קיצור תולדות הטמטום הערבי-פלסטיני

1. סירוב לחיות צד בצד
אחרי 3,000 שנים בהן יהודים חיים בארץ ישראל – ערביי ישראל רוצחים יהודים, בוזזים רכוש והשד יודע מה עוד, במאורעות תר"פ-תרפ"א (1920-1921), תרפ"ט (1929) וכן תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). בימים ההם אין גבולות 1948 או גבולות 1967, ובכל זאת ערבים לא מוכנים לחיות לצד יהודים.

2. סירוב לתוכנית החלוקה
ב-29 בנובמבר 1947, האו"ם מנסה לפתור את הבעיה ומחלק את ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. כבר אז הערבים בישראל ובמדינות השכנות, מחליטים שזה לא בא להם טוב ופותחים במלחמה.

תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה נדיבה ביותר: ישראל חולקה לשני חלקים כמעט שווים, והערבים היו אמורים לקבל שטח גדול מאוד (קליק למפת החלוקה). אם הערבים לא הסכימו לחלוקה של 47', שנתנה להם הרבה יותר שטחים מאשר יש להם כיום, מדוע שיסכימו לקבל רק את שטחי 67' – המצומצמים יותר?

3. המצאת העם הפלסטיני
אחרי מלחמת העצמאות (יולי 1949), חלקים נרחבים מארץ-ישראל נמצאים בשליטת מדינות ערביות (קליק למפה). רבים מערביי ארץ ישראל חיים תחת שלטון של מדינות זרות, ובכל זאת אינם מתקוממים ואינם מבקשים לעצמם מדינה.

אחרי מלחמת 6 הימים, שנכפתה על ישראל על-ידי מדינות ערב, ערביי ישראל כבר לא נמצאים תחת שלטון המדינות הערביות, אלא תחת שלטון ישראלי (קליק למפה). לפתע הם קוראים לעצמם פלסטינים ויוצאים למאבק נגד "הכובש הציוני" (מוזר שהכובשים הירדנים, הסורים והמצרים לא הפריעו להם).

בין 1969 ל-1970 הפלסטינים מנסים להשתלט על ירדן, מכיוון שהם רואים בה חלק מפלסטין. הם חוטפים מכה ניצחת ב"ספטמבר השחור", ומאז מפנים את המאבק נגד ישראל בלבד. הרי אנחנו לא נטבח בהם כמו כבשים, כפי שעשה מלך ירדן, אז אפשר להציק לנו בכיף.

4. סירוב ל-90% מהשטחים
אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל בשנת 2000, מציע לערפאת מעל 90% מהשטחים בהסכמי קמפ דיוויד. ערפאת מסרב ופותח באינתיפאדה. שוב אנו נוכחים לדעת שאין עם מי לדבר, ושכל מה שהפלסטינים רוצים הוא להמשיך בטרור.

5. אנחנו ממשיכים להחזיר, הטרור ממשיך בשלו
אפילו גדולי הימין המובהקים – בנימין נתניהו ואריאל שרון – מחזירים שטחים לפלסטינים (סוף שנות ה-90 ואמצע שנות האלפיים). מעבר לכך יש עוד עשרות ניסיונות ושיחות עם הפלסטינים, שלא מובילים בסוף לדבר. כל זה לא מפריע לפלסטינים להמשיך בטרור. הרי רואים שישראל לא רוצה שלום אמיתי.

אפילוג – מדוע אני טורח
בנעוריי ובחלק מחיי הבוגרים הייתי מוכן לוותר על כל מדינת ישראל, העיקר שיהיה פה שקט ולא יהיו מלחמות. אבל לאט לאט נתגלו לי העובדות ההיסטוריות והפוליטיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני: כמה שאתה יותר נחמד, כך דורכים עליך יותר.

מדינות ערב אחרות קיבלו מאיתנו שטחים ועשו איתנו שלום (מצריים, ירדן). גם הפלסטינים קיבלו שטחים, ונתניהו מתכנן להחזיר להם עוד בעתיד. אבל כמובן שזה לא מספיק ולעולם לא יספיק. בעוד שמדינות ערב האחרות עדיין נוהגות בסוג של היגיון מבחינה פוליטית, מנהיגי הפלסטינים אינם חוטאים בשום סוג של תבונה או שפיות. אצלם זה הכול או כלום.

מנהיגי הפלסטינים, במצב הצבירה הנוכחי שלהם (חמאס, חיזבאללה ושאר טרוריסטים), אינם רוצים או מסוגלים לחיות איתנו צד בצד. ההיסטוריה העכורה שלהם מוכיחה שהם לא יסתפקו רק בכמה שטחים עלובים. תוכנית החלוקה של האו"ם נתנה להם יותר שטחים מאשר אלו הקיימים בגבולות 67', וגם לזה הם סירבו. ככל שהישראלים מחזירים, כך הפלסטינים דורשים עוד. כך זה תמיד היה, וכך זה כנראה תמיד יהיה.

אני לא ימני ולא שמאלני, אבל נמאס לי שדורכים עליי ועל המדינה שלי ופוגעים באנשים.
לפלסטינים לא מגיע דבר עד שילמדו להתנהג כמו בני-אדם.