עמנואל לוינס וקדימוּת המוסר

את השם הזה, עמנואל לוינס (Emmanuel Levinas), יצא לי לשמוע מדי פעם בהרצאות מחלקתיות באוניברסיטה, אבל לא ממש שמתי לב לאדם ולהגות המסתתרים מאחוריו. נו טוב, עוד פילוסוף (קו נטוי) הוגה דעות (קו נטוי) חרטטן.

כיוון שאני בא יותר מהכיוון המדעי, חשבתי שאם לא שמעתי את שמו באחד מן השיעורים השוטפים – כנראה שהוא לא קשור לפילוסופיה של המדע. הסתבר שצדקתי, כי שיטתו של לוינס היתה "פילוסופיה של האחר" – ואני, בתור אחד שבהרבה מובנים מרגיש "אחר", נקשרתי אליו מהר.

בעידן פוסט-מודרני שבו קצת קשה לדעת מה נכון ומה צודק, מה מוסרי ומה לא – קם לו איש צרפתי-יהודי וכבר בשנות ה-50 מציב את האתיקה לפני הרציונליות. פילוסופים והוגים, מיוון העתיקה ועד ימינו, עסקו בעיקר בשאלות כמו "מה יש" (אונטולוגיה) ו"מה אפשר לדעת" (אפיסטמולוגיה). שאלות כמו "מה מותר" או "מה מוסרי" (אתיקה) נשארו תמיד לסוף, וכנראה שמבחינה זו לוינס חידש לא מעט לעומת אחרים שעסקו בנושא הזה. ההבדל בין כל השאר ללוינס הוא בכך שאצלו, לעתים קרובות מדי, ה"אחר" אף יותר חשוב מה"אני" מבחינה מוסרית. כנראה שזו תוצאת זוועות הנאצים ואיבוד רבים ממשפחתו ומחבריו בשואה.

קיצור תולדות פילוסופיית ה"אחר"

דיאלקטיקת המודעות העצמית של הגל (Hegel) מגיעה בפרק השני בספרו, "הפנומנולוגיה של הרוח": אדם מכיר את עצמו דרך האדם האחר. האחר הוא אובייקט מנקודת המבט שלי, אך גם אני אובייקט מנקודת המבט שלו; ברגע שאני מבין את הסימטריה הזו, נגזר ממנה קיומי בעולם כאובייקט (עצם) עבור אחרים. האחר הוא שלילתי, ואני הוא שלילת האחר.

האחר מגדיר אותי באופן אוטומטי כסובייקט, אבל עבורי הוא עדיין נשאר אובייקט. גם אצל הפסיכואנליסט לאקאן (Lacan) יש שלב בהתפתחות התינוק, הנקרא "שלב המראה", שבו התינוק לומד להכיר את עצמו כסובייקט ואת דמותו המשתקפת במראה. הוא מבין שהוא יצור נבדל בעולם, והבנה זו מגיעה מהסביבה שלו ("האחר") שאומרת לו שהוא זה שמופיע במראה.

סארטר (Sartre) האקזיסטנציאליסט ביקר את מושג המודעות העצמית והזהות האישית של הגל, בספרו "ישות ואין". למרות שאנחנו, כסובייקטים, חווים את ה"אחר" כאובייקט – צריך לזכור שגם הוא סובייקט עבור עצמו. היותו של ה"אחר" סובייקט (ולא אובייקט) היא חלק בלתי נפרד מההכרה העצמית, לפי סארטר. האחר הוא גם סובייקט עבור עצמו, והמבט שלי מאיין אותו – הופך אותו לאובייקט; לפיכך הוא גם משהו שהמבט שלו מאיין אחרים – הופך אותם לאובייקטים, שגם הם מוגדרים באופן ייחודי ובהתאם לצורה שבה הוא מאיין אותם.

בנוסף, ה"אחר" מביט גם בי ולכן מאיין גם אותי – מסדיר את המרחק בינינו, קובע היררכיה ומכונן אותי כ"עצם" או "חפץ" (אובייקט). מכוח מבטו, האחר הוא היחיד שיכול לאיין אותי ולפיכך אני מודע לכך שיש לי "חוץ", קיום בעולם. האחר הוא עולם מתחרה לעולם שלי וכך אני נהיה מודע לאפשרויות שלי, שעליהן כעת אני צריך להיאבק. "המבט" המכונן של סארטר מוביל לתחרות של "איונים" וקונפליקטים.

לוינס למד אצל הוסרל ואצל היידגר והושפע מאוד מהפנומנולוגיה שלהם (גזירת תיאוריות מהתבוננות במציאות התופעות, במקום השלכה של תיאוריות מוכנות-מראש על המציאות), כמו גם מהאקזיסטנציאליזם. אדמונד הוסרל (Husserl) מזהה את התודעה כיחס בין החוויה לבין המושא שלה (למשל: רעב ניתן לפרק לתשוקה, שהיא החוויה, ולאוכל – שהוא המושא).

בניגוד לכך, מרטין היידגר (Heidegger) – תלמידו של הוסרל ובעל גישה אקזיסטנציאליסטית יותר – טען שתוכן התודעה אינו מורכב מחוויות וממושאים. כאשר אנו רוצים לאכול אנחנו פשוט אוכלים – מבלי להקדיש תשומת לב מיותרת לאוכל או להכנתו. היידגר בעצם אומר שהדברים מופיעים בתודעה כאפשרויות ולא כאובייקטים.

ה"אחר" של לוינס

מנקודה זו של היידגר יוצא גם לוינס: הקיום נחווה באופן שבו לא מופיעים אובייקטים בתודעה, אלא אם כן קורה משהו בלתי צפוי (למשל: מישהו שלא מתנהג כפי שציפיתי ממנו, תופעת טבע בלתי מוסברת וכו'). זוהי ה"אחרות" של לוינס. היא לא מוכרת, בלתי צפויה ומאיימת. לדידו של לוינס, גם הפילוסופיה וגם המדעים מנסים לנטרל את האחר ואת השונה ולהפוך אותם למוכרים ולדומים לנו.

זהו תהליך אלים, "אוטונומי" במילותיו של לוינס. להפך ממנו הוא קורא "הטרונומי" – קבלת האחר כאחר, מבלי לנסות לשנות אותו ולנטרל את ייחודיותו על ידי הצבתו ברשת המושגים של השפה והלשון (להלשין אותו).

לוינס מבדיל בין האחר, שאינו מוכר באופן כללי, ובין האחר המוחלט – שאין שום סיכוי שיהיה מוכר, כיוון שהוא מושא מטאפיזי שלא ניתן להגיע אליו. לוינס לא אוהב את הצורך האנושי של בני האדם לנסות לנכס לעצמם כל דבר על מנת שיהיה מובן וברור. עלינו לקבל את האחר ב"אחרותו", ולהבין שהוא אינו נתון להבנה (אידיאת האינסוף של לוינס).

ברגע שמבינים שהאחר הוא הזולת, האתיקה/מוסר מקבלים קדימות על פני כל פילוסופיה אחרת. ברגע שיש אגו אחר, זולת, מגיעה גם השאלה כיצד ראוי להתקיים אתו. הנטייה של הפילוסופיה לאחד את הכול תחת המושג "אני", מופיעה גם בניסיון ליצור אגו מתמשך על פני הזמן – גרעין האדם. לוינס, לעומת זאת, אינו מסכים לכך, וטוען שאין זהות/אגו אחד באדם – אלא אוסף של זהויות מפורקות.

גם לאקאן אמר שהאדם הוא אוסף של מסכות, כמו קליפות בצל, שאם אתה מסיר את כולן – אין שם כלום בעצם. אין "אני" או אגו, גרעין אישיות אחד וברור שצריך לגלות אותו או להגשים אותו. אז מה מחבר את הזהויות המפורקות של לוינס, ויוצר את הזהות האחת והיחידה של כל אחד מאתנו? מה גורם לנו לחשוב שאנחנו אנו היום בדיוק כפי שהיינו בעבר? לגורם המחבר הזה קורא לוינס "היפוסתזיס" (Hypostasis) – בניית סיפור המאחד את כל הזהויות המפורקות לכדי ישות אחת מגובשת (זיהוי של מופעים שונים כדבר זהה).

כיוון שהאגו עצמו נוצר בתהליך מתמיד של בנייה והריסה, איך "אני" יכול להתמודד עם ה"אחר" הנמצא מחוצה לי? הזולת נגלה לעיניי בתור "אחר" המשדר משהו כלפי חוץ, ומעורר בי את האחריות כלפיו באמצעות דיבורו, התנהגותו וכו'. רק אם אני אדם מוסרי אני אושפע מהקריאה החבויה הזו של הזולת, ואבין שמולי עומד יצור אנושי. "המבט" המרחיק והמכונן של סארטר, הופך אצל לוינס לאפשרות להזדהות עם האחר, עם סבלו ועם כאביו. אדם נטול-מוסר לא יגיב לפנייה הזו של האחר, ומכאן באות כל הזוועות – בעבר, בהווה ובעתיד.

חלק ממשנתו של לוינס מבוסס על דבריו של היידגר – הפילוסוף המחונן ששיטתו החפה מכל מוסר הובילה אותו היישר לחיקה של המפלגה הנאצית בשנות ה-30 (דבר שעליו התחרט מאוחר יותר). ולמרות זאת, לוינס לוקח את הפנומנולוגיה והאקזיסטנציאליזם – ממבשרי הפוסט-מודרניות – והופך אותן למקור של מוסר בעולם נטול-הכוונה.

גם כשלוינס מדבר על זכויות אדם, הוא מציין שלא מדובר כאן בהומניזם המתיר חופש מוחלט כערך עליון (כפי שנהוג לחשוב על זכויות שכאלה). חופש מוחלט מתיר ל"אני" לפגוע באחרים ובעצמו. לכן – לפי לוינס – יש להתנהג לפי כללי "הומניזם האדם האחר": החופש שלנו קשור לאחריותנו החברתית כלפי אחרים. או כמאמר הפתגם הידוע: זכותך להניף את זרועך מסתיימת בקצה חוטמו של שכנך.