נורמלי ופתולוגי

ההבחנה בין נורמלי לפתולוגי
עבודה בקורס לתואר שני

מהן עובדות בסוציולוגיה
הפרק הראשון בספרו של דירקהיים (Durkheim), "כללי המתודה הסוציולוגית", מנסה להגדיר מהי עובדה חברתית. הוא עושה זאת על ידי הכרה בכך שלתחום זה – קרי, הסוציולוגיה – יש גישות בסיסיות ספציפיות, הקשורות לחקר היחסים החברתיים בשונה מביולוגיה או פסיכולוגיה. עובדה חברתית, לדידו של דורקהיים, היא סך כל העובדות, הרעיונות והציפיות הנובעים מהקהילה החברתית, ולא מיחידים בודדים. למרות שרובנו מאמץ לחיקו את ההתנהגות הנורמטיבית של החברה וחולק בערכים שלה, בעצם אנו מוגבלים על ידי עצם קיומה של החברה.

עובדות חברתיות הן מעשים או מחשבות שאינם רק חיצונייים ליחיד, אלא למעשה מוטבעים בו על ידי כוח כופה כלשהו – כיוון שאותו כוח פועל על היחיד בנפרד מרצונו האינדיבידואלי. לפיכך, אפשר להגדיר עובדה חברתית על ידי שלושה אלמנטים:

1. כפייה – אם אדם אינו נוהג בהתאם לנהוג בתרבות ממנה בה, הוא עלול להיות נתון ללעג ואפילו לבידוד חברתי.
2. חיצוניות (ליחיד) – הכוח אינו מגיע מפעולתו של היחיד בתוך החברה, אלא באופן עקיף באמצעות תהליך החִברוּת (סוציאליזציה) שעובר היחיד.
3. כלליות – כאשר קונסטרקט חברתי משתכפל בתוך היחיד ומורה לו מה לעשות, אפשר לדבר על כלליות; זהו "רצון החברה" הפועל בתוך היחיד ועל כן המושג כלליות במובן של משהו מחייב.

כיוון שהסוציולוגיה היא המדע של העובדות החברתיות (של "החברתי"), דירקהיים מגביל אותה לחקר אותם חוקים ששולטים ביחיד ומגבילים אותו – באופן חיצוני לו. הסוציולוגיה אינה פילוסופיה או היסטוריה המנסה לגלות חוקים של התקדמות ההתפתחות האנושית, והיא אינה מטפיזיקה המתיימרת לקבוע את אופי החברה ואת התנהגותה. הסוציולוגיה היא חקר העובדות החברתיות, ולפי דירקהיים "החברתי" מתקיים גם בתוך כל החברה כולה, וגם כמשהו חיצוני לחברה – ללא תלות ביחידים שבה.

כאשר אנו מקיימים את תפקידינו החברתיים, אנו בעצם מבצעים חובות שמוגדרות מחוצה לנו – ולא על ידי עצמנו. דירקהיים מגדיר את המגבלה הזו, שמטילה עלינו החברה, כמצפון קולקטיבי הפוקח עין בוחנת על כל מעשה שעלול לפגוע בחברה. המצפון החברתי הזה עושה זאת באמצעות מעקב אחר התנהגות האזרחים בחברה ופיקוח עליה, כולל שימוש באמצעי ענישה.

הפיקוח שמפעילה עלינו החברה יקבע מה יהיה אחוז הפשיעה בה: ככל שהחברה תפעיל פיקוח קפדני והדוק יותר על היחידים, כך תיווצר חברה "לחוצה" יותר שבה אין מקום לאינדיבידואליות, לסטייה חברתית ולפשיעה. ככל שהפיקוח יקטן, כך יהיה יותר חופש ליחידים לבטא את עצמם, אך המחיר הוא גם אחוז גבוה יותר של סטיות חברתיות.

ההבחנה בין נורמלי לפתולוגי
בפרק השלישי של "כללי המתודה הסוציולוגית" (כללים להבחנה בין הנורמלי לפתולוגי, עמ' 85 עד 109), דירקהיים פותח עם האנלוגיה המוכרת בין בריאות חברתית ובין בריאות גופנית, בנוסח אפלטון. ולמרות זאת הוא הופך את הטיעון על פניו ואומר שהתנהגות "פתולוגית" לא תמיד חייבת להיות מזיקה. על מנת להכתיר התנהגות פתולוגית כמזיקה, היא חייבת להפריע לפעולתם הנורמלית של התפקודים החברתיים (כשהיא מגיעה למצב זה היא נקראת "אנומיה").

דירקהיים מציין שאנו ניצבים מול מסקנה פרדוקסלית: על מנת לסווג את המושג "פשיעה" יחסית לכל שאר התופעות הסוציולוגיות הנורמליות (העובדות הסוציולוגיות, כפי שהן נקראות בפרק הראשון), יש להניח כי פשיעה חלק מקיומה של כל חברה בריאה. על ידי הגדרה של מה-הוא הנורמלי אנו בעצם מגדירים מה-הוא לא נורמלי, ובהתאם לכך ניתן לייצר סטנדרטים משותפים שלפיהם אפשר לחיות יחד. לפיכך, לא רק שפשיעה היא נורמלית – אלא אף חיונית ומועילה. לפי הגדרותיה שלה, החברה זקוקה לפשיעה על מנת שיוכלו להתפתח בה המוסר והחוק.

התועלת בפשיעה, לפי דירקהיים, נחלקת לשני סוגים: תועלת עקיפה ותועלת ישירה.

התועלת העקיפה קשורה לעוצמת השליטה החברתית ביחיד – אם עוצמה זו היתה גדולה עד כדי שהפשיעה היתה נמנעת לחלוטין, הרי שהמשטר שהיה נוצר עקב כך היה הורס כל שמץ של אינדיבידואליות. אי אפשר ליצור פיקוח חברתי, אלידבא ד"הכוח הכופה" שעליו מדבר דירקהיים, שישליך הצדה רק את הסטיות הבלתי רצויות מהנורמה. כוח כופה שכזה ייצור חברה אנושית מודחקת בעליל. לפיכך, פשיעה ברמה "נורמלית" (בהתאם לסוג החברה) מאפשרת את התפתחות האינדיבידואליזם באותה חברה.

באשר לתועלת הישירה של פשיעה, זו נוגעת לאפשרות של יצירת מוסר חדש ומתקדם יותר. שינוי באמות המידה המוסריות יכול להתבצע רק כאשר ישנם "חלוצים" המוכנים לצאת מן המסגרות הכובלות אותם, ולפיכך לראות (ולהראות לאחרים) שיש עוד דרכים שעליהן לא חשבנו.

ניקח, למשל, את החוק האוסר על קיום יחסי מין עם קטינים מתחת לגיל ההסכמה המינית. בעבר, גיל ההסכמה המינית היה כגיל ההגעה לבגרות – גיל 18. מי שקיים יחסי מין עם קטין/ה מתחת לגיל 18, נחשב פדופיל. בתחילת שנות האלפיים, לערך, גיל ההסכמה המינית הורד לגיל 16 על ידי המחוקק הישראלי, כיוון שחלו שינויים תרבותיים וחברתיים בישראל – שינויים המכירים בזכותם של בני 16, ולא רק של בני 18, לקיים יחסי מין.

פשיעה היא נורמלית, טוען דירקהיים, ושום חברה אינה יכולה להתקיים אם תשתחרר לגמרי מן הפשיעה. הפשיעה היא נורמלית כיוון שחברה ללא פשיעה פשוט אינה ברת-קיום; או במילים פשוטות – הפשיעה נורמלית כיוון שהיא בלתי נמנעת. דירקהיים מואשם פעמים רבות ברלטיביזם, כיוון שהפשיעה ה"נורמלית" שלו מתייחסת לסוג החברה בה עוסקים. לכל אלה עונה דירקהיים שהרלטיביזם מופיע רק כאשר מדובר על הכללות גורפות בין סוגים שונים של חברות אנושיות. נורמלי הוא שבכל החברות האנושיות יש פשיעה, אבל פושעים בחברה מסוימת אינם חלק מהנורמה. יש משהו נורמלי מבחינה סוציולוגית, בכך שבכל חברה יש יחידים אב-נורמליים מבחינה פסיכולוגית.

גם אצל קנגילהם (Canguilhem) יש רלטיביזם בנוגע להבחנה בין נורמלי לנורמטיבי. קנגילהם עוסק בקשר בין נורמלי/פתולוגי ובין ההגדרות של בריאות וחולי; הוא נותן קדימות ביולוגית לנורמטיבי על פני הנורמלי. בפילוסופיה, המונח "נורמטיבי" משמש לשיפוט או להערכה של עובדות ביחס לנורמה מסוימת, אבל בסופו של דבר צורה זו של שיפוט תלויה באדם המכונן את הנורמות (ולפיכך מדברים על נורמטיביות ביולוגית). אדם אינו מרגיש טוב אלא אם הוא מרגיש נורמלי, בהתאם לסביבה בה הוא חי ולאילוצים המופעלים עליו. האדם החולה הוא חולה כיוון שאינו יכול להתמודד עם יותר מנורמה אחת; לפיכך – אבנורמלי (לא-נורמלי) משמעו היעדר היכולת להיות נורמטיבי – ולא היעדרה של נורמה.

קנגילהם מתחיל בזיהוי המתח הקיים בין המושגים נורמלי ופתולוגי, בריאות וחולי – מתח שהופיע במאות ה-17 וה-18. במסורת הרפואה ההיפוקרטית, מחלה מזוהה גם כהפרעה דינמית בארבע המרות (מרה שחורה, מרה צהובה, לחה, דם), וגם כאלמנט אונטולוגי בר-קיימא המשנה את היחיד או מוריד מכוחותיו. שתי הגישות הללו רואות במחלה דבר נפרד מבריאות באופן איכותני. קנגילהם אינו מסכים עם מדע הרפואה הפוזיטיבי שהיה מקובל בצרפת, שהעדיף את הנורמלי וראה בכל דבר אחר כסטייה מאידיאל קבוע ולא משתנה. לדידו, האורגניזם הוא יצור חי שאינו נמצא בהרמוניה תמידית עם סביבתו (הרמוניה א-פריורית, אפילו).

קנגילהם טוען שאין לראות בחולי ובבריאות כאלמנטים מנוגדים מבחינה איכותית. הוא שואל את גישתו של קומט (Comte), בה הוא מזהה הנחה שהמדע יוכל להתקדם בצעדים גדולים הרבה יותר בתחום זה, אם יתחיל לפעול במונחים של רציפות בין חולי ובריאות. מחשבה זו של קומט העלתה בקנגילהם את הרעיון, שניתן להכליל את החולי (או המחלה) בתוך סקאלה רציפה של נורמליות.

כמה מטיעוניו בזכות הרעיון הם:

• אנומליה אינה אבנורמליות.
• בריא משמעו אדם המסוגל להסתגל למכשולים ולעבור אותם.
• תהליך ההסתגלות (הנ"ל) הוא אקטיבי ולא פסיבי.

חולי נגרם כתוצאה מסבל – לא כתוצאה מסטייה נורמטיבית. נורמטיביות מתחילה ביצור החי, והוא זה שיוצר גיוון במושג עצמו. אנומליה היא לא אבנורמליות וגיוון או שונות אינם סימן לחולי. נורמליות היא פעילות מתמשכת – לא מצב יציב. בריאות היא מצב דינמי שיכול ליצור חריגה מהנורמה, כיוון שבריאות מגיבה למצבים משתנים. מחלה היא מצב משתנה שאליו מגיב האדם הבריא, ובכך הוא יוצר חיסון בגופו. בריאות וחולי יכולים ליצור נורמות חדשות – נקודות מבט חדשות (בדומה להשקפתו של פלֶק [Fleck] על עובדות מדעיות ברפואה – קבוצות חוקרים יוצרות מחלות כקונסטרוקטים בלבד, מתוך עובדות פזורות בשטח כגון חום גבוה, שיעול וכו').

קנגילהם מתאר את מדעי הנפש ככאלו המתחילים מנקודה לא טובה: הרופא אינו יכול באמת להבין מה עובר על החולה, ולכן עליו להתבסס על על אלמנטים ותיאוריות מתחום הפיזיולוגיה. ההגדרות של נורמלי ושל פתולוגי מבוססות על הנסיבות בהן הם נבחנים. המחלה חושפת בפנינו את התפקודים הנורמליים, בדיוק באותו רגע בו היא מונעת את קיומם בפועל.

קל לראות שגם דירקהיים וגם קנגילהם מסכימים בנוגע להגדרת המונחים נורמלי ופתולוגי, ואף מסכימים באשר ליעילות תפקודה של ההתנהגות הפתולוגית. דירקהיים טוען שפשיעה היא חלק נורמלי מכל חברה, ושהיא אף מסייעת להתפתחות האינדיבידואליזם ואמות המידה המוסריות בחברה נתונה. קנגילהם רואה את הנורמלי ואת הפתולוגי כרצף אחיד, שעליו ניתן להגדיר בריאות וחולי באופן כזה שבו חולי הוא בעצם תגובה נורמלית של גוף בריא לסביבה משתנה.

אם ניקח את היצור החי בנפרד ואת סביבתו בנפרד, שניהם לא יהיו נורמליים; רק היחס והקשר ביניהם הוא שהופך אותם לכאלה. להיות בריא ולהיות נורמלי אינו שני מושגים דומים, כיוון שהפתולוגי הוא סוג מסוים של נורמליות. חולי הוא תגובה של האדם הבריא לסביבה המשתנה, ודווקא חוסר יכולת להגיב לסביבה משתנה הוא זה שיוצר בעיות כגון גבוליות, סכיזואידיות ועוד.