רק לא עיבוד שבבי!

לאורך כל ילדותי אבא שלי תמיד היה אומר (לי ולאחיי) שאם לא נלמד כמו שצריך, בסוף נמצא את עצמנו כעובדי זבל בעירייה. “הדבר היחיד שתצטרכו ללמוד הוא לשרוק למשאית הזבל”, היה הטיעון המסכם החביב עליו.

האירוניה היא שעובד איסוף אשפה מרוויח בממוצע 16,000 שקל בחודש, ונהג משאית אשפה מרוויח 23,000 שקל בחודש. כך יצא שביסודי למדתי כמו שצריך, הוצאתי ממוצע 90 והגעתי לכיתת עיוני גבוה בתיכון. כבר אז היה דימוי שלילי לכל מי שהגיע לכיתות המקצועיות, ה”לא נחשבות”. צחוק הגורל הוא שלמרות שהייתי בעיוני גבוה, אהבתי הגדולה לציור ולרישום הביאה אותי גם לקורס שרטוט – אחד מאותם מקצועות “נחשלים”.

למרות שאהבתי את לימודי השרטוט, בסופו של דבר לא יצא מזה יותר מדי. המטרה הייתה להגיע לבגרות בציונים טובים, כדי שאוכל להגיע לאוניברסיטה אם ארצה בכך. וזו בעצם המטרה המוצהרת של מוסדות חינוך רבים, שסגרו את לימודי המקצועות הטכניים (אפילו בבתי הספר המקצועיים ה”טהורים”, כמו אורט ועמל).

לאן נעלמו המחרטות - סרטו של מוטי קירשנבאוםסרטו של מוטי קירשנבאום – “לאן נעלמו המחרטות” – מציג תמונת מצב עגומה של התעשייה הקלאסית בישראל.

הדימוי השלילי שדבק בתלמידי המקצועות הטכניים קיים מזה עשרות שנים, וכיום אף אחד לא רוצה יותר לעבוד עם מכונות. כך נוצר מצב מגוחך שבו תחומים שלמים, כמו עיבוד מתכת, עלולים להיעלם מישראל, בעוד שהדרישה למוצרי התעשייה הזו – רק גוברת והולכת.

כפי שאומר מייסד חברת “אבקו”, אבי אבידור – השכר הממוצע אצלו הוא 12,000 שקל בחודש, וישנם כאלה שמרוויחים גם 15,000 ו-20,000 בחודש, כולל רכב ותנאים סוציאליים נאים. ובכל זאת החברה שלו, כמו גם 80% מחברות התעשייה הדומות לה, לא מצליחה לגייס עובדים חדשים. אפילו מורים למקצועות המתכת כבר כמעט אין.

אבידור טוען שאין מודעוּת, אבל לדעתי זו לא הסיבה. בדיוק כפי שישראלים לא רוצים לעבוד בבניין או בסיעוד, כך גם מקצועות המתכת והתעשייה נחשבים בעינינו נחותים. סטף ורטהיימר, מייסד חברת “ישקר”, טוען שזהו אסון למדינת ישראל – גם מבחינה חינוכית ובמיוחד מבחינה מקצועית ומעשית. ישקר מגלגלת הון תועפות בכל שנה בייצור כלי חיתוך ממתכת, אבל חסר לה אוויר לנשימה בדמות עובדים מקצועיים, שלא ניתן למצוא כיום. אין כמעט אנשים שלמדו את תחום עיבוד המתכת, והתעשיות המסורתיות משוועות לאנשי-מקצוע.

בעבר עבדתי כאיש שיווק במפעל מתכת, והרבה מהסטריאוטיפים שהיו לי על התחום הזה התנפצו. אפילו מפעל יחסית קטן, כמו זה שבו עבדתי, ביצע עבודות שבלעדיהן תעשיות ההייטק והרפואה היו מתקשות לשרוד (זיווד אלקטרוני, רכיבים שונים ועוד). במפעל שבו עבדתי, רוב העבודה נעשית על ידי מכונות אוטומטיות לכרסום, לשיבוב ולחריטה, שעליהן פיקחו אנשי מקצוע. נכון, אומנם תעשיית המתכת היא לפעמים עבודת-כפיים מלוכלכת משמן ומשבבים; אבל בדיוק כפי שיש אנשים שאוהבים מחשבים, יש אנשים שיאהבו ללמוד הנדסת מכונות.

ורטהיימר לוקח את קירשנבאום לגרמניה, שם תלמידים בני 8 מתנסים בסדנאות מעשיות של עיבוד מתכת. הסטטיסטיקות הגרמניות מראות שאחרי התנסות מהנה שכזו, בעבודת כפיים וביצירה בחומר מתכתי, יותר מ-65% מהתלמידים ימשיכו את לימודיהם בבתי ספר המשלבים לימודים עיוניים ומקצועיים בתחום המתכת. לאחר מכן הם גם ישתלבו בתעשיית המתכת. לכל אחד יש את המקצוע המתאים לו, כמו שאמר אפלטון לפני 2,300 שנה (בנימה קצת פשיסטית), ואם הילד יאהב את התחום – מה טוב. אולי זה נשמע נורא, כאילו “גוזרים מראש” את עתידו המקצועי של הילד; אבל אפשר להגיד את זה על כל התנסות שהילד עובר (אם יקחו אותו לסדנת ציור – הוא “עלול” להתאהב בציור).

בתודעה של רובנו, “לרכוש מקצוע” משמעו עדיין להיות רופא, עורך-דין, איש-מחשבים או איש-עסקים. רוב ההורים יעדיפו שהילד יעשה תואר במדעי הרוח ולא ישתמש בו לעולם, מאשר שיעסוק בעיבוד מתכת. אבא שלי הפחיד אותנו בילדות עם מקצוע הזבלן, והורים אחרים מפחידים את ילדיהם עם מקצועות “נחותים” אחרים. ואכן, המקצועות הכי נחשבים ונדרשים הם בדרך-כלל לא הנדסת מכונות.

אני לא טוען שמעכשיו צריך לכפות תפישה חינוכית-מקצועית כלשהי; אבל סרטו של קירשנבאום בהחלט מעורר מחשבה אודות התחומים שמצליחים להישאר בתודעה, לעומת אלו שנדחקים לשוליים.

4 תגובות


  1. שום דבר לא יעזור היהודים אוהבים עסקי אויר.
    מובן שאם לא תהיה ברירה ,המצב הכלכלי יחמיר,והמפעלים עדיין יהיו קיימים בישראל אז אנשים יעשו הסבה מקצועית
    כמו שהיום יש נשים שבוחרות לעבוד בניקיון תמורת 50 ש”ח בשעה.

    הגב

    1. אולי אנחנו צריכים לחזור להיות מלווים בריבית, כמו באירופה של פעם 😉

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *