הגביע הקדוש של הסטייה

פורסם: ינואר 2005

לאחרונה החלו לצוץ כמה מאמרים בנוגע לאפשרות הפיכת הסוטה לנורמלי, ולהפך. כתגובת נגד לכך הופיעו עוד 2 מאמרים, האחד "שמוכיח" כי הומוסקסואליות היא כן מדרך הטבע, והשני שאומר שבעצם כל הנסיונות לשינוי הנטיה המינית טמון זרע הפורענות (ולא אשכח לציין שאת שני האחרונים כתב טל איתן, הומו מוצהר בעליל – ממש שיא האובייקטיביות, עד כמה שאובייקטיביות קיימת בעולם).

העניין איננו האם אפשר להפוך הומו לסטרייט – ייתכן שכן וייתכן שלא; אי אפשר לדעת אילו חידושים יצוצו בעתיד. הקוץ, לדעתי, טמון בעצם ההגדרה של המונח "סטייה". הרי בזה הרגע אוכל לשלוף מהאינטרנט עשרות מאמרים המצביעים על מחקרים הנוטים לכאן מצד אחד או לכאן מצד שני, ולעולם לא נוכל להכריע בשאלה "האם יהפוך הומו עורו – ופסיבי ישבנו". דר` אבשלום אליצור קורא לכך "החופש לבחור נטיה מינית"; אולי הוא צודק ובאמת ישנם כאלו שהמירו את עצמם.

מה שצריך דר` אליצור לשאול את עצמו הוא מדוע רק ההומואים חשים צורך לשנות את עצמם? הרי לא יעלה על הדעת שיקום סטרייט ביום בהיר אחד, אחוז אימה מנטייתו המינית הסוררת, ויבקש להיות הומו. כל אותם "צעירים מבולבלים וקרועים", כפי שקורא להם דר` אליצור, הגיעו למצב הזה רק כיוון שלא עמדו בציפיות החברה האנושית. אני מסכים שיש לאפשר להם לנסות לשנות את נטייתם אם הם כה מוטרדים, אבל לא להיתמם בכל הנוגע לכך. יש בהחלט סיכוי לשינוי, אבל השאלה הגדולה היא מדוע בכלל צריך השינוי הזה להתרחש – מדוע אותם מבולבלים וקרועים מעוניינים בו מלכתחילה והאם אין בכך טעם לפגם. מדוע, דר` אליצור, רק הומואים/לסביות/שאר ירקות הם אלו הקרועים והכורעים תחת נטייתם?

הבעיה טמונה בנו, בני האדם, המחפשים כל הזמן את החריגים על מנת שנוכל להגיד לעצמנו שאנו נורמלים, ולצערי הרב ראיתי את זה גם בעצמי (הסבלני, הסובלני והליברל). באוניברסיטה יוצא לי לראות בין האנשים בחור צעיר המסתובב עם תספורת סטייל חוברות האפנה במספרות, ואוטומטית צירפתי אותו במחשבתי לקהילה כשאני חושב לעצמי: "ממש אוחצ`ה קטנה". לאחר פעמיים בהן ראיתי אותו, שמתי לב שהוא בדרך כלל נמצא לבד, ולפתע זה היכה בי: אני לא שונה מכל אותם "נורמלים" שרוצים לתקן את "הסוטים". אם הומו שכמותי לא מסוגל לראות בחור עם תספורת "הומואית" מבלי לחשוב דברי בלע וטמטום, למה אני יכול כבר לצפות מהסטרייטים שרוצים לתקן אותי ושכמותי?

המחשבה האנושית כפופה לשיח התרבותי, ושיח יוצר היררכיות באופן אוטומטי (כמעט רטרואקטיבי). כנראה שזוהי תכונה אנושית להחריד לחלק הכל בצורה היררכית, להסיק אפריורית שיש טוב יותר וטוב פחות, במקום להעמיד הכל אופקית זה לצד זה בצורה שווה, כמו הצבעים בעולם השיוויון של בנטון. אלו הם המשקפיים הקאנטיאניות המונעות מאיתנו לראות נכוחה, שכן בעולם הפיסי והחומרי מראה עיניים הוא שיוצר רושם ראשון (תוך 20 שניות לערך).

נניח כי מחר טוענים מדענים שכן אפשר לשנות הומו לסטרייט מעל כל צל של ספק. אז מה? למעט כל המבולבלים למיניהם לא ירוץ אף הומו (ושאר "סטיות" מגדריות) לתקן את עצמו. מה אכפת לי אם אני מסוגל או לא מסוגל להיות סטרייט? אני לא רוצה להיות כזה בדיוק מאותה הסיבה ששום אדם בדרך כלל לא רוצה במודע לשנות את נטייתו המינית; היחידים שכן רוצים לשנות הם "החריגים והסוטים" שנתונים ללחץ חברתי מחריד עד שאיבדו את עצמם לדעת. מרבית האנשים בעולם, שבויה בפרדיגמה מסוימת המכתיבה לה מה נכון ומה לא. הפחד לנטוש את הפרדיגמה מובן בהחלט, ושלא תחשבו שהומואים הם עם נאור משאר העמים על שום שהם נרדפים – להפך ולהפך.

כפי שנראה לי הדבר, כל תרבות יוצרת לעצמה תת-תרבות נחותה יותר על מנת שתוכל זו הראשונה להרגיש נוח עם עצמה. סטרייטים לא אוהבים הומואים, הומואים לא אוהבים טרנסג`נדרז, הומו גברי "סטרייטי" זה יותר טוב מהומו נשי מאנפף סטייל מיקי בוגנים. אי אפשר להתחמק מזה לגמרי – כולנו חוטאים בדירוג ההיררכי הזה בדרך כזו או אחרת, ולא רק בהקשר המיני.

כשפרופ` ג`ודית באטלר הרצתה באונ` ת"א היא שילבה כמה אספקטים ודוגמאות של תרבות הגמונית דכאנית (ישראלים-פלסטינים, הומואים/לסביות/טרנס-סטרייטים): "בעיני באטלר אי אפשר להפריד מחקר מביקורת, זו אינה ניתנת להפרדה מעשייה פוליטית, וחוזר חלילה. באטלר חושבת שהישועה תגיע כשנבין שיש קשר ישיר בין דיכוי חברתי-פוליטי לבין דיכוי מגדרי… מסקנה: הכל קשור. אין כמו דיון במגדר… כדי להראות עד כמה פועלת החברה לדיכוי אלה שאינם מתאימים למוסכמות שאותן היא עצמה מייצרת. "כל חיי עסקתי בשאלה מה או מי נחשב לאנושי", אומרת בטלר. "אם תשקלו את הנורמות הקובעות מי נחשב לבן אנוש, תראו שהן גם קובעות מי אינו נחשב ככזה". רק מי שמשתייך למגדר מסוים יהיה כלול במשפחת האדם, אך להיות מחוץ לגבולות מגדריים או ביניהם פירושו לחיות חיים בלתי נסבלים. אפליה מגדרית פירושה באופן מסורתי העלאת נשים על המוקד, בעיקר אם הן עניות וצבעוניות. אבל שריפת מכשפות כבר אינה נחלתן הבלעדית של נשים ופמיניסטיות, אלא גם של אנשים שזהותם המינית מאיימת על יסודות החברה הסטרייטית. באטלר מתכוונת להומואים וללסביות, כמובן, אבל הקדישה את עיקר דבריה לטרנסג`נדרים – אלה שבוחרים לחצות גבולות ולנהל את חייהם בגוף אחר (גם אם לא עשו ניתוח לשינוי מין או נטלו הורמונים). באטלר מספרת שסמוך לביתה בקליפורניה נמצאה גופת נער שהוכה עד מוות רק בשל העובדה שיצא מהבית לבוש בחצאית. כמו נטילת חייהם של ברנדון טינה, מתיו שפארד וגוון ארונהיו, הרצח הזה נראה לה רק חלק משרשרת פעולות שנוקטת החברה כדי "לתקן" אנשים שמיניותם אינה תואמת לנורמות המגדריות, נשיות או גבריות" (ג`נדר בלנדר, 8.1.2004).

השילוש הקדוש מין-מגדר-תשוקה נראה כאילו רק מתאר את המציאות באופן אובייקטיבי, בעוד שלמעשה הוא מסדיר את המציאות וממשטר אותה באופן סובייקטיבי חד-חד-ערכי עד שנדמה שזו המציאות עצמה. מין ומגדר הם רק סדרה של פרקטיקות שמייצרות זהות רצויה, וכל זהות, לפי באטלר, כופה את עצמה על אנשים ומבוססת על הוצאת האחר ושלילתו. לא פלא שבבסיס התיאוריה הקווירית של באטלר אנו שומעים את מילותיו של הגל על אודות הצבת אובייקטים בעולם בעיני הסובייקט – עצם המבט שלי מציב את האובייקט שמולי בעמדה מסוימת, ממשמע אותו באופן שבו הייתי רוצה לראות אותו.

אולי הומואים, לסביות וטרנסים כן בוחרים להיות מה שהם; אולי הם כן יכולים, במאמץ עילאי, להפוך להיות שוב למה שמצפים מהם – אבל זה ממש לא משנה. חיה ותן לחיות אמר מישהו, וצדק. אינני תומך בשום סוג של משטרת מחשבות וכל אחד עם דעותיו יחיה, אך זה לא משנה את העובדה שאני יודע שזכותו של כל אדם להתקיים בכבוד בעולם הזה אינה שונה מזכותי שלי או מזכותם של אחרים. נחשוב מה שנחשוב אחד על השני – כולנו שונים וכולנו שווים.