עוד משפריץ חלקיקים?!

היום קראתי שהפיזיקאים של CERN מתכננים להקים עוד מאיץ חלקיקים, בסביבות 2020 או 2025. מאיץ LHC, הגדול ביותר דהיום (מבחינה אנרגטית), החל לפעול ב-2008, וכבר היום – עוד לפני שהגיע אפילו לחצי מעוצמתו החזויה ושהספיק לעשות משהו מלבד לייצר כמה קווארקים עליונים – הפיזיקאים מתכננים עוד מאיץ, ומחזרים על פתחיהם של ראשי מדינות.

המאיץ החדש יהיה קווי ולא מעגלי, כמו LHC. הוא יאיץ אלקטרונים ופוזיטרונים בתעלה שאורכה 50 קילומטרים, במקום לגרום להתנגשויות בין הדרונים הנעים במעגלים בהיקף של 27 קילומטרים.

"המדענים מקווים כי המכשור החדיש יאפשר להם לדמות את התנאים שהיו ביקום ברגעים שלאחר המפץ הגדול", מצוין בכתבה ב- ynet. המדענים תמיד מקווים שיוכלו לדמות את התנאים אחרי המפץ הגדול; אבל שימו לב שזה תמיד יקרה רק עם המכשור הגדול הבא – אף פעם לא בזה הקיים.

תירוץ מעולה להמשך הקמתן של מפלצות-ענק אוכלות כסף וחשמל. נשמע כמו אותן נבואות שחוזות שעוד שנייה, הנה סוף העולם מגיע בימינו אנו, ב"ה. אבל אנחנו שומעים את זה כבר 4,000 שנה, ובינתיים – שום סוף-עולם לא נראה באופק. רק עוד כמה שנים, מבטיחים לנו הנביאים, והנה – סוף העולם כבר מגיע. רק עוד מאיץ אחד, אימא, וגמרנו – מבקשים הפיזיקאים.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני חסיד גדול ונלהב של מדע וטכנולוגיה ומי שעוקב אחרי הבלוג יודע כמה אני עוסק בתחום הזה. בפוסט אחר שכתבתי אפילו ציינתי מדוע צריך להמשיך עם המדע העיוני הטהור, למרות שאין לו שום יישום ממשי נראה לעין.

מאוד הייתי רוצה ש- LHC יגלה את בוזון היגס, ואולי אפילו ייצר כמה מיקרו חורים שחורים על הדרך; אבל כשאני רואה ומבין שפיזיקת החלקיקים הופכת למפלצת אוכלת-כסף שקמה על יוצריה – אני תוהה ביני לביני מה שווה כל העסקה הזו. העלויות המטורפות של בניית מאיצים גדלים והולכים, במתכונת בבושקה שאינה נגמרת, גורמות אפילו לתומכיה הנלהבים ביותר של הפיזיקה (אני), לחשוב פעמיים האם כדאי לבנות עוד מאיץ.

רק לשם הבהרה: אני מדבר פה אך ורק על פרויקטים של הקמת מאיצי חלקיקים – לא על פיזיקה עיונית מסוגים אחרים; כי רק המאיצים הם אלו שהפכו לעוגיפלצת האוכלת את העלויות הגבוהות ביותר בעולם הפיזיקה התיאורטית (ככל שידוע לי).

אני לא טוען שהפיזיקה העיונית כולה צריך להיפסק או שצריך להעמיד החלטות מדעיות שכאלה לדיון ציבורי, כיוון שהחלטה ציבורית עלולה לסכור לחלוטין תחום מדעי, שאלמלא ימשיכו להפיח בו חיים – עלול להיעלם יחד עם כל הפוטנציאל שלו (ויהא זה פוטנציאל תיאורטי בלבד או גם מעשי-טכנולוגי כלשהו).

אבל כשמאיץ LHC עלה 10 מיליארד דולר, והמאיץ הקווי החדש יעלה 13 מיליארד דולר – צריך לתהות כמה יעלה המאיץ הבא אחריו, וזה שאחריו… עד קץ כל הקיצים והמאיצים (או התקציבים, יש לומר). אם המדענים היו אומרים שעוד שניים-שלושה מאיצים ונהיה מסוגלים להסתכל בעין הבריאה, הייתי אומר "בכיף". אבל אי אפשר לדעת מראש כמה עוד מאיצים יידרשו, ואילו עלויות כספיות מטורפות זה יגבה (על חשבונם של דברים אחרים, מן הסתם).

אומנם הייתי רוצה לדעת בדיוק מה קרה 10 בחזקת מינוס 43 שנייה אחרי המפץ הגדול, וגם מה היה לפניו. אבל כשצריכים כל הזמן את המאיץ הבא בתור, כדי לדחוף עוד מיליארדית שנייה אחורה בזמן, מבינים בסופו של דבר שכאן לא נגיע למנוחה ולנחלה. לנצח נאכל מאיץ, כמו אסימפטוטה שלעולם אינה נוגעת בגרף – אלא רק מתקרבת והולכת לנצח-נצחים.

מסתבר, לדאבוני, שפיזיקת החלקיקים הפכה לאחד מהפרדוקסים של זנון. או בעברית: זה עוד רחוק, דרדסבא! זה לא כמו תוכנית החלל של נאס"א, שעולה עשרות ומאות מיליארדים, אבל שאחת ממטרותיה היא מציאת מקומות חדשים לכריית מחצבים או לשימוש כבית עתידי למין האנושי. פה צריך לבנות עוד מאיץ, ועוד אחד ועוד אחד אחריו… שלא לדבר על העלויות השוטפות שלאחר מכן, כמויות החשמל הבלתי נתפשות שמבצע כזה דורש ועוד כהנה וכהנה.

אז נכון שלפיזיקת החלקיקים דהיום "אין לאן ללכת", בלי לבנות כל פעם מחדש מאיץ גדול יותר ויקר יותר; ונכון שכאן מדובר במדינות העשירות ביותר בעולם, שבונות את המאיצים הללו מכספן שלהם – ובהחלט יש להן מספיק כסף לפזר.

אבל לפעמים אני תוהה אם לא היה עדיף לקחת את כל הכסף הזה, ולהשקיע אותו במדע קצת יותר שימושי – כמו הפקת אנרגיה ירוקה ומתחדשת בלי הגבלה. אומנם לא היינו יודעים מה קרה בזמן פלאנק אחרי המפץ הגדול, אבל דבר כזה היה פותר לפחות מחצית מהבעיות הנוכחיות בעולמנו.