יכולות המעקב של המודיעין הישראלי

מוחמד ערמאן, אחד מבכירי החמאס הנמצא במאסר בישראל, כתב ספר המדריך את אנשיו כיצד לבצע את מהלכי ההתנגדות הבאים שלהם. בין היתר, הוא מספק שם מידע מפורט אודות נושאים טכנולוגיים שונים, וכיצד המודיעין הישראלי מצליח לעקוב אחרי כל-כך הרבה טרוריסטים ולסכל את מזימותיהם.

הדברים שמעלה ערמאן בספרו, רק מחזקים ביתר-שאת את מה שכולנו כבר מזמן יודעים: כל אמצעי התקשורת בישראל – מהטלפון ועד האינטרנט – מצויים במעקב תמידי. אומנם ברור שזה לצורכי הגנה ומניעה, אבל אי אפשר להימנע מתחושת "האח הגדול" נוסח אורוול, הנודפת מכל הנושא הזה. אני חייב להודות שהמעקב התמידי הזה אחר הטלפונים והאינטרנט, בהחלט גורם לי להרגיש בטוח יותר, עד כמה שזה אירוני לומר על פעילות מהסוג הזה – שנוברת בתוך הקרביים שלי כאדם חופשי במדינה דמוקרטית. אבל אולי זה המחיר שצריך לשלם על כך אם רוצים למנוע כמה שיותר תקריות ובעיות. אולי יום אחד גם אני אסכים להיות חלק מהמאגר הביומטרי, שלו אני כל-כך מתנגד עד היום (ואולי אני בעצם כבר חלק ממאגר ביומטרי, בלי שאני כלל מודע לכך).

בהערה מוסגרת שולבה בכתבה תגובתו של בכיר ביטחוני, שציין שערמאן הפריז בחלק מיכולות המודיעין הישראלי, והמעיט בחלק אחר מהן. אילו חלקים בדיוק – לא נאמר. להלן הקטע הנדון מתוך כתבה בעיתון 7 ימים, גיליון 2419, 4.6.2010, עמוד 19:

3. הטכנולוגיה: זהירות באינטרנט
בין מקורות המידע המרשימים המצויים ברשותו של ערמאן, בולטת נטייתו לצטט מתחקירים שנערכו בין אסירים. אלה נערכו בעיקר בסוגיות הביטחון האישי וביטחון הקשר – סוגיות השבות ועולות כשפעילי חמאס הנתפסים מעומתים עם חומר החקירה נגדם.

"אנחנו רוצים להדגיש: לאחרונה נפגשנו עם חברי חוליות רבים שנעצרו בעזרת האינטרנט. אותם חברי חוליות היו מדברים עם עזה. אחד מהם, אשר דיבר עם עזה באמצעות תוכנת מסנג'ר בבתי אינטרנט-קפה, הופתע לגלות שהמודיעין הציג לו רישום של כל השיחות שניהל במשך חודשיים. האינטרנט נתון למעקב ממש כמו הטלפונים, ואפילו למעקב קפדני יותר, כי המודיעין מסוגל, בקלות רבה, לחדור לכל חשבון דוא"ל ולהתחזות לצד השני בתקשורת. חוליות רבות נחשפו בשיטה זאת".

הפרק על אודות ביטחון הקשר בספרו על ערמאן "מבוסס על מחקרים ביטחוניים שערכו אסירי חמאס בתוך בתי הכלא של האויב הציוני", והוא מורכב מדוגמאות רבות, גם מניסיונם של פעילים וגם מאירועים פליליים בישראל. הוא פותח בהסבר ארוך מאוד על מהו טלפון סלולרי, כיצד הוא עובד וכיצד מועבר המידע דרך המרכזיות השונות. אחר-כך פונה ערמאן לניתוח אירועים: "זה המקום להזכיר אירוע פלילי שהתרחש במדינת הכובשים. סב רצח את נכדתו והשליך את גופתה לנחל בעיר תל אביב. תחילה הוא הודה, אולם שבוע אחר כך חזר בו מהודאתו, כשהמשטרה חיפשה בנהר את גופת הילדה, שהוסתרה במזוודה לאחר הרצח. אלא שהמשטרה המשיכה לחפש במקום שהוא סיפר להם עליו והתעלמה מגרסתו האחרת. היא הסתמכה על מידע אלקטרוני המחזק את הודאתו הראשונה, ומוכיח שהיה באזור בדיוק באותה עת. רישומי הטלפון הנייד שלו הוכיחו זאת. החיפוש נמשך באותו המקום עד שנמצאה הילדה. זאת עובדה מוכחת", מסיים ערמאן את החלק הזה במחקרו, ומוסיף משפט מצמרר: "והחכם לומד מניסיונם של אחרים".

על פי תחקיריו של ערמאן, המודיעין הישראלי יכול להאזין לכל הרשתות, לקרוא כל הודעת טקסט ולפרוץ לכל מחשב או תוכנת מסרים. "כמו כן ניתן לזהות שיחות מעניינות על ידי מערכת לזיהוי מילים רגישות כמו 'נשק', 'מטען', 'כדורים' או 'רימון'. שיחות שבהן המשוחחים משתמשים במילים אלו, זוכות מייד לתשומת-לב ומייד מתחילים לצותת להן. המחשב מסוגל להבחין גם בהודעה חשודה להעבירה אל הפיקוח".

יכולת נוספת של מערכות הזיהוי היא זיהוי קולם של מבוקשים: "שירותי המודיעין משיגים מראש דגימת-קול של המבוקשים, של הבכירים בארגונים או של מי שיש לעקוב אחריו באופן כללי. המחשב המרכזי של המודיעין מחובר לכל המרכזיות של חברות התקשורת, ומבצע השוואה אוטומטית בין תדירויות הקול של משוחחים לאלו של חתימות הקול השמורות, ובמקרה שיש התאמה לאחת מהן, המכשיר מגלה את זהות המשוחח."לפעמים הארגונים הפלסטיניים מצהירים על קבלת אחריות לפעולות בשיחות טלפון לסוכנויות הידיעות, אשר הקווים שלהן נמצאים במעקב מלא ומתמיד; או שהם מפיצים קלטות וידיאו שבהן חמושים מקריאים נטילת אחריות. כדי לזהות את הדובר, המודיעין לוקח את דגימת הקול, נכנס לארכיון ומחפש בכל השיחות מישהו בעל אותה דגימת קול. ברוב המקרים השיטה הזאת מצליחה.

"מה שמקל על האויב בכך, הוא העובדה שהוא זה שאישר את הקמתה של רשת התקשורת הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. רשת הטלפונים הניידים הפלסטינית, ג'ואל, הפועלת בגדה המערבית וברצועת עזה, חשופה להאזנות, ולכן האויב איננו צריך להתאמץ הרבה כדי לקלוט שיחות טלפון. מכשירים ניידים אחרים המופעלים בגדה המערבית וברצועה, בעיקר מכשירי מירס, הם מכשירים ציוניים למהדרין. מלבד זאת, אלפי פלסטינים תלויים בחברות הציוניות לטלפונים סלולריים, דוגמת סלקום, פלאפון ועוד".

ערמאן מזהיר גם מפני מערכת ה-GPS: "במלחמה האחרונה בעזה, ישראל הסתמכה במידה ניכרת על המערכת הזאת, בעיקר לצורך איתור חייליה בשטח, בעיקר לאחר שחמאס איים שוב ושוב לחטוף חיילים. "המודיעין נעזר במערכת הזאת גם כדי לעקוב אחרי לוחמי ג'יהאד: הם שותלים מכשיר זעיר, שגודלו אינו עולה על כפתור חולצה, ברכבו של הלוחם, ואחר כך עוקבים אחרי תנועת הרכב בקלות רבה".

עד כאן הקטע מתוך הכתבה בעיתון.

אני חייב לציין שיכולות המעקב הללו אכן משמחות אותי, כאשר הן מיושמות לטובתנו כאזרחי מדינת ישראל. לצערי הרב, אי אפשר לוודא שאותן יכולות אינן מיושמות גם עלינו, האזרחים, למטרות "אורווליאניות" כאלה ואחרות. חבר הכנסת ד"ר אריה אלדד אמר בהקשר למאגר הביומטרי, שרק מי שיש לו מה להסתיר לא ירצה את קיום המאגר. אני כבר כתבתי תגובה על הממרה המטופשת הזו של ח"כ אלדד, שם ציינתי שלא רק פושעים צריכים לפחד ממעקב תמידי – אלא גם אזרחים שומרי-חוק. אף אחד לא מבטיח לנו שהמידע לא ייפול לידיו של גורם עוין כלשהו (ולדוגמה ראו את תוכנת מרשם האוכלוסין "הסודית" של משרד הפנים, שמתרוצצת באינטרנט מזה שנים, ומאפשרת לכל פושע לדעת היכן אני גר).

אין ספק שהמעקב אחרי המידע הדיגיטלי שלנו – שמסתכם בכל, מהמחשב והאינטרנט ועד לשיחות טלפון והודעות טקסט – הוא חרב-פיפיות. מצד אחד חרב זו שומרת על כולנו – הן מפושעים והן מטרוריסטים – אך מצד שני היא עלולה לשמש גם כנגדנו. השאלה היא מה אנחנו מעדיפים.