לא על ההיסטוריה לבדה

בפוסט אודות ארכיאולוגיה מקראית כתבתי על ממצאים שלכאורה מתיישבים בקנה אחד עם כמה מסיפורי המקרא. אלא שכמו שציינתי במפורש, לא הממצאים הם הבעייתיים אלא הפרשנות אודותם היא זו שנתונה לוויכוח.

ארכיאולוג אחד יגיד שהממצאים מעידים על קיומה של מלכות דוד, וארכיאולוג אחר יגיד שלא. מרבית הארכיאולוגים כיום מסכימים שלסיפורי המקרא, מאברהם ועד יציאת מצריים, יש קשר רופף למציאות הארכיאולוגית וההיסטורית. אבל כל מה שקרה לאחר מכן – נתון לדיון.

בתחום הארכיאולוגיה נהוגות שתי שיטות עבודה – מינימליזם, שאינה רואה בתנ"ך שום סוג של מקור היסטורי; ומקסימליזם, שכן רואה בתנ"ך סוג של מקור היסטורי (מדויק יותר או פחות). רק מיעוט מקרב הארכיאולוגים מסכים שהממצאים מאששים את קיומה של ממלכת ישראל בימי דוד המלך ולפניו. אחד המינימליסטים הגדולים ביותר בנושא זה הוא פרופ' ישראל פינקלשטיין – ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. כאשר נתגלתה הכתובת העברית הקדומה ביותר בעמק האלה, זו שתוארכה למאה ה-10 לפני הספירה, ביטל אותה פרופ' פינקלשטיין, כמו גם ממצאים אחרים ממגידו שהעידו על בנייתם על-ידי שלמה המלך.

פרופ' פינקלשטיין לא מאמין שבאמת היו דוד ושלמה, מכיוון שאין שום עדות ולו הקטנה ביותר שתאשש זאת. ואם בכל זאת הוא מאפשר להם להתקיים, הרי שהם היו ראשי עיר קטנה ולא מלכים כפי שהם מתוארים במקרא. אם כך נשאלת השאלה מתי הופיע עם ישראל? הממצא הארכיאולוגי הקדום ביותר שעמו מסכים פינקלשטיין הוא מצבת מרנפתח – גוש אבן מסותתת משנת 1,207/9 לפנה"ס, שעליה נכתב השם "ישראל" לראשונה מחוץ למקרא.

כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון, לפי פרשנות המקרא, אמור היה להתרחש כמה עשרות שנים לפני כן, אבל פרופ' פינקלשטיין טוען שאין כל ראיה לכיבוש שכזה. אין גם ראיות לקיומן של ממלכות ישראל ויהודה או של הממלכה המאוחדת במאה ה-10 לפנה"ס. אבל החל מהמאה ה-9 לפנה"ס, טוען פינקלשטיין שיש מספיק ממצאים ארכיאולוגיים לביסוס חלקים מספרי מלכים א' ו-ב' והלאה (וגם זה, כמובן, בעירבון מוגבל).

אני מעריץ את יכולתו של פרופ' פינקלשטיין לעשות הפרדה אובייקטיבית מוחלטת, בין ממצאים בשטח לבין תפישות פוליטיות-פילוסופיות ואחרות. זה מה שדרוש ממדען טוב, והייתי מרגיש פחות בנוח אם כולם היו מסכימים עם הפרופסורים זרטל או גליל. אני בטוח שגם כאשר גילו את ממלכת פלסטין בסוריה וליד טורקיה לא מזמן, פינקלשטיין לא הניד עפעף מבחינה מקצועית או פוליטית. והאמת שהוא כנראה צודק, כי ברגע שמשתמשים בהיסטוריה כצידוק להווה ולעתיד – הצידוק הזה נח על קרן הצבי. כל תגלית עלולה לחרוץ את גורלו של עם לכאן או לכאן. האם כך אנחנו רוצים לחיות?

אני לא מתגאה בכך שאני משתמש בארכיאולוגיה ובהיסטוריה ככלי-נשק, אבל בעידן שבו מערערים על זכותי לחיות בישראל – אני מרגיש שאין לי הרבה ברירות. הצרה היא שהתנהלותם של מרבית הפלסטינים – יחד עם תגובתו המסואבת של העולם ל"כיבוש" – מאלצים אותנו להישען על ההיסטוריה, יותר מאשר על חזון משותף לעתיד. וחבל.