חייו של סטפן בראון

בערוץ 8 שודר כבר מספר פעמים סרט תיעודי על חייו של סטפן בראון, סוחר-פרוות תל-אביבי שזכה לפרסום ולתהילה בשנות ה-50. אומנם עד לצפייה בסרט מעולם לא שמעתי את שמו של בראון, אבל משהו בסרט הזה ריתק אותי למסך; אולי הטאץ' הנוסטלגי שעולה ממנו.

הסרט מתחיל באווירה שמחה וזוהרת ומסתיים בנימה די מלנכולית, ומאוד נהניתי לצפות בתיעוד המרתק הזה (בתור חובב היסטוריה; לא בטוח שאחרים יאהבו אותו). מתוארים בו חייו האישיים והמקצועיים של סטפן עם בן זוגו לחיים ולעבודה, אליעזר ראט, וכן עם בני משפחתו.

לאחר שעלה לארץ בסוף שנות ה-30, והוא בשנות ה-20 לחייו, התחיל בראון לתקן מעילי פרווה. עד שנות ה-50 כבר הרוויח הון ממכירת פרוות לעשירים, ובשנות ה-80 – עם המודעות לזכויות בעלי-החיים – ירדו מכירותיו עד שנפסקו לגמרי. אומנם בתחילת דרכו בתל-אביב בראון התחתן עם אישה בשם ורה, אבל אלו היו נישואים פיקטיביים לצורכי נוחותו של בראון בלבד (ורה לא ידעה בהתחלה עם מי יש לה עסק). כשפגש באליעזר, התגרש מוורה ושילם לה כסף כדי שתוכל לנסוע לארה"ב.

הסרט גדוש בראיונות עם חברים, עובדים, בני-משפחה ועם אליעזר ראט, בן זוגו של סטפן. כמו כן לאורך כל הסרט מוצגים סרטונים ישנים ותמונות, בהם נראים כל הנ"ל יחד עם סטפן, בעיקר מבלים ונהנים. אבל יש דבר אחד בסרט שהטריד אותי. אליעזר (שבזמן הסרט היה עדיין בחיים), מתאר את מערכת היחסים הנפלאה שלו עם סטפן באופן נוגה, למרות נטייתו של זה האחרון לשכב עם כל מה שזז (הם היו בזוגיות פתוחה, למורת-רוחו של ראט). גם חבריו ועובדיו של בראון, מתארים את הזוגיות ביניהם כנפלאה.

קרובי משפחתו של בראון, לעומת זאת, נוטים לתאר את מערכת היחסים כפחות חמה ואוהבת; אולי מכיוון שלבם היה מר עליהם על שלא זכו לשקל אחד מהונו של דודם, ואפילו לא הוזכרו בצוואתו כבני-משפחתו. במותו הוריש בראון את כל הונו לאליעזר, ואפילו לא גרוש אחד לבני משפחתו הקרובים. זאת לאחר 4 שנות דיונים בבית המשפט, כאשר נפסק שכל הונו של בראון המנוח יעבור למר ראט (למורת רוחה של משפחת בראון).

מהסרט עולה שלמרות שסטפן כנראה אהב את אליעזר במידה כזו או אחרת, הוא התייחס אליו כמו אל משרת ולא כמו אל בן-זוג. אליעזר עשה את כל עבודות הבית, הגיש לו ארוחות בוקר למיטה וכמובן סיפק את צרכיו המיניים, ובראון לעתים התייחס אליו בזלזול מופגן. זה החליא אותי. ראט היה שפחה נרצעת בביתו של הגביר בראון, ומרוב אהבתו אליו המשיך ראט להתגעגע אליו עד יום מותו שלו עצמו. זוגיות חד-סטרית כזו הייתי כבר מזמן זורק לקיבינימט. לא ייאמן לאיזה שפל אנשים מוכנים להגיע, רק כדי שיאהבו אותם. השאלה האם התיאור הזה של ראט, כ"עבד" בביתו של בראון, הוא נכון; או שאלו הם סיפורים שמגיעים מלבם המריר של בני משפחת בראון.

סטפן בראון נפטר מדום לב בשנת 1990, ואליעזר ראט נפטר ב-2007 (עם סיום הצילומים לסרט). הסרט בהחלט מעניין, בעיקר עבור חובבי הנוסטלגיה וההיסטוריה, ומציג רבות מאורחות החיים בתל-אביב של פעם. אפילו בתור אחד שנולד רק בסוף שנות ה-70, מצאתי את עצמי קצת מתגעגע לדברים שהוצגו בסרט, אף-על-פי שמעולם לא הייתי עד להם ולא חוויתי אותם על בשרי. כנראה שזה כוחו של סרט תיעודי טוב.

לסרט המלא