שפה ומציאות: מי משפיע על מי
ספר הטבע כתוב בשפת המתמטיקה (גליליאו)
המתמטיקאי והפילוסוף ברטרנד ראסל אמר פעם שאנשים לא רוצים ידע – אלא ודאות. ההרגשה הזו ודאי הייתה מבוססת על מאות שנות פיזיקה מכניסטית, ששלטה בכיפה מימי גליליאו וניוטון ועד ימי איינשטיין.
אחד מתלמידיו הבולטים והמפורסמים ביותר של ראסל, לודוויג ויטגנשטיין, לקח את האמרה הזו ברצינות גדולה מדי, ועשה ממנה דוקטורט וחצי קריירה. אחרי שאיינשטיין ופלאנק מוטטו את הדטרמיניזם המוחלט בפיזיקה, הרי מישהו היה צריך להציל את המדע ואת העובדות.
ויטגנשטיין החליט שהוא מיישם את הלוגיקה למציאות, כדי שיהיה אפשר לומר משהו ודאי על העולם, בניגוד לבליל של שטויות חסרות משמעות. כדי להיכנס, ולו לרגע, לראשו של היהודי האוסטרי הגאון הזה, הנה דוגמה קטנה שתסבר את האוזן: הטענה הלוגית A=A נשארת תמיד נכונה, בלי קשר למצב העניינים בעולם המציאות. לא צריך שום תצפית או ניסוי כדי לאמת או להפריך את המשפט הזה. עולם הלוגיקה לא מושפע מהטבע והוא תמיד נכון, ולכן אפשר ליצור ממנו מסגרת התייחסות לכל מה שקורה בעולם האמתי.
לפיכך, כשהוא מצויד בחוכמת הלוגיקה והפילוסופיה האנליטית, בשנת 1913 החליט ויטגנשטיין שהוא הולך לפתור את בעיות הפילוסופיה אחת ולתמיד. איך מבצעים את הפרויקט השאפתני הזה? קטן על ויגי: פשוט מזהים מה הקשר בין שפה למציאות, ויוצרים שפה שבה יש ערך רק למשפטים בעלי משמעות (ולא כזו הקשורה לעובדות בטבע. זה ההבדל בין פילוסופיה למדע, לפי ויטגנשטיין). ולמה היה כל כך חשוב למר ויטגנשטיין לייצר שפה לוגית שתתאים למציאות? כי רק אז אפשר להגיד משהו ודאי על העולם, כמו שהוא והפוזיטיביסטים הלוגיים רצו בתחילת המאה ה-20.
'הרצון הזה לוודאות' (בפרפראזה על אמרתו של ניטשה) הוליד חיבור קצר ונוקב בשם "מאמר לוגי-פילוסופי" (Tractatus Logico-Philosophicus), שפורסם גם כספר בשנת 1921. הוא כתוב בצורת טיעון ארוך ומייגע על פני כ-80 עמודים: יש בו 7 טענות עיקריות שמתחלקות לתת-טענות נוספות, התומכות ב-7 הראשונות ומאמתות אותן. הטענות מתגלגלות אלו מאלו כמו אלגוריתם של מחשב, ובסוף מגיעות למסקנה נחרצת אודות העולם והתפישה האנושית: "הדבר שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק". ויטגנשטיין קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בזכות החיבור הזה והיה למרצה מבוקש בתחום.
יש כאלה הטוענים שלפי המשפט הסתום הזה, הלוגיקה היא שמכתיבה את המחשבה ואת השפה, ובכך מגבילה אותנו לדבר ולחשוב על דברים מסוימים בלבד. אחרים טוענים שוויטגנשטיין התכוון לכך שהפילוסופיה עצמה היא לא משהו שניתן לדבר עליו בכלל – שהיא אשליה (אחד המנחים שלי באוניברסיטה אמר פעם שוויטגנשטיין התייחס לפילוסופיה כמו אל מחלה, ולמשפטים פילוסופיים שאנשים אומרים כמו אל חום גבוה הנלווה לה).
אבא שלי, השכלתן, בטח יהיה מרוצה אם ישמע את המשפט המסכם של הטרקטטוס. גם לתפישתו "אסור לדבר" אלא אם כן יודעים על מה מדברים. גם אני חטאתי פעם במחשבה המדעיסטית הזו – שהכול נתון אך ורק לחסדי ניסויים ותיאוריות של הפיזיקה.
אומנם החשיבה המדעית לא רק מתארת את המציאות, אלא מכתיבה גם מה נוכל לדעת על המציאות ברגע נתון (על ידי אמצעים טכנולוגיים הנגישים בתקופה מסוימת ולא אחרת, למשל); אבל את עולם המציאות אי אפשר לחלק לשחור ולבן, כמו שבני אדם היו רוצים. המציאות מתקיימת דווקא בגווני האפור, והמחשבה הזו חלחלה גם למוחו של ויטגנשטיין בשלב כלשהו.
מהו הנתיב? אין שום נתיב (גֵתֶה)
אחרי פרסום הטרקטטוס ויטגנשטיין כנראה הרגיש שבאמת אין מה לומר יותר, ובטח שלא על פילוסופיה, והוא פרש מעולם האקדמיה והפך להיות מורה בתיכון. לפתע, אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא חזר לקיימברידג' עם רעיון הפוך לגמרי מזה של הטרקטטוס: מעכשיו השפה לא מורה על המציאות באופן חד-כיווני, אלא מקבלת משמעות משתנה מתוך האופן שבו אנו משתמשים בה.
למילים יכולים להיות תפקידים שונים ומשמעויות שונות, בהתאם ל"משחקי הלשון" בהם הן נמצאות. במילים אחרות – האמת היא מה שחוזרים עליו שוב ושוב בלי הרף והשפה מעורבת (באופן חלקי או מלא) בתהליך יצירת המציאות. הרעיונות הפוסטמודרניים הללו התגבשו לכדי ספר חדש שכתב ויטגנשטיין ב-1951 – "חקירות פילוסופיות".
למשל: כשאומרים על משהו שהוא "חבל על הזמן", יכולים להתכוון לכך כדבר טוב או רע. אז איך נדע למה מתכוונים? מתוך ההקשר של שאר המשפטים המגיעים לפני ואחרי המשפט הזה. הרבה מילים ומשפטים בשפה מקבלים משמעויות שונות בהתאם להקשר (ולאינטונציות הקוליות של הדובר). חיזוק לדברים הללו אפשר למצוא גם בתיאוריות של הלוגיקן הרברט פול גרייס (Paul Grice), שבשנת 1975 פרסם מאמר העוסק ברמיזות המופיעות במשפטים הנאמרים בין אנשים (Conversational Implicature).
דוגמה: אתמול הרגתי ג'וק בגודל מטר!
כל אחד יודע טוב מאוד שלא לקבל את המשפט הזה כפי שהוא. זוהי הגזמה מכוונת, ושימושים שכאלה בשפה נפוצים לאורך כל המאה ה-20 לפחות, אם לא יותר מכך. מצחיק לחשוב שהפילוסופים, הבלשנים והלוגיקנים הגיעו למסקנות האלה יחסית מאוחר. מה גרם להם להצתה המאוחרת? עד שהגיע ויטגנשטיין עם משחקי הלשון שלו (למרות שהוא היה הומו, לא לזה התכוונתי), המומחים חשבו שאפשר לנתח את השפה כמו שמנתחים משפטי לוגיקה או מתמטיקה. אבל צורת החשיבה הזו הובילה לסתירות במקרים בהם השפה לא פועלת כמו שהלוגיקה דורשת.
אחת מהתיאוריות שלכאורה מאששות את השפעת השפה על המציאות, היא היפותיזת ספיר-וורף (Sapir-Whorf). ההיפותיזה קובעת שיש יחס ישר בין שפה מדוברת ובין האופן שבו דובר השפה מבין ותופש את העולם. שפה אינה רק קול וסימנים מוסכמים, אלא גם צורה מסוימת שבה אנו מסתכלים על העולם. כלומר, השפה משפיעה על המחשבה ודוברי שפות שונות חווים את המציאות בצורות שונות. למשל: בשפת בני שבט ההופי אין הבדל בין עבר, הווה ועתיד, ובנג`מין וורף טוען שתפישת הזמן של בני שבט אלה שונה מזו של דוברי שפות אחרות.
הצרה עם תיאוריית ספיר-וורף היא שלא ממש ניתן לאשש אותה בניסויים נכון להיום. ולמרות זאת, התיאוריה הזו כנראה מקבלת חיזוק על ידי משפט מתמטי שנתגלה גם הוא ברבע הראשון של המאה ה-20 (לצד ויטגנשטיין ותיזת ספיר-וורף עצמה). המתמטיקאים סקולם (Skolem) ולוונהיים (Lowenheim) גילו, בנפרד ובמקביל, שבלוגיקה המתמטית ניתן למצוא שפה Lx שכל משפטיה דומים לאלו של שפה L – למרות ששתיהן שפות שונות לגמרי אחת מהשנייה.
כלומר, גם אם יודעים את התכונות (פְּרֶדיקָטים) של העצמים בכל אחת מהשפות, לעולם לא נוכל לדעת מה הם העצמים האמתיים שעליהם מדברים. משפט סקולם-לוונהיים קובע, בעצם, שאפשר להכיר רק תכונות – לא עצמים. הידע היחיד שניתן לצבור הוא אילו טענות הן אמתיות או שקריות, אך לא נוכל לגזור מהם העצמים העומדים מאחורי הטענות.
את השלכותיו של משפט סקולם-לוונהיים אפשר לשלב גם בפרשנות קופנהגן לתורת הקוואנטים. אם כל מה שאפשר לדעת על העולם הוא תכונות בלבד, ולא מהם העצמים העומדים מאחורי תכונות אלה – הרי שאי אפשר לדעת, למשל, מהו באמת אלקטרון או פוטון. כל מה שנוכל לדעת הם תכונות בלבד: מאסה, ספין, מטען חשמלי וכן הופעה גלית או חלקיקית (בהתאם לניסוי).
אומנם משפט סקולם-לוונהיים קשור ללוגיקה ולמתמטיקה, אבל השלכותיו חורגות גם לתחומים כגון פילוסופיה, מדע, סוציולוגיה ועוד. כי הרי אם יש לנו שתי שפות, שבהן למילה "תפוח" יש משמעות שונה לגמרי, לא נוכל לדעת מהו באמת תפוח. כיוון שהשפה היא מה שהופך את המציאות נגישה למחשבה, זהו אישוש מתמטי יפה לדברי ויטגנשטיין אודות "משחקי הלשון".
גם הפסיכולוג פיליפ זימברדו טען לאחרונה שהשפעת השפה על המחשבה אינה ניתנת לביטול. מוצאו של זימברדו הוא סיציליאני, ובשפה הסיציליאנית אין צורת עתיד (אין "יהיה" או "אני אהיה" – יש רק עבר והווה). כתוצאה מכך, אומר זימברדו, אנשים חיים רק את הכאן והעכשיו, ומתרפקים על העבר. הם אינם משקיעים שנייה אחת מיותרת בתכנון העתיד, וחלקם אף הגיעו למצב שבו הם הלכו אל מותם כיוון ש"כאן ועכשיו" זה כל מה שיש.
מעולה!
לא וויתרתי על אף מילה.
תודה רבה 🙂
ושנה טובה שתהיה לכולנו.
גם בישראל דהיום, למצער, אין ולו חשיבה קלה ביותר ,על העתיד, אין חזון כלל ועיקר, אין חשיבה לטווח ארוך,
כפי הנראה,שבישראל של המאה ה21,ב2013,הפוליטיקאים שלנו הייחודיים מאוד, אינם מאמינים כלל ועיקר, שישיראל תשכון לבטח עוד כ20 שנה ויותר לכן תכנונם העתידי אינו עובר את 4 שנות קיומם הפוליטי-העלוב והפאתטי. על זה ניתן לומר, לא רק שבאין חזון יפרע עם, אלא בעיקר, שהפוליטיקאים שלנו רובם ככולם, המטיפים לנו כל העת על מדינה חזקה ועל ראש ממשלה חזק, אינם מאמינים בכל ליבם את אשר הם טוענים בלהט הטיעון שלהם. זה מה שנאמר השפה משפיעה לעיתים באופן, קלוקל על חשיבתם של הפליטיקאים הישראלים החדשים לכאורה.
מעולה
עדיין לא מבינה את הטרקטטוס
ולא מבינה את עניין ההלוב המנטלי
מתי ולמה הייתה תחושה של "סוף הפילוסוםיה"
גם אני לא מבין את הטרקטטוס, רק הבלחות של הבנה פה ושם שמספיקות כדי לכתוב עליו כמה מילים לפעמים.