כיצד להגן על החברה מפני המדע

פול פייראבנד (Feyerabend) למד פיזיקה, אך את הדוקטורט שלו כתב, בסופו של דבר, בפילוסופיה של המדע. הגותו הושפעה בעיקר ממכניקת הקוואנטים, ולדידו לא ניתן להבדיל בין עובדה לתיאוריה או לבצע הפרכה או אינדוקציה (בניגוד לפופר). המאסה שעליה דיבר ניוטון היא לא אותה מאסה שעליה דיבר איינשטיין; האלקטרון של סוף המאה ה-19 הוא לא אותו אלקטרון שאחרי משוואת שרדינגר. התיאוריה קובעת מהי עובדה, והעובדות קובעות מה תגיד התיאוריה.

להלן מאמר שכתב בנושא חברה ומדע (מתוך: מחשבות, כתב עת בהוצאת IBM ישראל בע”מ, חוברת 44, אוגוסט 1976, עמוד 13).

כולכם, אני מניח, מכבדים מדע ודעת. כמובן, מדע צריך להשתפר ולהיות פחות סמכותי, אך משיוצאו רפורמות מסוימות אל הפועל יהיה המדע מקור ידע חיוני, אשר אסור להכתימו באידיאולוגיות מסוג אחר. אני רוצה להגן על החברה ועל בניה מפני כל האידיאולוגיות, ומדע בכללן.

יש להסתכל על כולן ממרחק, ואין לקחת אותן ברצינות רבה מדי. יש להתייחס אליהן כאל סיפורי ילדים, שיש בהם המון דברים מעניינים, אך גם דברים מרושעים; או כאל עצות אתיות שיכולות להיות שימושיות מאוד באופן מעשי, אך נוראות כאשר לוקחים אותן באופן מילולי.

ובכן – האם זו אינה עמדה מוזרה ומגוחכת? המדע, כידוע, ניצב תמיד בקו הראשון במאבק נגד סמכותיות ואמונות טפלות; המדע הוא זה שלו אנו חבים את החופש האינטלקטואלי מול האמונות הדתיות; המדע הוא זה שלו אנו חבים את שחרור המין האנושי מאופני המחשבה העתיקים והנוקשים.

כיום, מדע והשכלה חד-הם. זהות זאת מקובלת אפילו על המבקרים הרדיקליים ביותר של החברה. קרופוטקין, למשל, רצה להרוס את כל מוסדות החברה המסורתיים ואת כל אופני החשיבה, זולת המדע. איבסן ביקר את נפתוליה האינטימיים ביותר של האידיאולוגיה הבורגנית אך לא נגע במדע.

לוי שטראוס הראה לנו שהחשיבה המערבית אינה הפסגה הבודדת של היכולת האנושית, כפי שהאמינו בעבר – אך הוא הוציא את המדע מתחום הרלטיביזם של שאר האידיאולוגיות. מרקס ואנגלס היו משוכנעים שהמדע הוא-הוא שיסייע לעובדים בחתירתם אחר שחרור חברתי ורוחני.

עריצות המדע

האם כולם הוטעו ביחס לתפקיד המדע? האם כולם היו קורבנות לתעתועי דמיון? תשובתי לשאלות אלה היא החלטית: כן ולא. הסברי יכלול שני חלקים: האחד כללי והשני ספציפי.

ההסבר הכללי פשוט. כל אידיאולוגיה ששוברת את אחיזתה של מערכת חשיבה מקיפה על מחשבתם של בני אדם, תורמת לשחרורו של האדם; כל אידיאולוגיה שגורמת לאדם לפקפק באמיתות ירושות מסייעת להשכלה. אמת אחת שמושלת ללא עוררין היא בבחינת טירן שיש לחסלו, וכל מעשה רמייה שמסייע לנו להדיח אותו טירן, יש לקדמו בברכה. מגישה זאת נובע אכן שבמאות ה-17 וה-18 היה המדע מכשיר של שחרור והשכלה, אך מזה לא נובע שהמדע ישאר בהכרח מכשיר כזה. אין במדע – או בכל אידיאולוגיה אחרת – שום דבר מהותי ההופך אותו בהכרח למכשיר כזה.

אידיאולוגיות יכולות להתנוון ולהפוך לדתות מטופשות (ראו את המרקסיזם). מה גם שהמדע של ימינו שונה עד מאוד מהמדע של המאה ה-17. לדוגמה, חישבו על התפקיד שהמדע ממלא כיום בחינוך. “עובדות” מדעיות נלמדות בגיל מוקדם מאוד, בדיוק באותו אופן שבו נלמדו “עובדות” תיאולוגיות לפני מאה שנה. אין שום מאמץ לעורר בתלמיד יכולת ביקורתית, שתאפשר לו לראות דברים מתוך פרספקטיבה. כמעט כל המקצועות המדעיים הנלמדים בבית הספר הם בגדר לימודי חובה.

פיזיקה, היסטוריה ואסטרונומיה חייבים למידה ואינם יכולים להיות מוחלפים על ידי מאגיה, אסטרולוגיה או חקר אגדות. אין באים לתלמידים ואומרים כי יש אנשים המאמינים שהארץ נעה סביב השמש, ואילו אחרים מאמינים שהארץ היא כדור ריק המכיל את השמש, כוכבי השבת וכוכבי הלכת. מה שאומרים הוא: הארץ מסתובבת סביב השמש, מי שאומר אחרת הוא אידיוט.

באוניברסיטאות המצב אפילו גרוע יותר, שכן כאן האינדוקטרינציה שיטתית יותר. אין זה נכון שאין ביקורת כלל; החברה ומוסדותיה, למשל, מבוקרים בחומרה רבה ביותר ולעיתים קרובות בצורה מאוד לא הוגנת – החל משלב בית הספר היסודי. אך המדע מוצא מכלל הביקורת. ככלל, החברה מקבלת את שיפוטם של המדענים באותה דרך ארץ שהתקבל שיפוטם של בישופים וקרדינלים עד לפני זמן לא רב.

החברה המודרנית היא קופרניקית משום שאנשי המדע הם קופרניקים, ומשום שמקבלים את הקוסמולוגיה שלהם ללא ערעור, כשם שלפנים קיבלו את הקוסמולוגיה של הכנסייה. כך, למשל, התנועה של ה”דה-מיתולוגיזציה” מוּנעת במידה רבה על ידי הרצון למנוע התנגשות בין הדת לרעיונות מדעיים; שהרי אם תהיה התנגשות בין השניים, יופיע המדע בוודאי כצודק והדת לא.

תמשיכו בכיוון זה ותראו שהמדע נעשה כיום עריץ, בדיוק כפי שהיו בעבר האידיאולוגיות שנגדן נלחם. ואנא מכם, אל תלכו שולל אחר העובדה שכיום איש אינו עולה על המוקד בגין הצטרפותו ל”מינות” מדעית. לעובדה זו ולמדע אין שום קשר. זה קשור לאיכות הכללית של התרבות שלנו. אך עדיין נאלצים אפיקורסים במדע לשאת בסנקציות החמורות ביותר, אשר תרבות סובלנית-יחסית זו מחזיקה בידה.

אך כלום אין תיאור זה בלתי הוגן לחלוטין? האם לא הצגתי את הנושא בצורה מסולפת מאוד, באמצעות טרמינולוגיה מגמתית ומעוותת? האם אין אנו צריכים לתאר את מצב העניינים בדרך אחרת לגמרי?

אמרתי שהמדע נעקשה נוקשה, ושהוא חדל להיות אמצעי לתמורה ולשחרור. אך כל זאת מבלי לומר שהוא גילה את האמת, או חלק גדול ממנה. מתוך התבוננות בעובדה נוספת זאת, יקשו המערערים, אנו נוכחים שנוקשות המדע אינה נובעת ממשאלות אנוש, כי אם מונחת בטבע הדברים עצמם. שכן ברגע שגילינו את האמת, כל שנותר לנו לעשות הוא ללכת בעקבותיה.

חשיבה ישנה נושנה זאת אינה מקורית כלל. משתמשים בה תמיד כאשר אידיאולוגיה מסוימת מבקשת לחזק את אמונתם של ההולכים בעקבותיה. אמת היא מילה יפה ונייטרלית; אף לא אחד יכחיש שיאה לומר אמת ומכוער לומר שקר. הכול יסכימו עם אמירה זאת, אף בלי להבחין לאן עמדה כזאת מובילה. אין לך, איפוא, דבר קל יותר מאשר להחליף את הנאמנות לאמת בחיי היומיום, בנאמנות ל”אמת” של איזושהי אידיאולוגיה, ולו חסרת תוכן – פרט להגנה דוגמטית על אותה אידיאולוגיה.

יתר על כן, לא אמת היא שאנו מוכרחים לדבוק באמת; חייו של אדם מודרכים על ידי אידיאות רבות, והאמת היא אחת מהן, אך גם חירות ועצמאות מחשבה נמנות עם אידיאות אלה. אם האמת – כפי שהיא נתפשת על ידי מספר אידיאולוגים – מתנגשת בחירות, אזי עלינו לבחור בין השניים. אנו יכולים לוותר על החירות, אך אנו יכולים כמו כן לוותר על “האמת” (לחילופין, אנו יכולים לאמץ מושג מתוחכם יותר של אמת, שאינו סותר את רעיון החירות, כפי שהציע הֶגֶל).

אזרח בשל הוא מי שלמד כיצד להחליט ואשר מחליט בעבור מה שמתאים לו ביותר. הביקורת שלי על המדע מתמצית בכך שהוא פוגע בעצמאות המחשבה. אם הסיבה לכך היא שהמדע גילה את האמת ומאז הוא הולך בעקבותיה, אזי אני אומר שיש דברים טובים יותר מאשר – ראשית – מציאת האמת, ואחר כך הליכה הליכה בעקבות מפלצת כזאת. בכך אני מסיים את החלק הכללי של הסברי.

קיים גם טיעון יותר מפורט הבא להגן על הסטטוס המיוחד שיש כיום למדע בחברה. בתמציתו אומר טיעון זה כי:
1) בסופו של דבר המדע מצא את המתודה הנכונה להשגת תוצאות;
2) מספרן הרב של התוצאות מוכיח את מצוינותה של המתודה.

הטיעון מוטעה, אך רוב הניסיונות להצביע על הטעות הסתיימו בכישלון. המיתולוגיה נעשתה לאחרונה כה גדושה בתחכום ריק, עד כי קשה מאוד להבחין בשגיאות הפשוטות שבבסיסה. זה כמעט כמו להילחם נגד ההידרה: אתה מתיז ראש מכוער אחד, ומיד צצים שונה במקומו. התשובה היחידה למצב עניינים כזה היא שטחיות: כאשר התחכום מאבד תוכן, או-אז הדרך היחידה לקיים מגע עם המציאות היא להיות גס ושטחי. זה מה שאני מתכוון להיות.

נגד מתודה

ישנה מתודה, אומר החלק הראשון של הטיעון. מהי? כיצד היא עובדת? תשובה אחת – שאינה עוד כה פופולרית כפי שהיתה בעבר – היא שהמדע נעשה על ידי איסוף עובדות והסקת תיאוריות מהן (אינדוקציה). התשובה אינה מספקת, שכן תיאוריות לעולם אינן נובעות מעובדות במובן הלוגי החמור. לומר שהן עדיין יכולות להיות נתמכות על ידי עובדות, משמעו להניח מושג של תמיכה שהוא: (א) נקי מהפגם הזה; (ב) מתוחכם מספיק כדי לאפשר לנו לומר עד לאיזו מידה תורת היחסות, למשל, נתמכת על ידי העובדות.

מושג כזה אינו בנמצא כיום, ולא נראה שהוא אי פעם יימצא. בזאת נוכחו גם הקונבנציונליסטים וגם הטרנסצנדנטל-אידיאליסטים, שעמדו על כך שתיאוריות מעצבות ומסדרות את העובדות, ולכן אפשר להחזיק בהן תמיד – יהיה אשר יהיה. הן יכולות להיות מוחזקות תמיד כיוון שהשכל האנושי – באופן מודע או בלתי מודע – מבצע את הפונקציה המסדרת שלו. הצרה עם גישות אלו היא שהן מניחות ביחס לשכל את מה שהן רוצות להסביר אודות העולם, דהיינו שהוא פועל אופן מסודר (רגולרי).

ישנה רק השקפה אחת אשר מתגברת על כל הקשיים הללו. היא הומצאה פעמיים במהלך המאה ה-19: על ידי מיל, במסתו הנשגבת “על החירות”, ובידי מספר דרוויניסטים שהרחיבו את הדרוויניזם למאבק שבין אידיאות. גישה זאת נוטלת את השור בקרניו: תיאוריות אינן יכולות להיות מוצדקות ויתרונן אינו מתגלה לעין, אלא בהשוואה לתיאוריות אחרות.

אנו יכולים להסביר את הצלחתה של תיאוריה רק בעזרת התייחסות לתיאוריה כוללת יותר; ואנו יכולים להסביר את העדפתנו אותה על ידי השוואתה עם תיאוריות אחרות. אולם, השוואה כזו אינה מבססת את יתרונה הפנימי של התיאוריה שבה בחרנו. למען האמת, התיאוריה שבה בחרנו יכולה להיות קן-צרעות. היא יכולה להכיל סתירות, להתנגש עם עובדות ידועות ומוכרות, להיות מסורבלת, בלתי ברורה ובנויה אד-הוק בחלקים מכריעים שלה.

אך היא עדיין יכולה להיות טובה יותר מכל תיאוריה נוכחית אחרת שבנמצא. גם כללי השיפוט בין תיאוריות אינם נבחרים באופן מוחלט. התחכום שלנו גדל עם כל בחירה שאנו עושים, והוא הדין גם ביחס לכללי הבחירה. כללי בחירת תיאוריות מתחרים ביניהם בדיוק באותו אופן שתיאוריות מתחרות ביניהן, ואנו בוחרים את הכללים המתאימים ביותר למצב ההיסטורי שבו הבחירה מתרחשת.

אותן אלטרנטיבות שאותן דחינו (תיאוריות, כללי בחירה, “עובדות”) אינן מורחקות ואינן הופכות מוקצות מחמת מיאוס, אלא משמשות לתיקונן ולהסברת תוכנן של ההשקפות המועדפות (אנו מבינים את תורת היחסות טוב יותר כאשר אנו מבינים את המבנה של התיאוריות המתחרות בה). הידיעה, אם כן, נתפשת שאינסוף של אלטרנטיבות, מפוצלות ומחולקות על ידי אינסוף של כללי בחירה. מצב זה מכשיר את הרוח האנושית לבחור, לדמיין ולבקר, ועל ידי כך מאדירה הרוח את עצמה.

כללית מזוהה השקפה זו עם שמו של קארל פופר, אך ישנם כמה הבדלים מכריעים בין פופר למיל. ראשית, פופר פיתח את רעיונותיו כדי לפתור בעיה מסוימת באפיסטמולוגיה; הוא רצה לפתור את בעייתו של יוּם. מיל, לעומת זאת, התעניין בתנאים היפים לצמיחה אנושית. האפיסטמולוגיה שלו נגזרת מהשקפתו המסוימת על האדם, ולא להפך.

נוסף לכך, בהיותו מושפע מהחוג הווינאי, פופר משפץ את המבנה הלוגי של תיאוריה לפני שהוא דן בה לגופו של עניין, בעוד שמיל השתמש בכל תיאוריה כפי שהופיעה בהתפתחות המדע. שלישית, הכללים של פופר להשוואה בין תיאוריות הינם נוקשים וקבועים, בעוד שהכללים של מיל פתוחים לשינוי, בד בבד עם הסיטואציה ההיסטורית.

ולבסוף, כללי ההשוואה של פופר מרחיקים את המתחרים אחת ולתמיד: תיאוריות שאינן ברות-הפרכה, או שכבר הופרכו, אין להן מקום בקנון המדעי. הקריטריון של פופר ברור, חד ומנוסח בדייקנות; הקריטריון של מיל איננו כזה. לקריטריון זה של פופר יכול היה להיות יתרון אם המדע עצמו היה ברור, חד ומנוסח בקפדנות. למזלנו הוא אינו כזה.

אתחיל אולי בזאת: שום תיאוריה חדשה ומהפכנית אינה מנוסחת בצורה שתתיר לנו לומר באילו תנאים היא עומדת בסכנה. תיאוריות מהפכניות רבות אינן ברות-הפרכה; גרסאות ברות-הפרכה אכן קיימות, אך הן בקושי נמצאות בהסכמה עם משפטים בסיסיים כלשהם. כל תיאוריה מעניינת מתנגשת במספר גדול של תוצאות ניסויות. יתר על כן, לתיאוריות ישנם פגמים פורמליים, רבות מהן מכילות סתירות, התאמות אד-הוק וכו`.

עקרון הפרכה הדוחה תיאוריות שאינן תואמות את העובדות, יאלץ לדחות את המדע כולו. יישום החלטי של הקריטריונים הפופריאנים יסלק איפוא את המדע בלי להמירו בשווה-ערך לו.

במרוצת העשור האחרון הובלט הדבר על ידי הוגים שונים, ובכללם קון (Kuhn) ולקטוש (Lakatos). רעיונותיו של קון מעניינים, אך למרבה הצער מעורפלים מדי כדי להפיק מהם דבר-מה של ממש. אם אינכם מאמינים לי, הביטו בספרות של פילוסופיית המדע. מעולם לא היתה זו מלאה בערב כה רב של חסרי כישרון ויכולת.

קון עודד אנשים, שאין להם מושג מדוע אבן נופלת, לדבר בביטחון אודות המתודה המדעית. לא שיש לי משהו נגד חוסר כישרון, אך אני נגד חוסר כישרון המלווה בשעמום. וזה בדיוק מה שקורה. על הרעיונות שמציעים לנו אי אפשר אפילו לומר שהם שקריים אך מעניינים; הם פשוט רעיונות משעממים או גיבובי מילים ללא רעיונות כלל. שנית, ככל שמנסים לחדד את רעיונותיו של קון, מוצאים שהם בלתי נכונים.

לקטוש הינו לאין ערוך מתוחכם יותר מאשר קון. לקטוש מודה שהמתודולוגיות הקיימות מתנגשות בפרקטיקה המדעית, אך הוא מאמין שקיימים כללים גמישים דיים כדי לאפשר למדע להתקדם, ועם זאת ממשיים דיים להבטחת השתיירותו של השכל. במקום תיאוריות הוא מדבר על “תוכניות מחקר”, שהן סדרה של תיאוריות בעלות מכנה משותף היוריסטי אחד.

כל תיאוריה בסדרה יכולה להיות גדושה בפגמים, באנומליות, בסתירות ובחוסר בהירות, אך מה שנלקח בחשבון הוא לא צורתה של תיאוריה בודדת, כי אם המגמה המוצגת בסדרה כולה. אנו שופטים התפתחות היסטורית והישגים לאורך תקופת זמן, ולא את מצב העניינים בזמן נתון. היסטוריה ומתודולוגיה מורכבות לתוך מרקם אחד. “תוכנית מחקר” נחשבת למתקדמת אם סדרת התיאוריות מובילה לניבויים חדשים. היא נחשבת למתנוונת אם היא ניצבת על עובדות מעניינות שהתגלו ללא עזרתה.

מאפיין מכריע של המתודולוגיה הלקטושית הוא שהערכה כזו אינה קשורה עוד לחוקים מתודולוגיים, המכריעים עבור המדען אם עליו להחזיק או לנטוש תוכנית מחקר מסוימת. מדענים יכולים להמשיך עם תוכניות מחקר מנוונות; הם יכולים אף להצליח ולהדביק בתוכניתם את התוכניות היריבות, ולכן הם מתקדמים באופן רציונלי בכל מה שהם עושים. פירושו של דבר, שלקטוש מציע מילים שנשמעות כמו מרכיבים של מתודולוגיה, אך לאמיתו של דבר הוא לא מציע מתודולוגיה. אם כן, בהתאם למתודולוגיה המתקדמת והמתוחכמת ביותר שמצויה כיום, אין שום “מתודה מדעית”. ובכך אני מסיים את תשובתי לחלק הראשון של הטיעון המפורט.

נגד תוצאות

על סמך החלק השני של הטיעון, ראוי המדע למעמדו המיוחד משום שהוא מביא לתוצאות. זהו נימוק כבד משקל רק אם אנו יכולים להראות ששום דבר אחר מלבד המדע לא הביא אי פעם לתוצאות. יש להודות שכמעט כל מי שדן בנושא, מניח את ההנחה הזאת. יש להודות גם שלא קל להראות שההנחה הזו הינה שקרית, שכן “צורות חיים” השונות מן המדע נכחדו או שהגיעו לדרגה כזו של ניוון, שעושה כל אפשרות להשוואה הוגנת לבלתי אפשרית.

אך עדיין המצב אינו חסר תקווה כפי שהיה לפני עשור אחד. בינתיים, נהיינו מודעים לשיטות יעילות לאבחון רפואי ולתרפיה, למרות שהן נשענות על אידיאולוגיה שונה באופן רדיקלי מהאידיאולוגיה של המדע המערבי. אנו למדים שישנן תופעות כטלפתיה וטלקינזיס, אשר נדחות על ידי הגישה המדעית.

אומנם נכון הוא שתופעות כמו טלקינזיס או רפואת מחטים יכולות, במרוצת הזמן, להיטמע במרקם המדע ולהפוך בכך ל”מדעיות”, אך שימו לב שזה קורה רק לאחר תקופה ארוכה של התנגדות, שבמהלכה המדע – שעדיין לא קלט את התופעות הללו לתוכו – מנסה לדכא את צורות החיים שכוללות אותן.

דבר זה מביא להתנגדות נוספת לחלק השני של הטיעון המפורט: העובדה שלמדע יש תוצאות יכולה להיחשב לטובתו, רק אם תוצאות אלו הושגו בעזרת המדע בלבד וללא כל עזרה מבחוץ. הצצה בהיסטוריה מגלה שהמדע כמעט ולא השיג אף אחת מתוצאותיו בדרך זו. כאשר קופרניקוס הציג השקפה חדשה אודות היקום, הוא לא נועץ באיש מקודמיו המדעיים; הוא התייחס למטורף פיתגוראי דוגמת פילולאוס (Philolaos), אימץ את השקפותיו והגן עליהן כנגד כל כללי המתודה המדעית.

המכניקה והאופטיקה חייבות רבות לבעלי המלאכה ולאומנים; הרפואה – למיילדות ולמכשפות. אפילו בתקופתנו אנו נוכחים כיצד התערבותה של המדינה יכולה לקדם את המדע: כאשר הקומוניסטים הסיניים לא נרתעו מדעת המומחים, וציוו להחזיר את הרפואה המסורתית לאוניברסיטאות ולבתי החולים, היתה זעקת שבר בעולם כולו, שהנה המדע בסין עומד לפני חורבן.

מה שקרה היה בדיוק ההפך: המדע הסיני התקדם והמדע המערבי למד ממנו. בכל אשר נביט אנו רואים שהתקדמות מדעית גדולה נבעה תמיד מהתערבות חיצונית, שבאה להכריע במאבק נגד הכללים המתודולוגיים הבסיסיים וה”רציונלים” ביותר. הלקח הוא פשוט: אין בנמצא ולו גם נימוק משכנע אחד שיכול לתמוך בחשיבות הבלתי רגילה שנזקפת כיום לזכות המדע בחברה.

המדע יצר דברים רבים, אך גם אידיאולוגיות אחרות עשו כן. המדע לעתים קרובות התקדם באופן שיטתי, אך כך גם אידיאולוגיות אחרות. וחוץ מזה, אין שום חוקים נוגשים שמוחזקים בכל תנאי: אין “מתודולוגיה מדעית” שאפשר להשתמש בה כדי להפריד מדע מכל השאר. המדע הוא רק אחד מתוך הרבה אידיאולוגיות שמניעות את החברה, ויש להתייחס אליו בהתאם. אילו מסקנות אנו יכולים להסיק מתוצאה זו?

המסקנה החשובה ביותר היא שחייבת להיות הפרדה פורמלית בין המדינה למדע, בדיוק כשם שקיימת עכשיו הפרדה פורמלית בין מדינה לדת (בארה”ב). המדע יכול להשפיע על החברה באותה מידה כשם שקבוצת לחץ פוליטית או אחרת מורשית להשפיע על החברה. אפשר להיוועץ במדענים אודות פרויקטים חשובים, אך את חריצת הדין הסופית יש להשאיר לגופים המייעצים שנבחרים באופן דמוקרטי. גופים אלו יורכבו בעיקרם מלא-מומחים.

האם האיש הפשוט יוכל להגיע לשיפוט נכון? ברוב המקרים כן, שכן היכולת, הקשיים וההצלחות שמייחסים למדע מוגזמים במידה רבה. אחת החוויות היותר מרעננות היא לחזות כיצד עורך דין, שאינו מומחה, מוצא חורים בעדויות, לרבות עדות טכנית של המומחה המתקדם ביותר. מדע איננו ספר חתום שנעשה מובן רק לאחר שנים של אימון.

מדע הוא גישה אינטלקטואלית, אשר נראית קשה ועמוקה רק בשל מסע שיטתי של ערפול מצד אנשי המדע; אך למעשה, היא יכולה להיבחן על ידי כל מעוניין. מוסדות המדינה אינם צריכים להסס אף לרגע לדחות שיפוט של מדענים – כאשר יש להם סיבה לעשות כן. דחייה כזו תחנך את הציבור הרחב, ובכך תהפוך אמינה יותר, ואולי זה אף יוביל להתקדמות.

בחושבנו על השובניזם הניכר של הממסד המדעי, אנו יכולים לומר: יותר מקרים נוסח ליסנקו (Lysenko) – יותר טוב (לא התערבותה של המדינה במקרה של ליסנקו מעוררת התנגדות, אלא ההתערבות הטוטליטרית, המחסלת את מתנגדיה במקום לאפשר להם ללכת בדרכם הם).

שלוש פעמים הידד לפונדמנטליסטים בקליפורניה, שהצליחו לסלק מספרי הלימוד ניסוח דוגמטי של תורת האבולוציה, והותירו מקום לתיאור הבריאה על סמך ספר בראשית. אך אני יודע שהם יהפכו לשובניסטים ולטוטליטריים כמדענים היום – כשרק תינתן להם ההזדמנות להנהיג בתורם-הם את החברה. אידיאולוגיות הן דבר נפלא כשהן פועלות בחברת אידיאולוגיות אחרות; הן נעשות משעממות ודוקטורינות כאשר הצלחתן גורמת לסילוק יריבותיהן. מכל מקום, התמורה החשובה ביותר צריכה להתרחש בשדה החינוך.

חינוך ומיתוס

מטרת החינוך, כפי שרגילים לחשוב, היא להכניס את הצעירים לחיים, דהיינו לתוך החברה שבה נולדו ולתוך העולם הגשמי המקיף את החברה. שיטת החינוך מתבססת, לעתים קרובות, על לימוד של איזשהו מיתוס בסיסי. המיתוס מצוי בגרסאות שונות. גרסאות מתקדמות יותר יכולות להילמד בטקסי בגרות, אשר משרישים אותן בחוזקה לתוך ראשו של הצעיר; ומשהוא יודע את המיתוס יכול המתבגר להסביר כמעט כל דבר (או שהוא יכול לפנות למומחים המתאימים לשם קבלת מידע מפורט יותר). הוא במעמד של אדון ביחס לטבע ולחברה. את שניהם הוא מבין והוא יודע כיצד לפעול במסגרתם, אך הוא אינו אדון של המיתוס המנחה את הבנתו.

אדנות מסוג זה נחשבה כמטרה – שבחלקה אף הושגה – על ידי הפרה-סוקרטיים. הם ניסו לא רק להבין את העולם, הם גם ניסו להבין את האמצעים להבנת העולם, ובכך להפוך לאדונים. במקום להיות שבעי רצון עם מיתוס יחיד הם פיתחו אחדים, והקטינו בכך את הכוח שיש לסיפור יפה על בני אדם.

מצב שונה לחלוטין שורר במדע או ברציונליזם, תחום הנשלט באופן כמעט מוחלט על ידי חסידים. במצב כזה יש חשיבות עליונה לחזק את רוחם של הצעירים, ו”חיזוק רוחם של הצעירים” פירושו לחזק אותם נגד כל קבלה – בקלות רבה מדי – של איזושהי השקפה כוללת. מה שנחוץ פה הוא חינוך שיעשה את האנשים לשונים בתכלית, שיעוררם למחשבה נגדית, אך מבלי לשלול מהם את היכולת להקדיש עצמם לשיפור השקפה בודדת כלשהי. כיצד ניתן להשיג מטרה זו?

אפשר להשיגה על ידי שמירה על הדמיון העשיר שילדים בורכו בו, על ידי פיתוח מלא של רוח ההפרכה המצויה בהם. כללית, ילדים הם הרבה יותר אינטליגנטים מאשר מוריהם: הם נכנעים ומוותרים על כישרונם כיוון שהם מפוחדים, או משום שמוריהם משיגים עליהם עליונות באמצעים רגשיים. ילדים יכולים ללמוד, להבין ולשלוט בשתיים עד שלוש שפות שונות (אני מתכוון לבני 3 עד 5 שנים, לפני שהחינוך הגרוע מצליח לקלקלם).

מובן שהשפות צריכות להיות מוצגות בצורה יותר מעניינת מכפי שזה נעשה בדרך כלל. בכל השפות מצויים סופרים נפלאים שמספרים סיפורים נפלאים; הבה נתחיל את לימוד השפה איתם ולא עם כל מיני טקסטים חסרי תוכן. תוך שימוש בסיפורים אנו יכולים, כובן, גם להציג תיאורים “מדעיים” – למשל על מקור העולם – ובכך לגרום לילדים להיות מודעים גם למדע. אך אסור לתת למדע איזשהו מעמד מיוחד, פרט לציון העובדה שרבים האנשים שמאמינים בו.

מאוחר יותר יושלמו הסיפורים על ידי הסברים, דהיינו תיאורים נוספים מאותו סוג המצוי במסורת שאליה משתייך הסיפור; וכמובן, יהיו גם הסברים נוגדים. ההסברים והסברי הנגד יסופרו על ידי המומחים המתאימים: בדרך זו יתוודע הצעיר לכל סוגי ההטפות, וכל פרט יוכל להחליט בעצמו באיזו דרך ללכת.

כיום, כל אחד יודע שהוא יוכל להרוויח הרבה כסף וכבוד, ואולי אף פרס נובל, אם יהיה מדען. אי לכך, רבים יפנו למדע. הם יהפכו מדענים בלי להיות מרומים על ידי האידיאולוגיה של המדע; הם יהיו למדענים בזכות בחירתם החופשית.

אך האם לא יבוזבז זמן רב מדי על נושאים בלתי מדעיים, והאם בכך לא ייגרע כשרונם ברגע שיהפכו למדענים? כלל וכלל לא. ההתקדמות של המדע, של מדע טוב, תלויה ברעיונות חדשים ובחוש אינטלקטואלי: לעיתים קרובות מאוד, המדע התקדם על ידי אנשים “מבחוץ” (זכרו שאיינשטיין ובוהר ראו עצמם כאנשים מבחוץ).

ושוב, כלום אין סכנה שאנשים יבחרו בחירה מוטעית ויסיימו ב”מבוי סתום”? ובכן, זה כמובן תלוי בפירוש הניתן ל”מבוי סתום”. רוב המדענים כיום הינם משוללי רעיונות, מפוחדים ושקועים בהפקת כמה תוצאות פעוטות, למען יוכלו להוסיף משהו למבול הפרסומים חסרי הערך, שמהווים כיום את “הקדמה המדעית” בשטחים רבים.

וחוץ מזה, מה יותר חשוב – לחיות חיים שאנו בוחרים בעיניים פקוחות, או להעביר את הזמן בניסיון עצבני לברוח ממה שקרוי בפי כמה אנשים לא אינטליגנטיים במיוחד “מבוי סתום”? שאלה נוספת קשורה באוכלוסיית המדענים; האם מספרם לא יפחת עד כדי כך שבסוף לא יוותרו מספיק מהם להחזיק את המעבדות האהובות שלנו? אינני חושב כך.

בשעה שתינתן אפשרות הבחירה, אנשים רבים יבחרו במדע, משום שמדע שינוהל על ידי בני חורין ייראה הרבה יותר מושך מהמדע בן ימינו, שמנוהל על ידי עבדים; עבדים של מוסדות, עבדים של ה”שכל”. וכן, אם יהיה מחסור זמני במדענים המצב תמיד יתוקן באמצעות תמריצים שונים. מובן שהמדענים לא ימלאו שום תפקיד מכריע בחברה שאני צופה.

האיזון יימצא בדמותם של מכשפים, או כמרים או אסטרולוגים. לגבי אנשים רבים – מבוגרים וצעירים, ימין ושמאל – מצב כזה הוא בלתי נסבל. הכול כמעט מחזיקים באמונה המוצקה שלפחות חלק מהאמת כבר נמצא ושיש לשמר אותה, וכי דרך הלימוד שאני מסנגר עליה וצורת החברה שאני מגן עליה יחלישו אותה ויגרמו בסופו של דבר להיעלמותה.

רבים מחזיקים באמונה המוצקה הזו, ולרבים יש אפילו טעמים טובים לכך. אך מה שחייבים להביא בחשבון הוא שהמחסור בטעמים טובים נגדיים, נעוץ במקריות היסטורית ולא בטבע הדברים עצמם. אם אכן תקום החברה שעליה אני ממליץ, או-אז ההשקפות שעכשיו בזים להן (בלי להכירן) ישובו לכונן במלוא תפארתן, ויידרש מאמץ קשה כדי להחזיק בעמדות הנוכחיות.

אינכם מאמינים לי? ראו בעצמכם בהיסטוריה: תלמי ואריסטו, שניים מגדולי הרוח בתולדותיה של המחשבה המערבית, הניחו את היסודות לאסטרונומיה המדעית. מי היה זה שערער את המערכת שלהם, הבנויה כהלכה, התואמת מבחינה אמפירית והמנוסחת בדייקנות? פילולאוס, הפיתגוראי המיושן והמטורף. כיצד קרה שפילולאוס זה הצליח לעלות מחדש על במת ההיסטוריה?

משום שהוא מצא סניגור מוכשר: קופרניקוס. כמובן, יכולים אתם ללכת אחר האינטואיציות שלכם כשם שאני הולך אחר שלי. אך זכרו שהאינטואיציות שלכם הינן תוצאה של האימון “המדעי” שלכם. לעומת זאת, האימון שלי – או יותר נכון חוסר האימון שלי – הוא כזה של עיתונאי המתעניין במאורעות מוזרים ובלתי רגילים.

וקושייה אחרונה: האין זה חוסר אחריות, במצב העולם הנוכחי, כאשר מיליונים של בני אדם רעבים ללחם, משועבדים ונרמסים במצוקה מאוסה של גוף ונפש, להגות מחשבות-לוקסוס כאלה? האם חופש הבחירה אינו בגדר של מותרות בתנאים אלה?

האם אין קלות הדעת וחוש ההומור שאני רוצה לראותם משולבים עם חופש הבחירה, בגדר של מותרות בתנאים אלה? האם לא חובה עלינו לוותר על ההשתקעות בעצמנו ולפעול להצטרף יחד ולפעול? אך אולי נשאל: להתאחד ולפעול — עבור מה? הבה נראה!

על-פי טיעון זה אנו צריכים להשליך את הנטיות האנוכיות שלנו ולהקדיש את עצמנו לשחרורם של הנדכאים. ומהן הנטיות האנוכיות? אלה הן חתירתנו לחרות מחשבתית מירבית, במסגרת החברתית העכשווית. אך לא מדובר במקסימום חרות במובן מופשט, כי אם בזו שמתגלה באירגונים ובשיטות הוראה מתאימות. אם כן, שאיפה זו לחופש מחשבתי-קונקרטי וחופש פיזי ביחס לסביבתנו אנו, יש להניחה בצד לעת עתה.

גישה זאת מניחה שאין אנו זקוקים לחופש זה למילוי תפקידנו, וכי אנו יכולים להגשים משימה זו עם ראש אטום לאלטרנטיבות שונות. היא מניחה שהדרך הנכונה לשחרר אחרים כבר נמצאה, וכל מה שצריך הוא רק להוציאה לפועל. מצטער, אינני יכול לקבל דוקטרינה כזאת של ודאות עצמית בענינים כה חשובים.

האם פירוש הדבר שאיננו יכולים לפעול כלל? לא. פירושו הוא שבד בבד עם פעולתנו עלינו לנסות ולממש כמה שיותר את החופש שעליו אני ממליץ, שנוכל לתקן את פעולתנו לאור הרעיונות שאנו קולטים תוך כדי הגברת חרותנו.

כמובן, זה יגרום להאטת פעולתנו, אך האם אנו צריכים להסתער קדימה רק על סמך אמירתם של כמה אנשים כי מצאו הסבר ומוצא לכל הסבל? חוץ מזה, אנו רוצים לשחרר את האנשים ולא להכניעם תחת עולה של עבדות חדשה; אנו רוצים לאפשר להם לממש את שאיפותיהם, ויהיה אשר יהיה השוני שבין שאיפותיהם לשאיפותינו אנו. משחררים צרי אופק וצודקים בעיני עצמם לא יוכלו לעשות זאת. בעקרון, הם יאכפו מהר מאד שעבוד גרוע יותר מזה שהדיחו, כיוון שהוא יהיה שיטתי יותר.

ובאשר לקלות דעת והומור, התשובה צריכה להיות ברורה: למה ירצה בכלל מישהו לשחרר מישהו אחר? ודאי לא בזכות איזושהי מעלה מופשטת שבחרות, אלא מפני שהחרות היא הדרך הטובה ביותר להתפתחות חופשית ולפיכך לאושר. אנו רוצים לשחרר אנשים ע״מ שיוכלו לחייך. האם נוכל לעשות זאת כאשר אנו בעצמנו שכחנו כיצד לחייך ומזעיפים פנים כלפי אלה שעדיין זוכרים? האם לא נפיץ בכך נגע אחר, נגע הצדקנות הפוריטנית? אנא הסירו התנגדותכם מכך שמסירות והומור אינם הולכים ביחד. המשימה הכבדה ביותר זקוקה ליד הקלה ביותר, שאם לא כן הגשמתה לא תביא לחופש כי אם לטירניות הרבה יותר גרועה מזו שאותה החליפה.

לאתר ThinkIL המרכז את מיטב מאמריו והגיגיו של צבי ינאי וכתב העת “מחשבות”

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *