למה לי פוליטיקה עכשיו

אני משתדל שלא להיות ישות פוליטית.
אני באמת משתדל, אבל לפעמים לא הולך לי.

במדינה שבה אני, כהומו, עדיין צריך להתחנן לקבל זכויות-אזרח, כדי שאוכל להתחתן כמו כולם – המאבק שלי הופך רטרואקטיבית למאבק פוליטי. במדינה שצריכה לסבול את הטמטום הפלסטיני מעל 60 שנה – אין מנוס מלהחזיק בדעה פוליטית כלשהי. במדינה שתוקפת את אזרחיה במסים כבדים בכל צורה, ונותנת לאחרים לחיות על חשבונם של העמלים – אין ברירה אלא לזעוק “חמאס” פוליטי.

תכל’ס, אני כבר לא יודע מה לחשוב ובמי לבחור בפעם הבאה.
פעם חשבתי שאם ניתן שטחים זה יעזור. אבל אחרי שאהוד ברק הסכים לתת לערפאת 97% מהשטחים, וכולנו קיבלנו עוד אינתיפאדה לפנים – הבנתי שבעצם אין עם מי לדבר. פעם תמכתי במפלגת העבודה, אבל כשאריאל שרון רץ לראשות הממשלה – בחרתי בו, כי השמאל הפך להיות רכרוכי מדי (למרות שמבחינת חקיקה חברתית, השמאל עולה על הימין עשרות מונים).

אחר-כך חשבתי שאולי ציפי לבני תיתן את המענה, בתור ממשיכת דרכו של אריק שרון במפלגת קדימה (ומחליפתו של אולמרט שכשל). אבל היא לא הצליחה לעלות מעלה, ומחוסר ברירה נשאתי עיניים לנתניהו, רק כדי להתאכזב מחוסר ההחלטיות שלו (דבר שלא היה אופייני לו כשהיה ראש ממשלה בפעם הקודמת).

כל פעם מישהו אחר עולה לשלטון; כל פעם הדעות הפוליטיות משתנות. אז למי נשאר להצביע? מי יכול לתת מענה, ולו חלקי, לבעיות שניתכות על ראשינו מדי שנה? לא חושב שיש מישהו כזה.

עצם העובדה שאנשים פה משנים את דעתם הפוליטית חדשות לבקרים – היום מצביעים ימין ומחר שמאל (ואני מכיר אישית כמה כאלו) – אומרת דרשני. המדינה נמצאת בבוץ, ואנשים מחפשים את התשובה שתיתן לכולנו קצת שקט. ולא משנה מאיפה התשובה תגיע – ימין או שמאל, הכול אותו חול.

אף אחד מאתנו לא באמת מכיר את הפוליטיקאים בהם הוא בוחר. אז על סמך מה אנחנו בוחרים אותם? בדרך כלל על סמך התעמולה הפוליטית, ההופעות בטלוויזיה, ההכרזות בעיתון מי עשה מה לטובתו או לרעתו של מי; וכך הלאה. אי אפשר באמת ובתמים לעקוב אחר מעשיו של כל פוליטיקאי, להשוות מה הוא אמר לעומת מה עשה – ואז לקבל החלטה רציונלית. זה בלתי אפשרי.

אין שום פלא, אם כך, שכאשר מגיע מישהו חדש לזירה, שוב כולם נושאים אליו עיניים. אחרי שכמעט כל הפוליטיקאים כשלו (למעט, אולי, אריאל שרון – שבדיוק כמו בגין, הוכיח שרק הימין מסוגל לבצע את השאיפות של השמאל) – אני שוב רואה ניצוץ של שינוי באופק. וקוראים לה שלי יחימוביץ’.

אז, נכוווווווון שהיא פעם הייתה עיתונאית ללא רקע פוליטי. אבל בל נשכח שלמרבית חברי הכנסת ושרי הממשלה לא היה ניסיון פוליטי, בטרם דרכו במשכן הכנסת (ובכלל, רובם יוצאי-צבא בכירים). לפי מה שראיתי, קראתי ושמעתי עד היום, שלי יחימוביץ’ היא אחת מחברות הכנסת היחידות שבאמת יודעות ומבינות את תפקידה – טובת הציבור. לא פלא ששמעתי גם מתומכי ימין מובהקים, שהם אוהבים אותה ואת פועלה בכנסת, וכנראה גם יצביעו עבורה בבוא העת.

ודאי שאין לעשות בה אידיאליזציית-יתר, אבל שלי יחימוביץ’ היא בין היחידים הנלחמים נגד העוולות שפוקדות את המדינה ואותנו: חוק ההסדרים המקולל, שמטרתו לסחוט מכולנו יותר כסף במחטף; הגבלת שכר הבכירים המופקע וניפוץ הקשר הון-שלטון; חוקי עבודה שלא היו קיימים עד היום, נגע השחיתות הבלתי נסבל וכו’. היא יכולה להרשות לעצמה להילחם בכל אלו, כיוון שאינה תלויה בטייקונים ואינה מקבלת מהם כספים. את כל כספיה היא מגייסת מאנשים מהשורה, כמונו. ואף יותר מכך: לפי מיטב הבנתי, היא פועלת בכנסת גם בלי כל ההטבות המופקעות המגיעות לחבר-כנסת מהשורה.

כותב דוד מרחב, עיתונאי ב”מקור ראשון” (9.11.2010):
“אם מפלגת העבודה חפצת חיים, עליה להפסיק לחפש כוכבים מבחוץ ולהתחיל להתמקד בשלי יחימוביץ’. יחימוביץ’ אולי איננה קרוצה מהחומר שממנו נוצרים ראשי ממשלה, אבל יש לה סדר יום. היא פוליטיקאית ערכית, ציונית, עקרונית ובלתי-מתפשרת. מילה שלה היא מילה.”

ומה באשר לעמדותיה של שלי בנוגע לפלסטינים? למרות שברור שדעותיה שמאלניות, באתר הבית שלה לא מצאתי התייחסות לנושא הזה. אבל זה גם לא ממש משנה, כי פועלה החברתי הוא זה שקורץ לי יותר מכל. למשבר הבלתי נגמר עם הפלסטינים ממילא אין שום מענה, לא משמאל ולא מימין (וכבר כתבתי על כך את דעתי, לא פעם ולא פעמיים).

לי אישית אין שום כוונה להתפקד למפלגה כלשהי. אני לא מתכוון לנהל קמפיינים לטובתו או לרעתו של אף אחד. ברור שאין ולא יהיה פוליטיקאי “מושלם”, אבל לדעתי שלי יחימוביץ’ היא זו שיכולה לחולל פה מעט שינוי. היכנסו לאתר שלה והיווכחו בעצמכם בכל הצעות החוק שהיא מקדמת, ובמלחמות שהיא מנהלת לטובת הציבור. פוליטיקאית נקייה משחיתות, ששמה את טובת העם מעל לטובתה האישית – היא אכן זן נדיר. אם אי פעם היא תרוץ לראשות הממשלה, היא בהחלט תקבל את תמיכתי.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *