עדות חדשה להיווצרות היקום
הצד המדעי
עד לא מזמן, העדות התצפיתית הטובה ביותר לקיומו של המפץ הגדול, הייתה האור הבראשיתי שלו, שנוצר 380 אלף שנה אחרי המפץ עצמו. הראשון שחשב שיש בכלל דבר כזה, היה האסטרופיזיקאי ג'ורג' גמוב, שהסיק את קיומו התיאורטי בסביבות שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. רק ב-1965 נתגלתה קרינת הרקע הקוסמית באופן ישיר, באמצעות הרדיו טלסקופ הראשון שנבנה בארצות הברית.
אומנם זו העדות התצפיתית הטובה והקרובה ביותר למפץ הגדול, אבל אירוע שהתרחש רק 380,000 שנה אחרי המפץ עצמו הוא אירוע רחוק מדי בזמן. כבר עשרות שנים שקהילת הפיזיקה והאסטרונומיה מחכה לעדות תצפיתית שהתרחשה סמוך יותר למועד המפץ הגדול, ועדות כזו בדיוק הובאה לידיעת העולם לפני כמה ימים.
חוקרים מאוניברסיטת הרווארד בדקו את קרינת הרקע הקוסמית במשך 3 שנים, וגילו עקבות של גלי כבידה שנוצרו באחד משברירי השנייה הראשונים אחרי המפץ הגדול (10-³³ שנייה בערך). חשוב לזכור שלא מדובר בגלי הכבידה עצמם, אלא בעקבות שהם השאירו על גבי קרינת הרקע הקוסמית.
אומנם התגלית עדיין צריכה לקבל אישור מחוקרים נוספים, אבל אם היא תתגלה כנכונה – הרי שמדובר באחת התגליות החשובות ביותר במדעי היקום. מעולם לא הייתה עדות יותר ישירה מזו לקיומו של המפץ הגדול, ולעובדה שהיקום התנפח בצורה קיצונית שבריר שנייה לאחר מכן. התגלית האחת הזו מאששת תיאוריות רבות בפיזיקה המודרנית, ובהן תורת היחסות הכללית, תיאוריית המפץ הגדול, תיאוריית התפיחה הקוסמית ועוד.
הערה מוסגרת: התנפחות היקום יצרה בעצם "שני יקומים" בתוך אחד – היקום הנצפה הוא אותו יקום שאנו מסוגלים לראות, מכיוון שהוא והעצמים בתוכו פולטים קרינה שהספיקה להגיע אלינו מזה כמעט 14 מיליארד שנה. לכן גודל היקום הנצפה הוא לא יותר מ-14 מיליארד שנות אור.
אזורים אחרים ביקום, שמהם הקרינה (עדיין) לא הספיקה להגיע אלינו, מהווים את החלק הנוסף של היקום; החלק הארי שלו, שמשתרע כנראה עד לרדיוס של כ-46 מיליארד שנות אור. החלק הארי הזה חשוך עבורנו ולא ניתן לדעת עליו דבר. אם להוסיף חטא על פשע, תצפיות שנעשו החל מ-1998 גילו בנוסף שרוב היקום עשוי מחומר ומאנרגיה שאינם מוכרים למדע.
הצד האמוני-דתי
מי לא מכיר את הוויכוח עתיק היומין אודות בריאת היקום, והקשר שלה לקיומו או לאי קיומו של אלוהים. חכמים ומשכילים רבים לאורך ההיסטוריה ניסו לשלב את המדע ואת האמונה יד ביד, ליצירת סינתזה אחת שתוכיח ותראה באופן מדעי – שיש אלוהים.
גם הפיזיקאי פרופ' נתן אביעזר קופץ על התגלית החדשה כמוצא שלל, ומשתמש בנתוניה כדי להוכיח שאלוהים קיים. עצם היווצרות היקום והעובדה שאפשר לצפות באור הבראשיתי (קרינת הרקע הקוסמית), מהווים עדות לקיומו של בורא עולם – כך לפי הפרופסור.
אין ספק שלסיפור הבריאה ולהיווצרות היקום יש קווי עלילה דומים, אבל אני בכל זאת ממליץ לפרופ' אביעזר להפנות את תשומת לבו לדבריו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח: התורה אינה ספר פיזיקה, ביולוגיה או היסטוריה. היא לא מיועדת לשמש כמקור נתונים על העולם הפיזי, אלא ככלי לעבודת השם בלבד. כאשר מערבבים הסברים מדעיים בעולם האמונה, משתמשים באלוהים לצרכים שלנו, בעוד שעבור אדם מאמין אמור להתקיים ההפך – הוא זה שאמור לעבוד את אלוהים.
אני עצמי מאמין שיש אלוהים, אבל לא בגלל עדות מדעית כזו או אחרת. יש לי סיבות לא-רציונליות משלי לאמונה הזו, וזה בדיוק מה שמבדיל אותה ממדע. אני לא מתיימר להגיד ולחשוב שהאמונה שלי ניתנת להוכחה. וכאן אני נכנס היישר לצד נוסף בנושא אלוהים והיווצרות היקום.
הצד הפילוסופי-לוגי
שום נתון מדעי (תצפיתי או תיאורטי) אינו יכול לאשש או להפריך את קיומו של אלוהים. המדעים המדויקים – לצערנו או לשמחתנו – יכולים להגיד משהו רק על דברים שיש להם השפעה כלשהי על העולם; דברים שניתן לבדוק שוב ושוב, ולקבל את אותה תוצאה בכל בדיקה. למרות שהמאמינים מתעקשים לראות בכל דבר סימן לקיומו של אלוהים (שעון מעיד על קיומו של שען), אין זה מספק את השיטה המדעית של לבחון את הדברים כמו שצריך.
להגיד שיש הוכחה לקיומו של אלוהים, זה בדיוק כמו להגיד שיש הוכחה לאי-קיומו של אלוהים (ובאותו הקשר – המשפט "יש אלוהים" זהה למשפט "אין אלוהים". אי אפשר לאשש או להפריך אף אחת מהטענות, והן תלויות אך ורק בנכונות להאמין). גם המאמינים וגם האתאיסטים שוגים כאן שגיאה חמורה, מפני שהם מבקשים לערבב שני תחומים שלעולם לא ייפגשו. כמו שמן ומים, כמו אסימפטוטה במתמטיקה, כך גם מדע ואמונה – לעולם לא ייפגשו. לפחות לא בעתיד הנראה לעין.
בהערה מוסגרת אציין שהטיעון שלמעלה אינו מספק. אומנם אני תמיד גורס שהיעדר ראיה אינו ראיה להיעדר, אבל תמיד אפשר לטעון שגם אין מספיק עדויות וראיות לאשש או להפריך את קיומם של גמדים, פיות ודרקונים. אין זה אומר שדי בכך כדי שנאמין בקיומם. זה פשוט אומר שהכול הוא עניין של בחירה – האם להאמין רק למה שיוצא מפי המדע, או שמא להשאיר ראש פתוח גם לקיומם של דברים אחרים.
נקודה נוספת שיש לשקול מגיעה מתחום הלוגיקה – מדוע קל למאמינים להגיד שאלוהים ברא את היקום, אך באותה נשימה הם מתקשים להגיד שהיקום נוצר מעצמו? זה הרי משפט כמעט שקול מבחינה לוגית. אם אתה מוכן להאמין שיש משהו שלא דורש בריאה (אלוהים עצמו), מדוע לא לחסוך שלב אחד ולהגיד שיש עוד משהו שלא דורש בריאה (היקום עצמו). הוא תמיד היה שם, ממתין בשקט לרגע היווצרותו מהמפץ הגדול.
מה כל זה אומר
האם במדע יש איסור על אמונה בדברים שאינם ניתנים להוכחה? חד משמעית לא (מעטים הדברים בפיזיקה, למשל, שיש עליהם איסור חד-משמעי הנובע ממשוואות התיאוריה. למשל כמו "איסור פאולי", המונע מחלקיקים מסוגים מסוימים להימצא באותו מצב בו-זמנית). ה"איסור" להאמין בדברים בלתי ניתנים להוכחה נובע מיחסם של בני אדם להבדל בין מדעי ללא-מדעי. אבל חשוב לזכור שההבדל הזה לא מייצג את כל האמת ואת כל מה שקיים. בדיוק כמו בבית משפט, מדע לא מתעסק במה שאמיתי – אלא רק במה שניתן להוכיח. יש כאלו הנוטים לחשוב שרק מה שניתן להוכיח הוא אמיתי, ולפיכך נוצר הבוז כלפי כל דבר אחר.
קצת צניעות-מחשבה לא הייתה מזיקה. בפסקאות הקודמות ראינו שבניגוד למה שנהוג לחשוב, המדע דווקא לא מכיר את מרבית היקום (חומר אפל, אנרגיה אפלה, מה נמצא מעבר לגבול הנצפה וכו'). לפיכך כל מה שלא ניתן לאשש או להפריך באמצעות השיטה המדעית – אלוהים, דרקונים ופיות – נדון להיות "מוקצה". לא על ידי המתודה המדעית עצמה, אלא על ידי האנשים המשתמשים בה. זה לא אומר דבר וחצי דבר על אפשרות קיומם של הדברים הללו, מפני שהמדע אינו יכול להגיד עליהם דבר וחצי דבר.
אז איפה כל זה משאיר אותנו? כרגיל, כל אחד עם הבחירה האישית שלו במה להאמין; כל עוד אנו לא הופכים את זה לקרדום לחפור בו, ולהקשות על חייהם של אחרים רק בגלל שנדמה לנו שה"אמת" נמצאת בידינו.
עדכון ינואר 2015
מסתבר שיותר ממחצית התגלית מקורה בטעות
