ישעיהו ליבוביץ: כופר שומר-מצוות

מעולם, בכל ימי חיי, לא אמרתי או כתבתי משהו מקורי.
(ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם)

את השם ישעיהו ליבוביץ אני זוכר עוד מילדותי בשנות ה-80. הפעמים הנדירות בהן ראיתי אותו היו, כמובן, אך ורק באמצעי התקשורת, ולא הבנתי מילה ממה שאמר. גילי הצעיר לא אִפשר לי.

רק אחרי שבגרתי ועמדתי על תודעתי, התחילו דבריו לחלחל לאטם, ויחד איתם הגיעה גם ההבנה של תפישת עולמו. שלושת פרקי הסדרה “ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם”, ששודרו מספר פעמים בערוץ 8, שוב הצליחו לעורר אצלי את אותה הערצה שרחשתי לאיש בעבר.

קשה לתמצת את תפישת עולמו של ליבוביץ, פשוט מכיוון שהוא התפרש על תחומים כה רבים. האיש היה אינטלקטואל רעבתן מאין כמוהו, שלמד כימיה ופילוסופיה ולאחר מכן גם רפואה. כאשר עלה ארצה ב-1935, הפך לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית. חרצובות לשונו הצליפו בכל הסובבים אותו עוד מילדותו, תכונה שנשארה טבועה בו עד ליום מותו בקיץ 1994.

הוא נתן את דעתו בכל נושא: מדת ואמונה, המשך במדעים ובפילוסופיה וכלה בפוליטיקה ובמוסר. כאן אנסה לכתוב על כמה מן הנושאים שמרתקים אותי באיש הזה.

אלוהים, דת ואמונה

אלוהים הוא לא קופת חולים היה אחד מציטוטיו הבולטים, לצד התנ”ך אינו ספר פיזיקה, ביולוגיה או היסטוריה. התורה לא נותנת לנו תיאור של העולם וכיצד הוא נברא, אלא אך ורק סט של חוקים ומצוות לאלו המעוניינים בעבודת השם. אתה רוצה הסברים כיצד נוצרו העולם, כדה”א והחיים? פתח ספר פיזיקה או אסטרונומיה. אל תפנה לספר התנ”ך, מכיוון שהוא אינו אמור לתת תשובות על מהות העולם. כשאתה משתמש בתנ”ך כספר פיזיקה, אתה משתמש באלוהים לצרכים שלך, בעוד שההפך אמור להתקיים – אתה זה שאמור לעבוד את אלוהים.

אלוהים לא קיים כדי לענות לתפילותינו, לשמוח בשמחתנו ולטפל במכאובינו. אין שכר ועונש בעבודת השם, אלא היא נועדה לשמה בלבד. אלוהים הוא המקור לעולם, אבל זה הכול. בזאת מתחילה ומסתיימת הגדרתו, מכיוון שכל הגדרה אחרת תכניס את אלוהים האינסופי לתוך המושגים האנושיים הקטנוניים שלנו. “העולם איננו אלוהים, ואלוהים איננו בעולם”, אמר ליבוביץ. זו תפישה רמב”מית למהדרין. כמו כן התנגד ליבוביץ לכל עבודת האלילים בכותל המערבי, בקברי צדיקים ובכל צורה אחרת של קידוש צלמים למיניהם.

אדם דתי הוא זה אשר קיבל עליו עול תורה ומצוות מבחירתו החופשית (“הכרעה רצונית”, כפי שקרא לכך ליבוביץ). כאן מתנגשת השקפתו עם דעתי האישית: רוב בני האדם הדתיים לא בוחרים בכך. הם נולדים למשפחות שמחנכות אותם בדרך כלשהי, ורובם נשאר באותו מסלול גם בבגרותם. הבחירה היא עניין משני; בדיוק כפי שאדם חילוני לא בחר בכך, אלא נולד למשפחה שכך חינכה אותו. ברור שתמיד אפשר לעשות שינוי, לחזור בתשובה או בשאלה, ואני מניח שלכך התכוון ליבוביץ כאשר דיבר על בחירה בעול תורה ומצוות.

ליבוביץ הגן בחירוף נפש על מעמד האישה, בדיוק מכיוון שההלכה היהודית לא מכירה במעמדה. “אין דרכה של אישה לישב בבית דין” היא הדוגמה שבה משתמש ליבוביץ, כדי להראות שיש לבצע שינויים בהלכה, על מנת שתתאים לזמנים בהם אנו חיים כיום. גם בנושא יחס ההלכה להומואים וללסביות, ניסה ליבוביץ לפשר בין האיסור המוחלט ביהדות, ובין המאבק שעל אדם לנהל עם עצמו כדי להתגבר על היצר. חילול שבת גם הוא עבירה שדינה מיתה, אומר ליבוביץ, ולכן צריך לתקן תיקונים מסוימים ביחס ההלכה להומואים ולסביות. לא כל מה שנכתב לפני מאות ואלפי שנים, מתאים למציאות בה אנו חיים כיום.

אם כך נשאלת השאלה כיצד ראה ליבוביץ את אמונתו שלו באלוהים. מדוע הוא קם כל יום לתפילת שחרית, מנחה וערבית, אם מדובר אך ורק בסט של חוקים שעליו לבצע, וזה שאמור להגיב – לא מגיב? אלוהים מעולם לא הציל את העם היהודי, אמר ליבוביץ; לא מהרומאים, לא מהטורקים ולא מהנאצים. ליבוביץ אומר שעבודת השם נעשית לשמה בלבד ולא לשם מטרה אחרת. האדם הדתי מבצע ריטואלים מסוימים כדי להתקרב לאלוהים, אך לעולם יישאר הוא באותה נקודה על הדרך.

המרחק בין האדם לאלוהים הוא אינסופי, ולא ניתן לגשר עליו. אז מדוע להתפלל? מדוע להאמין? גם לי לא ברורות התשובות לשאלות הללו. אולי זו הסיבה שקוראים לכך עול תורה ומצוות; זהו עול, וצריך לאסוף כוחות כדי לעמוד במשימה. “יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת ה'”, אמר ליבוביץ, מכיוון שעבודת השם מנוגדת לטבע האדם.

פוליטיקה

אין המדינה אלא כלי, מכשיר ואמצעי לאדם ולעם, ואין היא בגדר ערך ותכלית. גם בדמוקרטיה, זכותה וסמכותה של המדינה לחייב את אזרחיה היא מוגבלת, ולכן גם מוגבלת החובה המוסרית להישמע לחוקיה. חובה זו עומדת לביקורת הערכים העליונים של האדם. לפיכך תמצא בכל העמים והתרבויות מקרים שבהם דווקא טובי האזרחים הפרו את חוקי המדינה – לפעמים עד כדי מרד אלים. למשל, כל נביאי ישראל היו “בוגדים” במדינתם המרושעת ובמלכיה החוקיים. כל הטוען לחובת משמעת מוחלטת לצווי הממשלה החוקית, טוען את הטענה שטען אדולף אייכמן להצדקתו (leibowitz.co.il)

עוד אחד מהצדדים הסותרים שיש בליבוביץ, קשור להתנגדותו הגורפת לקידוש אדמות ולקנאות לאומית. ידועה מכל הייתה התנגדותו לכיבוש העם הפלסטיני: “מי שמשלים עם הכיבוש, משלים, מדעת או שלא מדעת, עם הרצח”, כך אמר, והפך מבלי-משים לאבי תנועות השמאל והסרבנות בארץ.

זמן קצר לאחר מלחמת 6 הימים, התראיין לרדיו ודרש “להסתלק” מהשטחים, שיביאו על ישראל את האבדון. אכן הצהרות מוזרות מפיו של אדם דתי-חרדי, שכביכול אמור להימנות עם המאמינים בארץ ישראל השלמה.

אבל כוונתו הייתה שונה לגמרי. כפי שכתב לבן דודו, הפילוסוף ישעיהו ברלין: אני לא פציפיסט ולא מתנגד למלחמות, כל עוד יש בהן צורך. ישראל היא מדינת היהודים, אבל יש בה גם מיעוטים ואסור להתעלם מהם או להתעלל בהם (ניסוח חופשי שלי). ליבוביץ ראה בפלסטינים גויים כשאר הגויים, ולא הייתה לו שום דעה לכיוון זה או אחר. הם חיים פה במשותף איתנו, על אותה אדמה, ולכן הם ראויים ליחס הוגן. הוא מעולם לא תמך במדינה פלסטינית או התנגד לה; הוא פשוט רצה שישראל תתנהל בצורה מוסרית (למרות שהוא עצמו הכיר בכך שמוסר הוא דבר יחסי).

גם פה אינני מסכים עם דעותיו. אני בהחלט מסכים שכדאי לכולם שתהיינה פה שתי מדינות לשני עמים, אבל כל עוד ההנהגה הפלסטינית ממשיכה בהתנהלות טרוריסטית למעלה מ-60 שנה – אין ממש עם מי לדבר. מעבר לכך: ציפייתו של ליבוביץ שרק אנחנו נהיה בסדר, ושהפלסטינים ימשיכו בטירופם, לא ממש הייתה מציאותית. יש גם צד שני למשוואה, והצד השני מסרב להיות בסדר. עבר זמנם של צדיקים בסדום.

אני מתנגד נחרצות לכינוי “יודו-נאצים”, שהדביק ליבוביץ לחיילי צה”ל באינתיפאדה הראשונה. למרות שאני האחרון שיהלל וישבח את הצבא “המוסרי ביותר בעולם”, ולמרות שאני מתנגד לכל האינדוקטרינציה המסואבת סביב הצבא והשירות הצבאי – עדיין חורה לי הכינוי הזה. אחרי הכול אנחנו לא חיים בוואקום, ויש פה צד שמוכן לרצוח, להרוג ולפשוע למרות ניסיונות רבים להתפשר ולתת.

ליבוביץ המריד לסרבנות צבאית לא פעם ולא פעמיים, וטען בתוקף שלאומיות ופטריוטיות אינם ערכים עליונים. הוא ראה את המתנחלים ככאלו הפועלים בחסות המדינה, ועוברים “מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות”, והתנגד לקנאות הדתית נוסח ארץ ישראל השלמה. מצד שני הוא לא רצה שלום ולא אהב ערבים יותר מאשר את שאר הגויים בעולם. על אחד המלחינים הגדולים מאירופה אמר שהוא אוהב את המוזיקה שלו, אבל הנצרות שלו דוחה אותו. כזה היה ליבוביץ – איש של סתירות שלא תמיד ניתן ליישב ביניהן. באמצעות הפרובוקציות שלו – כך טען – הוא ניסה להראות דרכי חשיבה ופעולה שונים.

באחד מסרטי הארכיון, בו התארח ליבוביץ בתוכנית פוליטיקה, נזף בו דדי צוקר: “העמדה שלך תמיד נכונה-מוסרית”. בכך התכוון צוקר שליבוביץ רק מעביר ביקורת על כולם, ולעולם אינו נדרש להכרעה אמיתית.

ליבוביץ תמיד אמר על עצמו שאיננו הומניסט. אז מאיפה נובע קול הצעקה על עוולות כאלה ואחרות? מהתפישה הדתית הבסיסית שהאדם נוצר בצלם אלוהים. לא האדם הוא המרכז, כנדרש בתפישה ההומניסטית, אלא האל במרכז. אולי ההבנה הזו יכולה להסביר רבות מהסתירות בהגותו של האיש.


האם אתה עדיין יכול להתרגש?
בוודאי.
ממה אתה מתרגש?
טיפשותם של בני אדם.
(ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם)

להרחבה נוספת:

ציטוטים מפורסמים של ליבוביץ
אין בתוכן אלא מה שמתגלם בקליפה

נוכחות ההיעדר של ישעיהו ליבוביץ

4 תגובות


  1. א. יודו-נאצים הוא ביטוי של ליבוביץ’ עוד משנות השבעים כשהזהיר מהכיוון אליה הולכת המדינה.
    ב. הוא אנר על עצמו שהוא “אחוק מהאשליות של אורי אבנרי וחבריו” והתנהגותם של הפלשתינים אינה משנה לכאן או לכאן. על ישראל להסתלק מהשטחים . הוא אמר פעם שאיננו יודע למי יש “להחזיר” אותם רק שלצה”ל אסור להיות שם.
    ג. חוץ צזה הוא היה פנאט גתי שתיעב את האח דניאל ואת מרדכי וענונו כי הם התנצרו וכן טען שיהודי הבועל גויה עובר עבירה חמורה וכך גם הומוסקסואל.
    ד. ליבוביץ’ לא טען שיש לשנות את ההלכה אלא לחוקק הלכה חדשה שתתאים למציאות.שחז”ל לא הכירו

    הגב

    1. ליבוביץ התייחס רק אידיאולוגית לעניין היציאה מ”השטחים הכבושים”, בלי שהוא בכלל בחן את העניין המדיני שיש למשעות הנסיגה. הוא רצה לצאת מהשטחים כדי לא לצרך עוד 2 מיליון ערבים למדינה. הוא רצה לשמור על מדינה יהודית ככל הניתן. כמובן שהוא לא נתן פתרון ריאלי לרצונו, שכן נסיגה חד0צדדית רק היתה / תביא קטסטרופה לאחריה, ונסיגה בהסכם בלתי אפשרית (כי הפלסטינים רוצים יותר ממה שלייבוביץ היה מוכן לתת להם – משהוא כמו ‘זכות השיבה”). לכן ללייבוביץ היה קל לדבוק בעמדתו בלי הצורך להוכיח את לאמת את עמדותיו. לצערי זה נמשך ככה גם לאחר מותו.
      ‘יודו-נאצים’ הוא ביטוי בזוי של אדם ממורמר ומתוסכל מכל שחכמים אחרים לא קנו את דבריו.
      בעניין ההלכה, אתה בהחלט טועה. הוא בהחלט דיבר על תיקון ושינוי בהלכה.

      הגב

  2. היום כבר די ברור שליבוביץ הוא אוברייטד לחלוטין וזולת חסידים שוטים מהשמאל לא ממש מחזיקים מהאיש.

    הגב

    1. הגדולה שלו הייתה בכך שהוא היה בשני העולמות – החילוני והדתי – והוא יכל להטיח ביקורת בשני הצדדים. הוא לא היה הסטריאוטיפ של הדתי-חרדי או החילוני; הוא היה שניהם.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *