עמוס גוטמן והשפעת הסרט “נגוע” על חיי

כשהייתי צעיר, בגילאי 14 עד 16 לערך, ראיתי את סרטו של עמוס גוטמן – "נגוע". בשנים שלאחר מכן ראיתי גם את "בר 51" ואת "חסד מופלא", ואני חייב לציין ששלושת הסרטים השפיעו על חיי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.

כיום, במבט לאחור, אני יודע ש"נגוע", הסרט הראשון שראיתי, היה גם הסרט בעל ההשפעה החזקה ביותר עלי. "נגוע" השפיע עלי לרעה עד כי פחדתי לצאת מהארון. גוטמן הציג את העולם ההומואי כמשהו מלוכלך ומפחיד, ואת ההומואים כחיים במחילות של פחד ומחלות. איך סרט כזה משפיע על נער בן 16? בכך שהוא יוצא מהארון רק בגיל 27.

דוד מרחב כותב על עמוס גוטמן:

"ההומואים הסתייגו מעמוס גוטמן; הם ראו בסרטיו ביטוי לאישיות דכאונית, סבוכה, סמי-מטורפת, שנמשכת לשולי, לדקדנטי, למוחצן."

בהחלט תיאור ממצה וטוב, לדעתי.

כשראיתי את סרטיו של עמוס, בתור נער צעיר, לא ממש הבנתי מה אני מרגיש; רק שנים מאוחר יותר יכולתי לעכל את גודל הפחד שחשתי בעת הצפייה בסרטיו. הנוער של היום חי על "הכי גאים שיש" ועל הדמויות ההומו-לסביות של הטלנובלות הישראליות; לא פלא, אם כך, שנערים ונערות בני / בנות 14 ו-15 יוצאים עד מהרה מהארון בלי כל חשש.

עמוס גוטמן היה חולה איידס, מה שוודאי השפיע על סרטיו ועל הצורה שבה הציג את החיים. כנראה שזו הייתה התרפיה שלו, במובן מסוים – וזה לגיטימי. אבל בכל זאת אני חושב שאם בתור נער הייתי גדל על "הכי גאים שיש" במקום על "נגוע", הייתי יוצא מהארון עוד לפני הצבא וחוסך לעצמי הרבה שנות הדחקה וייסורים.

כמובן שאינני בא בטענות אל אף אחד, כי כל אדם יוצר את חייו בסופו של דבר; אבל זו רק דוגמה קטנה מאוד להשפעת התרבות על חיי היחיד – ובייחוד כשאותו יחיד הוא נער, שלא יודע את נפשו מרוב פחד על כך שגילה שהוא אוהב גברים.