אני יגיד לך מה ההבדל.
בהתחלה הרבה אנשים חשבו שהומואים הם חולים והיום בתהליך ממושך רק מעט חושבים ככה.
עם ההשמנה זה הפוך,בהתחלה הרבה חשבו שזה לא נורא,טבעי,כל אחד יש לו ממדים שונים(נכון חלקית כמובן),והטיעון שלא נעים להשתמש בו:פעם שמן נחשב במצב טוב(כי פעם עניים היו רזים,וזה היה אופנתי להיות שמן,סמל סטטוס ל"אני לא צריך לעבוד יש לי משרתים").
ככל שעובר הזמן מצבם של השמנים מחמיר כי יותר ויותר אנשים חושבים שזה לא בריא.
אני מייצג את הקיצון שאני אומר בריש גלי "חולה".

אתה צודק שיש לחץ חברתי כבד וניסיון להפוך אותך ל"כמו כולם" – חלר מהסממנים של זמננו,הנטיה
הקיצונית לקולקטיביזים שבאה אחרי שנים של נטיה חזקה לאינדיבידואליות.

אתה לא מבין שהומו זה חולה? הומואים צריכים טיפול כדי להיות נורמליים כמו כולם.
(נשמע מוכר? זו אותה צורה של שליטה בבני-אדם)

אתה לא מבין ששמן זה חולה?
אתה רוצה להישאר חולה,אני לא מבין את זה.

אדם שרוצה להישאר חולה זה כמו אדם שרוצה למות מוקדם יותר.

אם טובתי היא להיות כמו כולם – אני מעדיף להישאר אני-עצמי.

ראה תגובתי לווידיאו ששמת לי בפייסבוק 🙂

ברור לך שאני לא אוותר ואמשיך להגיב לך.
לא למדת כלום. גם אני הייתי שם. "נלחמתי" וויתרתי במשך כמה שנים.
עד שפשוט החלטתי שאני לא מוותר יותר, לעולם.
אני שוב אתרגם פתגם קלישאתי ביותר לעברית, אבל אחד החזקים שעזרו לי ועדיין עוזרים בכל יום שעובר: "להיות מובס הינו מצב זמני בדרך כלל. להרים ידיים זה מה שהופך אותו לקבוע."
אתה לא משקר לעצמך. יש משהו בתוכך שאומר לך שיכול להיות יותר טוב. יש חיים אחרים שאתה לא חי. תחשוב על זה כמעין יקום מקביל.
אז הנוסחה להצלחה היא פשוטה מאוד, בבסיסה. אבל קשה ליישום כי אנחנו אוהבים לסבך דברים.
אל תוותר לעולם = בסוף תצליח.
השאלה היא *כמה* אתה רוצה את זה?
האם אתה רוצה את זה מאוד? האם אתה רוצה לקום בבוקר עם אנרגיה? להסתובב במהלך היום בהרגשה טובה? ללבוש מה שבא לך? לרוץ חופשי בלי להתנשף? לעלות במדרגות בלי למות? לאהוב את עצמך ולהרגיש נוח עם הגוף שלך? לא להתבייש להוריד חולצה כשצריך? ומעבר ליתרונות האסתטיים – האם אתה רוצה להיות על כדורים בגיל 40-50 וצפונה? לחץ דם? כולסטרול? או שאתה מעדיף את הצד השני של הסקאלה?
בכנות, אני לא חושב שיש אדם אחד שבאמת לא מעדיף זאת. הבעיה של כולם זהה – עצלנות. פחד משינוי. פחד ממלחמות. פחד מלהפסיד במלחמה. ברגע שאנשים ילמדו להבין שאין כזה דבר "להיכשל" בחיים, השאר יבוא לבד. השינוי שהמוח עובר בתהליך של שינוי הגוף, הוא גדול לאין שיעור.
אני רק יכול להגיד לך שזה עזר לי ועדיין עוזר בכל תחום ותחום בחיים. אני לא יכול אפילו למנות בכמה דברים זה עזר לי.

יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא. שורה תחתונה – כל אדם אשר לא מגשים את מה שהוא אמור להיות – חשוב כמת. לא בעיניי החברה, אלא בעיניי עצמו.

ואסיים בעוד ציטוט נהדר: "לעולם לא מאוחר מדי להפוך למי שהיינו יכולים להיות."

תחשוב על זה. ואל תתכחש.
(ואם תגיב שוב, אני גם אגיב. :))

על בשרי למדתי שאם אתה נלחם בעצמך במקום לקבל את עצמך – אתה עושה נזק יותר מתועלת.
כבר מזמן הפסקתי לשקר לעצמי, כדי לנסות להיות מישהו שאני לא. וזה כולל גם את נושא המשקל.

ניתוח פלסטי זהו הליך מסוכן. להתאמן 2-3 פעמים בשבוע אימונים קלים + לשמור טיפה על מה שאנו אוכלים – זה לא מסוכן.
נכון, אולי אין כזה דבר "מרוצה מעצמי", אבל יש "לא מרוצה מעצמי ולא עושה כלום על מנת לשפר זאת", ויש "לא מרוצה מעצמי אבל נותן כל מה שיש לי על מנת לשפר זאת".
ועצם העובדה שאתה מנסה, כבר גורמת לשיפור *אדיר*.
אין פה שום קשר לחברה. יש פה קשר בינך לבין הגוף שלך. תחשוב על הגוף שלך כעל בנאדם אחר. האם בנאדם היה רוצה שלא תשקיע בו? שתזניח אותו? שתיתן לו להתדרדר? בסוף הוא יבגוד בך. בנוסף היתרונות של פעילות גופנית במישור הפסיכולוגי הם אדירים, ואני יכול לספר לך על כך. צריך להתאמן ולאכול נכון לא בשביל התוצאות שיגיעו בעוד שנה או שנתיים או שלוש, אלא בגלל *עכשיו*. השינוי הוא מיידי. אבל לאנשים אין ידע / סבלנות כדי לתפוש זאת.
אם יום אחד תחליט שבא לך *טיפה* לטרוח ולראות שינוי ולהרגיש שיפור, דבר איתי.

ואיפה נגמרת השאלה "האם הייתי רוצה לשנות"?
אתה מרוצה מהאוזניים שלך? אם לא, אז רוץ לעשות גם ניתוח פלסטי.

אין דבר כזה "מרוצה מעצמי" במאה אחוזים. אף אחד לא מרוצה מעצמו, כי ככה החברה האנושית מתכנתת אותנו: "אל תהיו מרוצים מעצמכם, ותמיד תמשיכו לרדוף אחרי הזנב של עצמכם". וזה עובד מצוין. אפילו דוגמנים מרוטשים בפוטושופ, כי גם הם לא עומדים בסטנדרטים המגוחכים שהחברה יצרה. אז מה יגידו האנשים ה"פשוטים", אלו שלא נולדו יפים?

זה הכול טרנדים חברתיים, זה הכול. במאה ה-18 שמן נחשב ליפה; היום רזה נחשב ליפה. אין לזה שום משמעות בעיניי.