הקלות הבלתי נסבלת של יצירת זיכרונות-שווא

בנשיונל ג'יאוגרפיק הוקרנה תוכנית בת שלושה פרקים אודות תעתועי המוח (Test Your Brain), כאשר כל פרק הוקדש לנושא אחר (תשומת-לב, חושים וזיכרון). בפרק המעניין ביותר, שהוקדש לנושא הזיכרון, בוצע ניסוי בהשתתפות מתנדבים: הם היו עדים לאירוע של גניבה ברחוב, והיו צריכים לתת עדויות דקות ספורות לאחר האירוע וכן גם זמן-מה לאחריו.

לא רק שרובם לא הצליח לזכור במדויק מה קרה, אלא שמטרת הניסוי הייתה לסלף את זיכרונותיהם על ידי אנשים שהושתלו בקבוצה ואמרו דברים שקריים. דברי השקר חלחלו פנימה, ועיוותו את הזיכרונות "המדויקים" של שאר חברי הקבוצה; אותם זיכרונות שבעקבותיהם הם נשבעו שהיו עולים לדוכן העדים בבית-משפט. מיותר לציין שהם היו בהלם כאשר הראו להם את סרטון הווידיאו, עם מה שבאמת קרה.

לחץ חברתי קל, ולחץ בכלל, יכול לייצר זיכרונות אודות אירועים שלא באמת התקיימו. זה לא חדש אבל זה תמיד מצליח להפתיע אותנו. מסתבר שהמוח, הזיכרון והחושים האנושיים הם לא משהו שניתן לסמוך עליו. החושים סופגים וקולטים הרבה מידע, אבל המוח מעבד רק חלק ממנו. זאת אומרת שהוא מסנן דברים שלא נמצאים במרכז תשומת הלב שלנו, או שאינם משתלבים במה שמוכר וידוע לנו.

זו הסיבה, אגב, מדוע לעולם לא נוכל להיות באמת במצב של מולטי-טאסקינג – כי תשומת-הלב שלנו יודעת לעסוק רק בדבר אחד בכל פעם (כן, גם אצלכן הנשים). מי שטוען שהוא מולטי-טאסקר פשוט מקפץ ממשימה למשימה כל כמה שניות, ובכל רגע נתון תשומת-לבו נתונה אך ורק למשימה שאליה קפץ – ולא לאחרות.

כולנו ראינו את הסרטון המפורסם ביוטיוב, בו אנו מתבקשים לספור כמה אנשים עושים פעולה כזו או אחרת. אלא שכאשר אנו מרוכזים בספירה, רובנו מפספס דבר אחר לגמרי (צפו בסרטון; התשובה בסוף הפוסט).

כלומר מדובר במשהו שקיים במציאות, וייתכן שגם עבר דרך העיניים שלנו, אבל מסונן היטב על-ידי המוח. אלא שגם אם נשים לב לכל מה שמתרחש בסביבתנו, לעולם לא נוכל לראות, לשמוע ולזכור את הכול (אלא אם כן למדנו שיטות זיכרון, שמכניסות כל פריט להקשר מסוים).

כבר לפני 260 שנה, הפילוסוף עמנואל קאנט הבין את מהות התודעה והחוויה החושית. הוא טען שאומנם יש מציאות בחוץ, ששולחת אלינו "איתותים", אבל התודעה האנושית מסדרת את הכול בפורמטים אחידים – מיקום במרחב, סדר הגעה בזמן וכו'. המוח מסנן את מה שהחושים (המוגבלים ממילא) שולחים, והרבה מהמידע נשאר בחוץ. זה כמו לדוג בים עם רשת שיש בה חורים במרווחים של 15 סנטימטר; אנו נצליח לדוג רק דגים גדולים מ-15 ס"מ, בעוד שכל הקטנים יותר יברחו דרך החורים. בצורה כזו נסיק בוודאות, אך גם בטעות, שבים אין דגים קטנים מ-15 ס"מ.

המוח, החושים והזיכרון כל כך בלתי אמינים, עד שאפשר לייצר זיכרונות מזויפים – במכוון או בטעות (כפי שהראה הניסוי בתוכנית). אפשר לתעתע בחושים ולגרום לנו לראות דברים שאינם באמת שם, ואפשר לשחק עם מוקד תשומת הלב שלנו כדי להעלים מחושינו וממוחנו דברים שנמצאים תחת אפנו.

המוח אינו מסוגל לעבד את כל המידע שנכנס פנימה, ולכן יש חסכים ופערים בתמונת המציאות. אז איך נדמה לנו שהכול רציף וזורם? מפני שהמוח יודע למה לצפות, והציפייה הזו היא שמשלימה פערים והיא זו שעלולה לייצר אלמנטים כוזבים. מעבר לכך, בני-אדם הם מומחים בהונאה עצמית. רובנו חושבים שאנחנו יותר יפים, מוכשרים ושאר סופרלטיבים – מאשר אנו באמת. למרות שהונאה עצמית מתרחשת בקני מידה קטנים ובלתי מזיקים שכאלה, היא גם עלולה להתפתח לדרגות בהם אנשים מייצרים לעצמם מציאות שחלקה או כולה לא נכונה (והסרט המשובח "ממנטו" הוא דוגמה בדיונית מוצלחת לכך).

אחד מתחומי המחקר הרלוונטיים ביותר לנושא זה הוא "נוירוני מראה" (Mirror Neurons). זוהי קבוצה של נוירונים במוח, שגורמת לאדם לזהות את עצמו כאילו הוא זה שנמצא בסיטואציה בה הוא צופה. לכן אנו אוהבים לצפות באנשים אחרים, כי אומנם אנחנו עצמנו מבדילים בינינו לבין אלו שבהם אנו צופים – אבל המוח לא יודע זאת. הוא חושב שצפייה במישהו שאוכל גלידה, כמעט שקולה לאכילת גלידה בפועל. לכן אנו כה מושפעים ממצבי רוח של אחרים ומסיטואציות בהם הם נמצאים. מספיק לראות מישהו נחתך ודם זולג ממנו, כדי לעורר בנו אמפתיה למצבו. וכאשר הרגשות והאמפתיה נכנסים למשחק, החושים, הזיכרון והמוח מתעתעים בנו שבעתיים.

בכל פעם שאנו מנסים לשלוף זיכרון, אנחנו מחווטים מחדש את חיבורי הנוירונים במוח ומשנים את הביוכימיה שלו. ברגע שאנו מבצעים חיפוש ושליפה, זיכרון שהיה בפורמט אחד ישתנה מעט לפורמט אחר, ולעולם לא יהיה בדיוק מה שזכרנו בתחילת האירוע או שנה לאחריו. אז מה כל זה אומר לגבי זיכרונות אודות התעללות? או אודות מקרים בהם ניצולי שואה זכרו במפורש אירועים מסוימים, שאחר-כך התגלו בתיעוד כשגויים?

הזיכרון והחושים הם אכן מקור לא אכזב לבעיות משפטיות ומוסריות. לצערי הרב, מערכת החוק והמשפט נסמכת יותר מדי על עדויות אנושיות מאשר עובדתיות (אם כי גם באמצעות ראיות דנ"א כבר הצליחו להרשיע אנשים חפים מפשע). אז איפה כל זה משאיר אותנו?….. אין לי מושג. שכחתי.

מידע נוסף:

• זיכרונות שווא באתרו של דר' גיל גרינגרוס – מומחה לפסיכולוגיה אבולוציונית.
• פרופ' אליזבת לופטוס – מומחית לנושא זיכרונות שווא.
• ענת גור – פסיכותרפיסטית ומומחית לתקיפה מינית.

(ראיתם את הגורילה בסרטון? אם לא, אל תדאגו – אתם דומים לרוב האנשים בעולם)