אני מבין את הפחד שלך, אבל כמי שהיה בצד השני, בעיניים של מי שצעד לבד פעם אחרי פעם וגילה שהקהל שלו מעדיף להתחבא בבית כמו עכברים מפוחדים. אני חייב להגיד לך שפיספסת את כל הרעיון של מצעד הגאווה. ברור שזה מפחיד. ברור שזה לא נוח. ברור שקל יותר לרטון מאחורי המקלדת מאשר לחטוף אבן בראש או לגלות את הדודה ברטה מתעלפת כשהיא מגלה שאתה "כזה".

אבל אין דרך אחרת. ככל שיצעדו פחות ופחות אנשים במצעד זה יהיה יותר קשה ויותר מפחיד לאלו שבכל זאת מגיעים ומשנה לשנה יגיעו פחות ופחות. זה גם יהיה יותר קל לכל אלו שמנסים להשתיק ולקבור את המצעד ומה שהוא מייצג באיזו פינה חשוכה של ארון צר.

צר לי, אבל עם כל הכבוד למילים היפות, בשביל זכויות ובשביל שינוי צריך להאבק. נראה לי שבמקרה שלך אתה מעדיף לתת לאחרים לעשות את העבודה הכואבת ולחטוף את האבנים במקומך. זו זכותך, אבל זו זכות ששמורה לפחדנים.

גם אני לא צעדתי במצעד בירושלים. אבל צעדתי בתל אביב השנה ובשנים קודמות וכש"הוא" עוד היה פעיל גם צעדתי במצעד הראשון בירושלים לפני שהחרדים גילו אותו 🙂

ובכל זאת אני עדין חצוי בנוגע למצעד בי-ם. מצד אחד חייבים להילחם, ומצד שני צריך לחשוב על הנזק שזה גורם. ככל שעוברים הימים אני יותר ויותר נוטה לכיוון ה"צריך להילחם", ואני מקווה שאולי בפעם הבאה אלך לצעוד גם בי-ם ולא רק בת"א.