השאלה לגבי אלוהים / יאיר לפיד

מתוך: 7 ימים, גיליון 2327, 29.8.08, עמ’ 19

אני קורא בימים אלה את “יש אלוהים?”, ספרו מעורר המחשבה של ריצ’רד דוקינס שמכר מיליוני עותקים בארה”ב ובאירופה, תורגם ל-31 שפות ומככב ברשימת רבי המכר גם בישראל. דוקינס, מחברם של “הגן האנוכי” ו”השען העיוור”, הוא ביולוג, אינטלקטואל מושחז ופרופסור אוקספורדי נכבד הנחשב לגדול ממשיכיו של דרווין. הוא גם פרובוקטור משעשע, רשע-מרושע ונהנה בגלוי להעליב את יריביו בכל הזדמנות.

ריצ'רד דוקינס: יש אלוהים?התשובה שלו – למי שלא עומד במתח אפילו בספרי עיון – היא שאין אלוהים. בורא עולם, לפי דוקינס, הוא המצאה של אנשים מבוהלים, שאינם מסוגלים להסתכל על מסתרי היקום בעין מפוכחת. הוא מגייס לצדו את איינשטיין (שבניגוד לכל אגדות האינטרנט היה אתאיסט מושבע), את הביולוגיה, הפיזיקה והסטטיסטיקה, וקורע לגזרים את הטענה הדתית המפורסמת לפיה, “הסיכוי שדבר מורכב כמו האדם ייווצר במקרה, זהה לסיכוי שהוריקן החולף במגרש גרוטאות ירכיב במקרה בואינג 747″.

דוקינס אינו מתפתה למשחק ההסתברות (אם מיליארדי-מיליארדים של הוריקנים, במיליארדי מיליארדים של גלקסיות יעברו במיליארדי-מיליארדים של מגרשים – אז כן, יש סיכוי שאחד מהם יבנה בואינג 747, אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב בהיקפים כאלה). במקום זה הוא טוען שההוכחה הופכת את פניה ותוקפת את ממציאיה. אם זה לא סביר שבואינג 747 ייווצר במקרה, כמה קטן הסיכוי שייווצר במקרה מישהו שבנה אותו? במילים אחרות, הוא מחזיר אותנו למשחק שהיינו משחקים כילדים: מי ברא את הטבע? אלוהים. אז מי ברא את אלוהים?

התשובה היא כמובן שאין לזה תשובה. לאדם דתי זה מספיק. אם אני לא מבין את זה, סימן שזה אלוהים. למדען, זה אומר רק שצריך להמשיך לחפש. אלא שהטיעון של דוקינס לא מסתיים כאן, אלא דווקא מתחיל. הוא מאשים את הדת בכך שהיא פוגעת בתכונה האנושית החשובה מכולן – הסקרנות. לכולנו קורים דברים שאין דרך להבין. אנחנו שומעים קולות בתוך ראשינו, רואים ברק בשמיים בצורת פניו של איש זקן, אותה ציפור מבקרת גם אצלנו בבית וגם אצל סבא יום אחרי שסבתא נפטרה (הדוגמה האחרונה קרתה לי).

הדת מעודדת אותנו להניח ש”אלוהים עשה את זה” ואנחנו מפסיקים לחפש תשובות אחרות. זה עדיין לא אומר שהן לא קיימות, או יהיו קיימות בעתיד. אם הרמב”ם, גדול חכמי ישראל, היה הולך יום אחד ברחוב ורואה עגלה הנוסעת במעלה ההר ללא עזרת סוסים, מה הוא היה חושב? ואיך היה מגיב לכדור זכוכית שבתוכו יוקד אור? או למסך בד שעליו מוקרנים פניו של אביו המנוח כשהוא מדבר אליו? יש להניח שאפילו הוא – מדען חקרני שקרא לתלמידיו להיזהר מהשימוש במילה “נס” – היה כורע על ברכיו ומרים פניו לשמיים למול ההתגלות האלוהית הזו.

האם איננו עושים את אותו הדבר בדיוק? איך קורה שכל מיליארדי האנשים שאינם מקבלים את הדרוויניזם, אינם חשים צורך ללכת לחפש הסבר אחר לסודות הבריאה? האם זה מפני שההסבר הוגש להם כבר: ארוז, מוכן, מנחם, מציע בדרך גם כפרה ותחושת שייכות. אחת מאותן שאלות שאין עליהן תשובה עדיין, היא איך קורה שבכל התרבויות, בכל היבשות ובכל התקופות, תמיד התקיים סוג כלשהו של פולחן דתי? על פי מחקר של פרופ’ בנימין בית הלחמי, יש בעולם למעלה מעשרת אלפים דתות שונות. החלק האבסורדי הוא שיש ביניהן רק דבר משותף אחד: כל אחת ואחת מהן משוכנעת לחלוטין שרק היא צודקת וכל האחרות טועות.

לדוקינס יש לכך הסבר מרתק – הגם שאינני מקבל אותו – לפיו הדת מחנכת אותנו קודם כל לצייתנות כלפי מבוגרים, שהיא ערך הישרדותי חשוב, ולפיכך משתלבת באבולוציה של דרווין באופן מושלם. זה נשמע לא רע, אלא אם אתה זוכר שבכל אחת מן הדתות הגדולות יש גם היסטוריה של מרידה במבוגרים: אברהם המנתץ את הפסילים בחנות של אביו, מרטין לותר המצטרף למנזר בניגוד מוחלט לדעת הוריו, מוחמד היתום, המקלל את הדוד שגידל אותו.

אלא שדוקינס, במקרה הזה, הוא תועמלן יותר ממדען. הוא רומז לנו – למרות שאינו אומר זאת בפירוש – שהאדם המאמין נמצא דרגה אחת מתחתיו בשרשרת המזון. שהאמונה היא איזה שריד פרימיטיבי מימי קדם, שאדם אינטליגנטי ומשכיל באמת אינו יכול להתפתות לה. זוהי, כמובן, שאלה פילוסופית יותר מאשר ביולוגית. האם אנחנו יכולים להיות מה שכינה פרויד “יהודים ללא אלוהים”? האם יכולנו להיות אנשים מוסריים ללא אלוהים?

אני לא מדבר פה חלילה על אלוהים המעביר בכנסת את “חוק החזיר” (דוקינס מצביע בצדק על העובדה שחקיקה דתית דווקא מגבירה את החילוניות. אנגליה, שבה הדת היא חלק מהחוקה, היא החילונית שבמדינות המערב; ארה”ב, שבה יש הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, היא הדתית שבהן), אלא לאלוהים המוסרי. האם באמת הוא – ורק הוא – לימד אותנו להפריד בין רע לטוב? וגם אם כן, האם זה לא מעלה עוד שאלה מבלבלת: אם אנחנו טובים רק מפני שאנחנו מפחדים שאלוהים יעניש אותנו, האם אנחנו באמת טובים?

דוקינס מציע לנו טבלה של שבע דרגות, שבה כל אחד מוזמן למקם את עצמו לפי הקרבה לאלוהים. ניסיתי אותה השבוע פעמיים באירועים רבי-משתתפים, והיא הוכיחה את עצמה כשעשוע חברתי וכחני וחביב בסגנון “בחן את עצמך”.

היא הולכת ככה:

  1. אני לא מאמין באלוהים, אני יודע שהוא קיים.
  2. אני מאמין באלוהים בהסתברות גבוהה מאוד, אבל לא ב-100 אחוז. איני יכול לדעת בוודאות, אבל אני מאמין מאוד באלוהים וחי את חיי בהנחה שהוא קיים.
  3. הסתברות גבוהה מ-50 אחוזים, אבל לא בהרבה. אני לא בטוח בכלל, אבל אני נוטה להאמין באלוהים.
  4. הסתברות של 50 אחוזים בדיוק. ההסתברות שאלוהים קיים וההסתברות שאינו קיים שוות בדיוק.
  5. הסתברות של פחות מ-50 אחוזים. אני לא יודע אם אלוהים קיים, אבל אני נוטה להטיל בכך ספק.
  6. הסתברות נמוכה מאוד אבל לא אפסית. אני לא יכול לדעת בוודאות, אבל אני חושב שמאוד לא סביר שיש אלוהים, ואני חי את חיי בהנחה שהוא לא קיים.
  7. אני יודע שאלוהים לא קיים.

אז איפה אתם עומדים?
כי הבעיה בטבלה הזו, בעיניי, היא ש-1 ו-7 הם לא רציונליים באותה מידה. גם מדענים צריכים להכיר בכך שאינם יודעים את מה שאינם יודעים. לכן הייתי מוסיף כאן אפשרות שמינית, פרטית משלי: אני מאמין שאלוהים קיים, אבל לא מאמין לאף אחד שמדבר בשמו.

 

6 תגובות


  1. יאיר שוגה כמובן…
    נתחיל מהסוף, לא הייתי מתיימר לדעת כמו דוקינס ולכתוב שקיימת אפשרות שמינית ז”א אלוהים קיים ואני לא מאמין לכל אלה שמדברים בשמו” משמעות… , בספר חלק קטקטן מדבריו של דוקינס קשורים לאותם 7 אפשרויות שנכתבו בעצם כדי להראות שהעולם מתנגד לאטאיזים. אבל מי שמתיימר להוסיף דברים בכזאת קלות ובעיקר דברים שנראים לי לפחות “להיות מקובל” ולא מראה על אמונה אמיתית…

    הגב

  2. אמנם אמונה אמוציונאלית…
    נראה שהדבר הגינוי או משרגישים שקיים אלוהים או שששש לא.

    הגב

  3. אני התחלתי מתפישה מדעית בלבד
    ולאט לאט זלגתי גם לגישות מיסטיות יותר.

    הגב

  4. אתה צודק
    למדע יש חוקים משלו ולאמונה יש חוקים משלה, והם מתקיימים במגרשי משחק שונים לגמרי. למרות זאת, יש מקום גם למשחק הזה וגם למשחק השני.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *