים שמתנגדים לתזה, לעומת כך וכך חוקרים שתומכים בתזה. כלומר אין שום הסכמה בקהילה המדעית לגבי הנושא הזה. אתה (וגם אני) בוחר להציג את הצד שנוח לו… והנה לך הבעייתיות.
היית מוכן להיות תלוי בטיעונים רופפים שכאלה, בחוסר הסכמה משווע שכזה אודות אמינות הזיכרון – אם חלילה אתה או מי מהיקרים לך היו עומדים למשפט בסוגייה הזו? אני מניח שלא.
ביום שבו תהיה הסכמה נרחבת בקהילה המדעית לגבי אמינות הנושא – אז אוכל את הכובע שלי. עד אז, חיים של אנשים נדפקים בגלל ששופט יכול להחליט מה שבא לו: האם לתמוך באלו שמצדדים או באלו שמתנגדים.
בכל מקרה, על מנת שתהיה הרשעה במשפט פלילי עצם העדות של מתלוננת על זיכרונה לא אמורה להיות מספיקה להרשעה. בכל מקרה צריכות להיות ראיות נוספות על העדות, על מנת להרשיע לפי מידת ההוכחה "מעבר לספק סביר".
זה נכון, בין אם מדובר בזיכרון רציף ובין אם מדובר בזיכרון שנמחק וחזר לאחר מכן. גם כשהזיכרון הוא רציף, אז זיכרון כזה עלול להיות מוטה ושגוי. האופי הקונסטרוקטיבי של הזיכרון על הטיותיו, צריך להילקח בחשבון לגבי כל זיכרון, גם זיכרון רציף, אבל משום מה 47 החוקרים הדגישו רק את הזיכרון הבלתי רציף.
גם לגבי זיכרון רציף, אפשר לשאול למה להסתמך רק עליו ולהסתכן בהרשעת שווא כאשר ידוע שזיכרון מועד לטעויות?
אז, אם התשובה לגבי זיכרון רציף היא שלא מסתמכים רק עליו אלא בודקים ראיות נוספות, כך גם לגבי זיכרון בלתי רציף. מה שאמור להכריע את תוצאת המשפט, אלה הראיות הנוספות.
בהנחה שלגבי זיכרון רציף אתה תסכים שבמקרה ספציפי ראיות חיצוניות מבססות הרשעה, אז למה שלא תסכים שאם ראיות יחזקו עדות של זיכרון בלתי רציף, שגם כאן הראיות מבססות הרשעה?
אם ראיות חיצוניות הצליחו לבסס את הזיכרון הבלתי רציף, משמע שיש לפנינו ראיות אמפיריות להרשעה. אלה לא ראיות מדעיות כי בירור עובדתי משפטי הוא לא בירור מדעי. השאלה אם פלוני אשם או חף היא לא שאלה מדעית. השאלה אם אירוע מסוים היה או לא היה היא לא שאלה מדעית. אבל היא כן שאלה אמפירית. ראיות במשפט הן גם ממצאים אמפיריים.
השאלה ש47 החוקרים עוררו היא לא הרשעה או זיכוי, אלא האם עדות של זיכרון בלתי רציף צריכה להיות קבילה במשפט. אם זו עדות לא קבילה אז בכלל לא שומעים אותה. אני בכלל לא מדבר עוד על הרשעה, אלא האם העדות הזאת תהיה חלק מחומר הראיות. גם כאשר העדות היא קבילה ושומעים אותה, מכאן לא נובעת הרשעה. עדיין צריך לתת לראיות משקל לראיות ויכול להיות שהמשקל לא מספיק להרשעה.
אבל, הטענה כאן היא שהעדות צריכה להיות קבילה ואז צריך לבדוק ראיות נוספות ולבחון האם סך כל הראיות מבססות הרשעה מעבר לספק סביר. גם לגבי זיכרון רציף צריך לעשות אותו דבר כי כאמור גם בזיכרון רציף יש סיכונים לטעויות.
אני כאן לא מתייחס לשאלה האם צריך היה להרשיע את בני שמואל או לא. אני מדבר רק על השאלה אם עדות על בסיס זיכרון שנמחק מהתודעה וחזר לתודעה צריכה להיות קבילה כלומר להישמע בהליך המשפטי.
נקודה נוספת, השאלה אם הזיכרון הלא רציף הוא "מודחק" או שמא ההסבר הוא אחר, אינה רלבנטית למשפט. למה זה משנה מהו ההסבר הפסיכולוגי או מהו התהליך הפסיכולוגי שהתרחש? בין אם מדובר בהדחקה ובין אם מדובר בשכחה שהיא לא הדחקה ובין אם מדובר בהסחת הדעת מהאירוע אבל לא בשכחה או הדחקה, בשורה התחתונה הזיכרון לא היה רציף. השאלה למה הוא לא היה רציף או מהי התיאוריה המדעית שמסבירה את זה היא לא רלבנטית לשאלה האם האירוע היה או לא היה.
בפרשת בני שמואל, בית המשפט כלל לא דן בשאלת תוקפה המדעי של "תזת הזיכרון המודחק" ואפילו ההגנה לא העלתה טענה נגד קבילות העדות של המתלוננת בשל היותה זיכרון מודחק. [היא העלתה את זה רק בדיון הנוסף אבל נפסק שזה מאוחר מדי]. ההרשעה של בני שמואל התבססה על משקל הראיות לגופן ולא על תוקפה המדעי של תזת הזיכרון המודחק. לכן, לא ברור עד כמה מחלוקת של חוקרים-מדענים על תזת הזיכרון המודחק רלבנטית כאן.