יש תופעה מוזרה בקרב בני האדם. הם נמצאים לבד בעולם, ומוצאים נחמה אחד בזרועות השני. אחת ההיפותיזות גורסות שמדובר במשהו שנקרא "אהבה", אבל עד כה לא הצליחו להוכיח את קיומה מבחינה מדעית. אומנם המוח משחרר אנדורפינים ושאר כימיקלים בעת התהליך הזה (שדומה לתחושה שיוצרת אכילת שוקולד), אבל אין ספק ש"אהבה" אינה מושג שניתן לאשש או להפריך מבחינה מדעית. אנשים "מתאהבים" ואז נפרדים. אין בכלל דבר כזה שנקרא אהבה; אנחנו פשוט משכנעים את עצמנו בקיומה, כדי לא להיות לבד.

הנה לך דוגמה פשוטה, שמראה שלא כל דבר צריך להיות בעל קיום מדעי מובהק כדי לקבל תוקף. עם כל הכבוד לאדון קרייטון, האיש חופר יותר ממני. אם היינו נצמדים רק למה שהמדע מסוגל לכמת, אפשר היה למחוק חצי מהקיום האנושי. אני מסכים שלמשוואת דרייק ולמשוואות אחרות כמוה אין תוקף מדעי, אבל הרבה דברים מדעיים של ימינו התחילו את דרכם בצורה לא מדעית, מאות שנים לפני, בצורה אינטואיטיבית בלבד (תעופה, מסע לירח, לוויינים וכו').