משחקי המדע והדת של גליליאו

גליליאו והמכתב לדוכסית הגדולה

רפראט לתואר שני

גליליאו גליליי
מקור: Wikipedia

הסיפור של גליליאו גליליי מוכר וידוע ברחבי כל העולם המערבי. זהו סיפורו של המדען החוקר, הנאלץ להודות כי טעה רק משום שדבריו נוגדים את דברי הכנסייה והדת הנוצרית הממוסדת. סיפורו של גליליאו מסופר, בדרך כלל, כסיפור של ניצחון המדע על הדת – למרות שהוכנע על ידי הכנסייה בימי חייו, האמת יצאה לאור בסופו של דבר וכולנו היום יודעים כי “נוע תנוע”. אלא שנקודת מבט קצת יותר מציאותית הופכת את סיפורו של גליליאו לפחות לוחמני ממה שנהוג לחשוב.

בשלהי שנת 1613, תלמידו לשעבר של גליליאו – בנדטו קסטלי – כתב לו אודות שיחה שהתנהלה בעת ארוחה אצל הדוכסית הגדולה כריסטינה. אחד הנוכחים טען שתנועת כדור הארץ היא שקר, כיוון שהיא מנוגדת לכתבי הקודש. קסטלי התבקש להסביר את הסתירה, ולאחר מכן כתב לגליליאו על מנת לעדכנו במהלך הדיון.

גליליאו השיב לקסטלי במכתב קצר, אך כיוון שהמחלוקת בנושא תנועת כדור הארץ הפכה לנפוצה ולמסוכנת לדיון, בשנת 1615 הרחיב את המכתב לקסטלי והוסיף לו. כך נוצר המכתב לדוכסית הגדולה כריסטינה, המהווה הצהרה אודות דעותיו של גליליאו בנוגע לסמכות המדע לעומת סמכות הכנסייה.

עוד לפני כתיבת המכתב, גליליאו מצוּוה על ידי הקרדינל בלארמין לא להפוך את התיאוריה הקופרניקאית ליותר מהיפותזה – כלי מתמטי לביצוע חישובים ולא מציאות לאמיתה. ומדוע? כי בוועידת טרנט הוכרז שרק הפרשנות של הכנסייה ושל האבות הקדושים של כתבי הקודש היא הנכונה, ולא תיתכן פרשנות מחוץ לכנסייה או בניגוד לתפישתה. הכתבים לא יכולים להיות מובנים ללא הפרשנות של הכנסייה ושל האבות, וסמכות הפרשנות נתונה רק לתיאולוגים שהוכשרו לשם כך. לכן, גם אם גליליאו היה מצויד ביכולת פרשנות עצמאית, למעשה, לפי הדוקטרינה הקתולית, נאסר עליו להשתמש בה בפועל.

במכתב לדוכסית כריסטינה, נימת דבריו של גליליאו נשמעת אפולוגטית – כמעט מתפשרת. אומנם נכון הדבר שגליליאו לא היה מוכן לוותר על התגליות המדעיות שגילה, אך בד בבד הוא גם לא הציב לעצמו מטרה להיות אויב הדת הנוצרית, כפי שנהוג לחשוב.

גליליאו עצמו היה אדם דתי שהאמין שאלוהים ברא את היקום עם חוקים ברורים שניתן לגלות, וחוקים אלו הם המאפשרים את קיום המדע. החקירה המדעית עבור גליליאו הייתה אמצעי להבין את הבורא, למרות שכמה מתגליותיו אכן התנגשו עם כתבי הקודש – אך רק לכאורה, לפי דבריו שלו עצמו. מדוע רק לכאורה?

כאשר גליליאו כותב מכתב לדוכסית, שהיא סמכות חילונית, הוא עובר על צווי ועידת טרנט. במכתב לדוכסית טוען גליליאו שיש ביכולתו לפרש את הכתבים בעצמו, וזאת מכיוון שהאמת נגלית גם בטבע, ואמת זו יכולה להיות קו מנחה לפירוש הספר האלוהי. לפי גליליאו, אין כלל אפשרות שתהיה סתירה בין הכתבים לבין הטבע כיוון ששניהם מהווים התגלות אלוהית, רק בצורות שונות.

דברים אלו היו מלוּוים גם בביקורת על הפרשנות המקובלת, שלא רואה בטבע גילוי אלוהי או אמת מידה חיצונית לפרשנות. למרות שהיו לו טיעונים תקפים ומבוססים – כולל את דבריו של אחד מאבות הכנסייה, אוגוסטינוס – עדיין לא נמנעה מגליליאו תגובה חריפה, והוא הובל כלאחר יד למשפט הראשון שלו מול הכנסייה.

הסיבה שאנו חושבים שכדור הארץ נח והשמש נעה, כותב גליליאו במכתבו לדוכסית, היא כי כך כתוב בכתבי הקודש. כתבי הקודש אינם טועים, ממשיך גליליאו במכתב, כל עוד הבנו את פירושם. התנ”ך נכתב בצורה שתאפשר להמונים להבין אותו, טוען גליליאו, כיוון שהם אינם מלומדים.

לגליליאו הייתה הצדקה לנקוט בפירוש הזה לספרי התנ”ך, כיוון שגם אוגוסטינוס הקדוש דיבר על כך – רובדי לשון שונים לפירושים שונים. במכתבו לדוכסית הגדולה כריסטינה, גליליאו משתמש בשמונה ציטוטים של אוגוסטינוס הקדוש על מנת להראות שיש צדק בדבריו שלו עצמו.

בנוסף – ממשיך גליליאו את דבריו של אוגוסטינוס – טענות מדעיות נבדלות מטענות של אמונה: נושאה של טענה מדעית אינו גאולה, המהווה גורם מרכזי בכתבי הקודש. כתבי הקודש אינם מדברים על מדע, וכאשר אנו עוסקים בדברים הפיזיים – ממשיך גליליאו – עלינו להתחיל מניסיון החושים ומניסויים.

פה טמון, בעצם, הפתרון האפולוגטי של גליליאו לנושא הסתירות בין המדע לדת. במכתבו לדוכסית, גליליאו רוצה למצוא מערכת אחת שתפשר בין תגליות המדע לדברי האמת של הנצרות, וכתבי הקודש עצמם היוו את הגרעין לכך.

להלן חמשת עקרונות הפרשנות של אוגוסטינוס, בהם גליליאו משתמש במובלע במכתב לדוכסית:

1. לטקסט יכולות להיות פרשנויות שונות.
2. כאשר ישנה סתירה בין הפרשנות לבין עובדות בטבע, יש לחפש פרשנות חדשה, כיוון שהפרשנות הראשונה לא הייתה כוונת המקור.
3. כאשר ישנו קונפליקט בין הכתבים לבין דעה שנסמכת על היגיון או על חושים, כל עוד היא לא מוכחת – לכתבי הקודש יש עדיפות בהוראת האמת.
4. הכתבים עוסקים בדרך לישועה – הם אינם צריכים לעסוק בעניינים של מדע הטבע.
5. שפת הכתבים היא כזאת אשר תהיה מותאמת לקוראים.

התנ”ך מדבר על העולם הנברא, בשפה המתאימה לנקודת מבטם של בני האדם החיים על כדור הארץ; לכן בספר בראשית כתוב שהשמש סובבת סביב כדור הארץ ולא להפך (וכבר אמרו חז”ל: “דיברה תורה כלשון בני אדם”). במכתבו לדוכסית אומר גליליאו כי אלוהים לא התכוון ללמד אותנו האם השמיים ניידים או נייחים, או האם כדור הארץ ממוקם בקצה אחד שלהם או בקצה האחר.

כיוון שהתנ”ך מדבר מזווית ראייתה של האנושות בלבד, וכיוון שמדובר פה ברובד לשוני ספרותי, אין להסיק מכך דבר וחצי דבר אודות האמת בעולם הנברא לכשעצמו. התנ”ך לא בא ללמדנו אודות העולם, אומר גליליאו כהמשך לדבריו של אוגוסטינוס הקדוש – ובוודאי יסכים איתו גם הפרופ’ ישעיהו ליבוביץ ז”ל, שראה בתנ”ך לא ספר לימוד אלא ספר מצוות בלבד.

יתרה מזאת, כותב גליליאו במכתב, מספרי הקודש עולה שהשמיים הם העדות עצמה לגדולתו ולהודו של אלוהים. יש לשלב את התגליות יחד עם הכתוב בספרי הקודש, כך שנוכל לקבל את התיאור המקיף ביותר שנוכל לקבל אודות העולם. ובידי מי צריכה להיות סמכות השיפוט האפיסטמולוגית הסופית? שואל גליליאו, ועונה: לא למדע או לדת – אלא לשניהם יחד.

אך למרות זאת, במכתבו לדוכסית גליליאו מעדיף את המדע על פני כתבי הקודש במקרים מסוימים – על מנת שנוכל לסנן את האמת. הטבע, אומר גליליאו, אינו נוקט בלשון רב-גונית המשתמעת לכמה פנים, ולכן הוא המקור לתגליות אודות העולם. למדע יש תפקיד כפול, לפי דברי גליליאו במכתב: הוא גם המקור לאמת אודות העולם, וגם יכול לפרש את כתבי הקודש בצורה הנכונה.

למרות שנראה כי במכתבו לדוכסית גליליאו מוכן לפשרה, הרי שבמבט בוחן יותר הפשרה הזו היא רק למראית עין. אם, כפי שטוען גליליאו, התנ”ך כתוב בשפת בני האדם והוא טעון ברובדים רבים של לשון ספרותית, הרי שאין לייחס לו שום אמת פיזיקלית-מדעית. אם כך, רק המדע מגלה את האמת, שממילא כתובה בתנ”ך בצורה כזו או אחרת – גם אם בתחילה לא פירשנו אותה כמו שצריך.

למרות שגליליאו היה אדם דתי, נראה כי הפשרה שהוא הציע במכתבו לדוכסית בכל זאת נוטה לטובת המדע ולא לטובת כתבי הקודש. גם אם כוונתו המקורית של גליליאו הייתה למצוא פשרה, הרי שההסבר שלו למהות הדברים העדיף את המדע:

“I hold that the Sun is located at the centre of the revolutions of the heavenly orbs and does not change place, and that the Earth rotates on itself and moves around it. Moreover … I confirm this view not only by refuting Ptolemy`s and Aristotle`s arguments, but also by producing many for the other side, especially some pertaining to physical effects whose causes perhaps cannot be determined in any other way, and other astronomical discoveries; these discoveries clearly confute the Ptolemaic system, and they agree admirably with this other position and confirm it.”

יתרה מזאת – בימיו של גליליאו, ברגע שתיאוריה מסוימת נחשבה לאינסטרומנט מתמטי בלבד, הרי שהיא לא יכולה לסתור את כתבי הקודש. אך במכתב לדוכסית, לא רק שהסברו של גליליאו מעדיף את המדע על פני כתבי הקודש, הוא אף מציין כי שיטת קופרניקוס אינה אך ורק כלי מתמטי – כפי שהיה נהוג לחשוב – אלא מציאות. גליליאו טוען לאוטונומיה של המדע, והוא מעניק לו מעמד שווה למעמד הפרשנות הדוגמטית של כתבי הקודש.

במכתבו אל פוסקריני, תוחם הקרדינל בלארמין את תחום השיפוט של המדע, ומציג אותו כהיפותיזה בלבד – אינסטרומנט לביצוע חישובים. מצד שני, בלארמין מסכים שאם יוכח כי תיאוריה היא אמת, יש לשנות את הפרשנות שניתנה לכתבי הקודש שלא עולים בקנה אחד עם מה שהוכח כאמת. נראה כי גליליאו ובלארמין מסכימים על עקרונות הפרשנות.

אם כך, הוויכוח נסוב, בעצם, על השאלה האם הכתבים הם ביטוי של התגלות אלוהית, או שמא הם צריכים להיות מותאמים לגילויים הפיזיקליים אודות העולם (כלומר, האמיתות המדעיות והתיאולוגיות – חד הן). הצרה היא שבסופו של דבר, המכתב לדוכסית הגדולה יכול להתפרש לשני צדדים גם יחד:

• מצד אחד, זהו כתב תיאולוגי בו מנסה גליליאו להדוף את ההתקפות נגדו, על ידי התנגדות ללמידה מתוך הכתבים ולפרשנות שלהם.
• מצד שני, גליליאו המדען מנסה להגדיר עבור התיאולוגים מהם הקריטריונים לפרשנות. בנוסף, הוא משתמש בחיזוקים מן הפסוקים על מנת לתמוך בדבריו (הנס של יהושע, למשל) – ובכך סותר את עצמו.

אם גליליאו היה נשאר בגבולות המדע, אז מבחינתו הקריטריונים היחידים לאמת היו פנימיים, והתיאוריה לא הייתה צריכה להימדד לאור כתבי הקודש. התיאוריה המדעית מדברת על דברים אחרים מאלו שעליהם מדברים הכתבים, וממילא לא ניתן לגזור מהכתבים כל מושג על אמיתות התיאוריה. ההוכחה היא פנימית למודל המדעי וכל קביעה בדבר אמיתותה תיגזר מתוכה.

ההכרעה בין אריסטו לקופרניקוס צריכה להיעשות על ידי מדענים ולא על ידי תיאולוגים. אך גליליאו לא עשה זאת: בכך שענה למתנגדים לו מטעמים תיאולוגים על ידי טענות תיאולוגיות, הוא פתח צוהר שדרכו יכלו המתנגדים להמשיך ולתקוף אותו. לכן, אולי גם באשמתו של גליליאו, אי אפשר לפתור את הוויכוח רק על רגל אחת (המדע), אלא גם על הרגל השנייה (הכתבים ופרשנותם).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *