על דגים, פילוסופים ומציאות
לפני כמה שנים, אסרה מועצת עיר באיטליה על החזקת דגי זהב באקווריום עגול. תומכי החוק הבהירו שאקווריומים עגולים גורמים לדגים לראות את המציאות בצורה מעוותת.
ואיך נדע שאנחנו, בני האדם, תופשים את המציאות האמיתית?
כך נפתח מאמרו של סטיבן הוקינג בגיליון סיינטיפיק אמריקן האחרון. מסתבר, כך הוא טוען, שבניגוד למה שחשב עד היום (שקיימת תיאוריה אחת גדולה של הכול) – יש כמה וכמה תיאוריות מקבילות, שלכל אחת מהן זווית ראייה שונה על המציאות. כמו אותם דגים באיטליה, ייתכן שהמדע מכניס אותנו לכמה וכמה אקווריומים שונים, שכל אחד מהם מראה לנו מציאות אחרת.
אז מהי המציאות האמיתית?
לפי הוקינג כנראה שלעולם לא נוכל לדעת. יש רק ריאליזם תלוי-מודל. ואם הג'יבריש הזה נשמע כמו "מטריקס", אז כן – גם הסרט מוזכר במאמר בהקשר הזה.
כשקראתי את המאמר לא יכולתי שלא להיזכר בפיזיקאי ובפילוסוף, דר' פול פייראבנד. כמה מהצהרותיו משנות ה-60 וה-70, דומות להפליא לדבריו של הוקינג בשנות האלפיים. אם יש כמה תיאוריות מדעיות מתחרות, שכל אחת מהן תואמת למציאות, לא נוכל לדעת בוודאות איזו נכונה יותר.
הגישה הזו התחילה עם הפיזיקאי דר' תומס קון, שייסד את הסוציולוגיה של המדע בשנות ה-60 וה-70, והמציא את הביטוי "פרדיגמה" (בהקשרו המדעי). אבל פייראבנד מתח את הגישה הזו עד כדי כך, שיותר לא ניתן להפריד בין תיאוריה ובין עובדה.
מה זה אומר בפועל?
שאם אנו מדברים על אלקטרון, למשל, כל מה שנוכל להגיד עליו אינו מייצג בהכרח את האלקטרון ה"אמתי". ייתכן שאלקטרון אמתי הוא בכלל כדור גלידה, אבל כל עוד העובדות והתיאוריות מראות לנו שפעם הוא מתנהג כמו גל ופעם כמו חלקיק – לעולם לא נוכל להסיק שהוא כדור גלידה (למרות שזה אופיו האמתי).
גישתם של הוקינג, פייראבנד וקון מובילה למצב שבו אנו יכולים לדעת רק תכונות של משהו (אפיסטמולוגיה), ולא את מצבו או את הווייתו האמתית (אונטולוגיה). לעולם לא נוכל לדעת בדיוק מהו האלקטרון האמתי, המסתתר מאחורי התופעות המוצגות לנו (גל / חלקיק). גם המתמטיקה מחזקת את ההסבר הזה, אודות ההבדל בין מציאות ובין התפישה שלנו את המציאות (משפטי אי השלמות של גֵדֶל ומשפט סקולם-לוונהיים).
נדירות הן הפעמים בהן פילוסוף או היסטוריון של המדע, קבע קביעה שעליה הסכימו מדענים רק שנים אחר-כך. מאמרו של סטיבן הוקינג בסיינטיפיק אמריקן, עוסק בדיוק בנקודת המפגש הזו – בין המדע והפילוסופיה.
למעשה, אפשר להרחיק עוד בזמן ולמצוא לפחות שני הוגים אחרים שהסכימו עם התפישה הזו: אריסטו, שהכיר בהבדל בין העצם עצמו לבין תכונותיו כבר לפני 2,500 שנה; ועמנואל קאנט, שכבר לפני 250 שנה הגדיר את ההבדל בין עולם התפישה האנושית ובין "הדבר האמתי", הבלתי נגיש לנו.
האם זה אומר שלעולם לא נוכל לדעת הכול?
כן, כנראה שזה מה שזה אומר. אבל לא רק בגלל שהוקינג מסכים עם פייראבנד או עם קאנט.
לדעתי היקום יותר מדי רב-גוני כדי לתפוש אותו בתיאוריה אחת ויחידה. ככל שאנו יודעים יותר על עצמנו ועל היקום, כך אנו מבינים שאנו לא יודעים כלום. לא משנה אם אנו עשויים מאבק של כוכבים שהתפוצצו לפני מיליארדי שנים, או מאנרגיות שאת טבען עדיין לא הבנו. הישגו הגדול ביותר של המדע הוא חשיפת הבערות האנושית – אמר מדען אחד. אמר, וצדק.
ניטשה הבין שהמציאות היא כאוס ושלא ניתן להתאים אליה את התודעה והשפה, ואפילו הֶגֶל – שדגל בהכרת השלם כולו – ידע שזה בלתי אפשרי. לדעתי, כל ניסיון להסביר את המציאות באופן מוחלט וגורף, על-ידי הסבר אחד – נדון לכישלון (ולא משנה אם הסבר מדעי, דתי או רוחני).
זו בדיוק הסיבה לכך שאינני פוסל על הסף דברים כמו על-חושיוּת, עב"מים ואלוהים. כי ברגע שנדמה לנו שאנו כבר יודעים הכול, שוב אנו חוטאים באותו חטא גאווה שבו חטאו אבותינו, כשהחליטו שהכול ברור, שכדור-הארץ הוא מרכז העולם ושהאדם הוא פאר היצירה.
ברור שאין אלוהים וטלקינזיס, כי המדע יודע הכול. ברור שכל מי שלא מקפיד על מצוות האל יישרף בגיהנום. חטא הגאווה של המדע ושל הדת הממוסדת, הוא בדיוק אותו חטא: הכול ברור, וכל מי שטוען אחרת ראוי לגנאי (ולעתים גם למוות).
אז מה אפשר ללמוד מהמפגש בין מדע ופילוסופיה?
שהמוסר קודם להוויה.
שכולנו – דומים או שונים – מקשה אחת.
שצניעות המחשבה – המדעית, הדתית והרוחנית – עדיפה על יהירותה.
"…לעולם לא נוכל לדעת בדיוק מהו האלקטרון האמתי…"
העמדה הזו שאתה מייחס לפילוסופים בני זמננו, והסרט "מטריקס", משקפים לדעתי דווקא ספקנות קרטזיאנית, ולאו דווקא עמדות שמקובלות בימינו. אני חושב שהפילוסופיה של המאה ה-20 מאופיינת דווקא בחשיבה על המדע במבט פרגמטיסטי. הנטייה היא דווקא לדחות דיבור על "דברים כשלעצמם" ואת הספקנויות שקשורים למושג הזה. אפשר לחשוב בהקשר הזה למשל על דמויות מרכזיות כמו ויטגנשטיין והיידגר.
יש מאמר מפורסם ומשפיע שאולי אתה מכיר, של דונלד דיווידסון, "On the Very Idea of a Conceptual Scheme" שיוצא נגד מה שדיווידסון מכנה 'הדוֹגמה השלישית של האמפיריציזם' (בהמשך לשתי הדוגמות הקודמות שהופרכו ע"י קווין). הדוגמה הזו, שמקבלת הבחנה בין סכימה לתוכן, היא גם ההנחה שעומדת בבסיס העמדות הרלטיביסטיות של קון ופייראבנד, ודיווידסון מזכיר את העמדות שלהם במפורש.
http://oolongiv.files.wordpress.com/2008/08/davidson_on-the-very-idea.pdf
אני לא מייחס את העמדה הזו לפילוסופים המדוברים; אבל אני כן מסיק את קיומה מדבריהם, ומקיומם של המשפטים המתמטיים-לוגיים שהזכרתי (גדל, סקולם-לוונהיים). אני בהחלט מכיר את מאמרו של קוויין אודות 2 הדוגמות, אבל לא את דיווידסון. הוא חדש לי לחלוטין. תודה על ההמלצה 🙂
תודה על הרשימה המעניינת. ביקרתי בסביבה במקרה, בשביל לכתוב רשימה העוסקת בהוגה ביניימי שאת הגותו ראיתי כמי שאומרת בדיוק את זה, שעלינו לראות את הידיעה שלנו כלא-שלמה, כאפשרית בלבד, ולהותיר כאפשרות את ההסתכלויות האחרות על המציאות.
בנוגע לדיון על הפילוסופיה בת זמנינו – אני חושב שמחשבות כאלו אכן נדירות יותר בזרם האנליטי ומצויות יותר בזרם הקונטיננטלי, אבל גם בזרם האנליטי לא נדיר למצוא התבטאויות על כך שההכרה שלנו היא קונטינגנטית. וזו הנקודה החשובה: לא לנסות לדבר על העולם שאותו רואים הדגים שבאקווריום השני, כי דיבורים כאלו הם חסרי משמעות. אך חשוב לדעת שהאקווריום שלנו אינו האפשרות היחידה.