קיצור תולדות הניהיליזם

כולנו מורגלים בחוקים. מרגע לידתנו ועד ליום מותנו נאמר לנו מה מותר ומה אסור, מה נכון לעשות ומה ראוי. כולם יודעים שאסור להרוג, לגנוב או להרע לאחרים באופן כללי, אולם רובנו לא מפקפקים באמיתות הללו משום שאנו מקבלים אותן כמובנות מאליהן, ויתרה מזאת, כמוחלטות. לכולנו נדמה כי ערכים מוסריים ניצבים אי שם בממלכת אוטופיה ועל גבם מכוננת החברה האנושית.

השאלה בדבר יחסיות החוק בפרט, והמוסר בכלל, עולה כל אימת שאנו עומדים בפני מצב שבו אחרים עלולים להיפגע ממעשינו. מהו קנה המידה שעל פיו נדע האם אנו מבצעים מעשה מוסרי או לא? קאנט גורס כי אנו מפעילים רצון טוב רק כאשר אנו עושים מעשה מתוך חובה ולא בהתאם לחובה; כך ניתן להראות שכל מעשה אלטרואיסטי נובע בעצם מאגואיזם נאור:

א: מדוע נותן אתה צדקה?
ב: בכדי לעזור לאחרים.
א: מדוע רוצה אתה לעזור לאחרים?
ב: כיוון שהדבר משמח אותי.

מהדוגמה הפשוטה הזו שבה מתבצע מעשה בהתאם לחובה, כבר ניתן לראות איך צדקה הופכת מיידית ממעשה אלטרואיסטי למעשה אגואיסטי. כל ערך מוסרי יכול להצטמצם לכדי הסבר אינטרסנטי, ובכך לערער את מעמדו של המוסר כקבוצה של אידיאלים. כמובן שאין בכך בכדי להוריד מערכו של המעשה. אומנם הבודהיסטים מאמינים שהמניע הוא החשוב ולא המעשה עצמו, ויש בכך מידת מה של צדק, אך אם אנו אומרים שאנו נותנים צדקה “לשם…”, הרי שעושה רושם כי יצאנו ידי חובתנו ולא יותר מכך. אולי צדק הוא באמת רק שם של כוכב לכת.

חוקי התנועה יכולים לשמש כדוגמא טובה. כאשר אנו עוצרים ברמזור אדום אנו מצייתים לחוק לא בכדי לצאת ידי חובתנו אלא על מנת למנוע תאונה, וכאן הריני מדגיש את חשיבות המוסר והחוקים: מניעת פגיעה באחרים, לא יותר מכך. מוסר וחוקים תלויים בבני אדם שיקיימו אותם – הם אינם אידיאות שמרחפות להן, מחכות לבני האדם שיגיעו לנצלן. אם ברגע זה נעלמו כל 6 מיליארדי בני האדם בעולם ונשארת לבדך באותה צומת עם אותו רמזור אדום – האם תעצור או תמשיך בנסיעה? אין טעם למלא אחר חוק אם אין מי שעלול להיפגע מהפרתו. חוקים הם לא אבסולוטיים אלא תלויי-הקשר בלבד.

אפשר להשליך זאת גם על מוסר באופן כללי, אם נדמה לעצמנו שאנו עוברים ברחוב וצופים לפתע בשתי הוצאות להורג בתלייה. רובנו נזדעזע כשנראה את שני המסכנים נופלים מן הגרדום ולשמע קול נקישת צווארם השבור. אך מה יקרה אם לאחר מעשה יוודע לנו שהאחד היה יהודי בשואה והשני הינו נאצי? ממותו של היהודי עדיין נזדעזע, אך מה בנוגע לנאצי? הוא ודאי קיבל את מה שמגיע לו. בשני המקרים בוצע רצח (הריגה בכוונה תחילה), אך במקרה אחד אנו מוחים ועם המקרה האחר אנו מסכימים, וזאת לאחר שכבר ריחמנו על שני המסכנים בתחילה. ההקשר והעובדות משנים ומעוותים את המוסר בהתאם לצורכינו. אל תגנוב, נאמר בתנ”ך, אולם ישנם כאלו הנאלצים לגנוב אוכל או ימותו ברעב. אל תרצח היא עוד אמרה מוכרת, אך נסו להגיד זאת לאדם הניצב מול רוצחו שלא מותיר לו ברירה אלא לרצוח אותו בעצמו פן יפגע.

אין חוקים מוחלטים, אין מוסר מוחלט; הם אך ורק יחסיים. הצרה היא שרבים מהאנשים חושבים שמשפט זה מוביל לזלזול במוסר וחוקים, מבלי בעצם לדעת כי שרירותיות החוקים והמוסר, והעובדה שאינם מוחלטים, אינם עומדים בסתירה לכך שיש לציית להם. על מנת להסביר את קיומן של מדינות השתמש פרוטאגוראס הסופיסט במשל מיתולוגי לפיו האל זיאוס שלח את שליחו, הרמס, לטעת בבני האדם מוסר ובושה על מנת שיוכלו לחיות בצוותא כחברה אנושית, כך שרעיון שרירותיות המוסר היה קיים כבר לפני 2,500 שנה לפחות. אני תומך במעין אגואיזם נאור האומר שעלינו לעשות מה שטוב כיוון שכך אנו משמרים את עצמנו, ולא כיוון שיש מוסר אבסולוטי אי שם בעולם שלו אנו נשמעים. אם היה מוסר אבסולוטי וידוע, לא היינו צריכים לעבור את כל סוכני החיברות בחיינו על מנת להכירו. עצם העובדה שהחברה מחנכת אותנו לקוד מוסרי מסוים מראה כי, למרבה הפליאה, מוסר איננו דבר הטבוע בנו אינסטינקטיבית. מעשים הופכים למוסריים או נכונים רק בהינתן ההקשר המתאים.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *