קדושת המוות

לרגל יום השואה הבא עלינו לטובה, אני מתכוון לפתוח את חרצובות לשוני ולהשתלח בתופעה הזו שנקראת חינוך לערכים. אני מסתכן בכך שיקראו לי "שונא ישראל", "מכחיש שואה" ואף "נאצי", אבל את שיש לי אני אומר.

השואה עצמה (בניגוד ליום השואה) היא פרה קדושה מאין כמוה. כה קדושה היא עד שארגונים יהודים בכל העולם ובישראל ממשיכים עד עצם היום הזה לרדוף אחרי זקנים בני 90, בנקים שוייצרים וחברות בלגיות שאולי הייתה להם נגיעה לשואה כי השתמשו בכספי יהודים ו/או תרמו בדרך כלשהי להשמדתם. אנחנו כל הזמן ממשיכים לחפש אשמים, ולצערי הרב זה ממש עולה לי על העצבים. אני דור שלישי לניצולי שואה מצד אבי וכל חיי האכילו אותי בסיפורי שואה; כנראה שסלידתי מהעניין הינה מצב של "הגיעו מים עד נפש". סבי וסבתי מצד אמי עלו לארץ מאיראן ולא סבלו משואת יהודי אירופה, אך גם הם בלית ברירה נספגו בתודעת השואה כאירוע היסטורי שטני חד-פעמי שלא היה כדוגמתו וכנראה גם לא יהיה. השואה (ובמקביל, השנאה) שוטפת את החברה הישראלית בגל שממנו אפילו יוצאי המזרח לא יכלו להתחמק.

השואה יכולה לחזור על עצמה, לכן אסור לשכוח. נכון, היא יכולה, ואין שום רע בלזכור. אבל לעשות מזה סימפוזיון תמידי רב-שנתי? לחפש איזה עוד בנק הולנדי שאולי הגיע אליו כסף של יהודים ולעשות עוול לאלפי אירופאים שכלל לא קשורים לעניין? אני שונא את הרדיפה התמידית הזו אחרי אשמים. אין לזה קץ, ולא יוצא מזה שום דבר טוב. רדפנו אחרי נאצים משך 50 שנה וחלקם קיבלו את המגיע להם; עד מתי? הרי מרבית הנאצים כבר לא חיים. עובדה היא שקיימים עדיין ארגונים ניאו-נאצים שלא ממש תורמים לבריאות, אבל אין לכך ולו דבר עם האירוע ההיסטורי הנקרא שואת יהודי אירופה. זהו האירוע היחיד מסוגו בעולם שדורש לא רק זכרון תמידי אלא גם מעש תמידי: לחפש את אלו שעלולים כל רגע להשמידנו. וכשנמצא את האשמים, נעבור לבאים, וכך הלאה עד קץ כל הקיצים. עד מתי נמשיך לאיים על אירופה בתביעות פיצויים? סקרים מראים שהגרמנים של היום סובלים מרגשות אשם על מה שעשו קודמיהם ליהודים. האם זה מה שאנו רוצים? שיפחדו מאיתנו? שישנאו אותנו? שיראו בנו עלוקות שרק מחפשות עוד וריד למציצת דם? אנחנו כל כך להוטים למצוא עוד אשמים עד כי התחלנו לחטט בבשר החי של עצמנו ושל אלו שאנו מחשיבים לידידינו. כנראה שתסביך הקורבן היהודי לא פס מן העולם ובשמו אנחנו מוכנים לעשות חוכא ואיטלולה מכל מי שרק יעז לפצות את פיו. כל ניסיון להראות שאולי הדברים היו אחרת מכפי שנדמה לנו, עולה מיד באש הזעם היהודי המוכן לקרב מבלי לעצור ולראות האם יש או אין צדק בדברים. אם ניצולי שואה טוענים שיצרו הנאצים סבונים מקורבנות יהודים, זה מה שהיה, ושום מחקר לא יעזור. ככלל אין לי שום טענה כנגד אי-רציונליות, אבל כשהיא הופכת לכלי ניגוח שבאמצעותו אנו מטילים את זעמנו על אחרים, יש בכך טעם לפגם.

השואה היא לא סתם אירוע; היא ה-אירוע. לשואה כפי שהיא מוצגת בחברה הישראלית יש משקל גדול מדי יחסית להיסטוריה היהודית הכוללת בעולם. השואה כבר אינה אירוע היסטורי – היא אירוע רגשי המנותק מכבלי ההיסטוריה, ובכך עצמתו. כל הזמן מטפטפים לנו שאת השואה אי אפשר להבין סתם ככה, כאירוע היסטורי; צריך להרגיש אותה, צריך לחוות אותה ולסבול איתה. אני לא חושב שיש עוד אירוע היסטורי נוסף שמוטבע כה עמוק בתודעה הישראלית, וראיה לכך היא האינדוקטרינציה הסיסטמטית שעובר כל ילד עוד מתקופת הגן בנוגע לשואה. אומנם מציינים בפנינו שבשואה נרצחו עוד אחרים מלבד יהודים, שבמשך ה"טיהורים" שלו רצח סטלין בין 8 ל-10 מיליון איש בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, ושנשחטו מיליון וחצי ארמנים בתחילת המאה ה-20 ע"י הטורקים; אבל כל אלו הם רק אירועים היסטוריים שאינם דורשים תיקון עוולות בהווה. השואה היא רצח העם היהודי, בעיקר, והיא יחסית קרובה אלינו מבחינת קו הזמן, ולכן קל לזכור ולהעלות אותה על נס יותר מאשר אירועי טבח אחרים, כגון רצח כשני שליש מהעם היהודי בתקופת הכיבוש הרומאי. השואה היא יותר מאירוע היסטורי כיוון שהיא דורשת מאיתנו לפעול גם היום. מתי תסתיים הדרישה הזו? מי אמר שתסתיים. נדונו לנקום את מותם של אחינו עד ימות המשיח. מה יוצא מכל הנבירה הבלתי פוסקת הזו בעבר? רק רע.

בניגוד לכל אירוע היסטורי "רגיל", רק בשואה מוכנסים מימדי הרגש והסבל. מלמדים אותנו על השואה כאירוע מבודד ולא כעל מקרה היסטורי שיש להשוות את עצמתו וחומרתו לאירועים לא פחות שואתיים. החברה הישראלית כה ספוגה בעצמות רגשיות אי-רציונליות בנוגע לשואה, עד כי ניכסה את עצם המילה "שואה", והפכה אותה לכזו המתארת אך ורק את השואה היהודית. שכחנו שהמילה מציינת שואות שהיו, ועדיין יש, בעולם. השואה נתפסת כאירוע על-היסטורי, על-טבעי כמעט, שהתרחש בפלנטה אחרת. הבידוד המיסטי האי-רציונלי הזה מאירועי העולם גורם להחצנה רגשית בלתי ניתנת לשליטה, והדבר משפיע על התודעה הקולקטיבית הישראלית. רק נסו להתדיין עם מישהו בנוגע לשואה בצורה הסוטה במעט מן הנורמה, ותיווכחו בעצמכם עם אילו קיתונות של זעם תיאלצו להתמודד. אנחנו מתוכנתים עוד מילדותנו להגיב בחוויה רגשית חריפה כלפי כל מה שקשור לשואה, ולרגע לא עוצרים בכדי לראות את ההקשר ההיסטורי. יום השואה הפך בעיני  ל"הפגנות מאולצות של זיכרון קולקטיבי מלאכותי, בניסיון בלתי אפשרי להעיר מחדש אירוע שנידון לשכחה" (ע"ע מקור).

השואה הפכה לאירוע שטנה המצדיק כל פעולה: מותר לנו לדרוש פיצויים, מותר לנו לנדנד לאירופאים, מותר לבוא בטענות ולגרום לדורות שלמים שלא הכירו את סבם וסבתם לחוש אשמים על אירוע שאפילו בחלומות הבעתה שלהם לא ראו. אם סבתי האשכנזיה הייתה שומעת את הדברים הללו, הייתה בטח שוברת עלי משהו; והייתי מסכים איתה. אינני מצפה מניצולי שואה, או אף מדור שני לניצולי שואה, להבין את הדברים הללו. אי אפשר לצפות להגיון כשזוכרים את משפחתך נשחטת ונשרפת בעודה בחיים.

אנחנו כל כך מורגלים שדוחפים לנו לגרון את נושא השואה, עד שרובנו לא מעז להטיל ספק בנכונות הטאבו הרטרואקטיבי שבו. מה פלא שהתפתחה תרבות של הומור שואה ובדיחות שואה; בכמה סבל וייסורים אפשר להלעיט אותנו ולא לצפות לאנטי-תיזה קיצונית. דומה הדבר לילד המתחיל לצחוק בקול רם בשעת הלוויה; עצם האיסור גורם לחלקנו לתגובה הפוכה מן המצופה משום שאיסור משמעו "להחזיק בבטן". ובכן, החברה הישראלית מחזיקה בבטן כבר למעלה מחצי מאה. אנחנו חברה אוכלת-יושביה המקדשת הכל בסבל ובתמרות עשן: אם לא שירתת בצבא, אם משפחתך לא נשרפה חיה באיזה אסון/שואה, אם לא נתת כמה טיפות דם בשביל המדינה, אתה לא נחשב. אנחנו מקדשים את המוות, מעלים אותו על ראש שמחתנו ועושים ממנו אירוע בל-ישכח; אם היינו נותנים לאלו החיים מחצית מתשומת הלב שאנו נותנים למתים, היינו פותרים הרבה מבעיות העולם. אלא מה, שאנו חייבים לקרוא לרחובות ולמוסדות על שם אנשים רק אחרי שנפטרו. אני לא יודע מה איתכם, אבל עלי נמאסה קדושת המוות על פני קדושת החיים.