רציונליות במדע

הרציונליות של פול פייראבנד
עבודת סמינר לתואר שני

מבוא
פול פייראבנד החל את דרכו האקדמית בתחום הפיזיקה, אך את הדוקטורט שלו עשה לבסוף בפילוסופיה של המדע. פייראבנד ידוע כ"פילוסוף אנרכיסט" שהצהיר שלמדע אין מתודה אחת ויחידה, ושבעצם "הכול הולך". מדע טוב, לדבריו של פייראבנד, ניזון ומתקיים מתיאוריות סותרות ומתחרות המאפשרות לבחור את הטובות ביותר – בניגוד לתיאוריה אחת ויחידה שכופה את עצמה על הכול ועל כולם.

האם תמונת המדע העולה מדבריו היא כזו המחייבת רציונליות – כפי שרבים מאתנו נוטים לחשוב על המדע? האם המדע נסמך אך ורק על איסוף תצפיות ועל ביצוע ניסויים, והפיכתם לתיאוריות ברות קיימא? או שמא זהו תיאור מופשט מדי של המציאות, שאותה לא ניתן לחלק לשחור או ללבן?

פייראבנד הושפע רבות מרעיונותיו של ויטגנשטיין "המאוחר" וכן ממכניקת הקוואנטים, שהציגה עולם אקראי במהותו. השפעה זו היא שתרמה לדבקותו הרבה של פייראבנד בריבוי של תיאוריות, וכן לסלידתו מאידיאולוגיות פרדיגמטיות.

ביוגרפיה אישית ואקדמית
פול קארל פייראבנד (Paul Karl Feyerabend) נולד בשנת 1924 למשפחה מהמעמד הבינוני בווינה, אוסטריה. בבית הספר התיכון למד מדעים, אנגלית ולטינית והיה תלמיד מצטיין. עד גיל 16 כבר ידע פיזיקה ומתמטיקה יותר ממוריו בתיכון, אך לאחר מכן הגיע לגמרי במקרה לתחום המשחק והדרמה. מקריות נוספת בחייו הובילה לכך שמבין הספרים שקרא בתחומים אלו, נפלו לידיו גם טקסטים בתחום הפילוסופיה – שהרשימה אותו כבעלת יכולת להשפיע על אנשים באמצעות טיעונים הגיוניים.

מורהו לפיזיקה של פייראבנד, אוסוולד תומס, החדיר בו עניין בפיזיקה ובאסטרונומיה, והוא דילג בין תחומי המשחק, המוזיקה, הפילוסופיה והמדעים לאורך ימי נעוריו. חיבתו הגדולה למדע הובילה אותו לחשיבה פוזיטיביסטית-לוגית וכן להכרת כתביו של פופר. בשלב כלשהו זנח את החשיבה הזו כיוון שהיא לא אפשרה למדע לאמץ גישה ריאליסטית יותר – גישה שתאפשר למדע להתקדם.

בעת לימודיו באוניברסיטה של וינה, פייראבנד העריץ את משנתו של ארנהפט (Felix Ehrenhaft), שביקר את כל השיטות האורתודוקסיות הנהוגות בפיזיקה. בשנת 1949, אחרי ששמע הרצאה של ויטגנשטיין שביקר במקום, ולאחר שראה כי הוא אינו מתקדם בנושא האלקטרומגנטיות שבו עסק, החליט פייראבנד לעשות את הדוקטורט שלו בפילוסופיה. נושא הדיסרטציה: המשפטים העומדים בבסיסו של הידע המדע.

פייראבנד רצה ללמוד תחת חסותו של ויטגנשטיין, אך כיוון שוויטגנשטיין נפטר בטרם הספיק פייראבנד להגיע לאנגליה, קארל פופר הפך להיות המנחה שלו. בשלב כלשהו החליט פייראבנד לנטוש את המעוז הפופריאני באנגליה, ולחזור לווינה. בשנת 1954 החל לכתוב מאמרים על הפילוסופיה של מכניקת הקוואנטים, שם תקף את אסכולת קופנהגן (בוהר) וחיזק את ידיה של תיאוריית המשתנים החבויים (דה ברולי, בוהם). בשנת 1955 פיירבאנד קיבל משרה אקדמית בפילוסופיה של המדע באנגליה, שם החל לחשוב על קופרניקוס ועל גלילאו בהשפעתו של פיליפ פרנק – פוזיטיביסט-לוגי לשעבר. מחשבות אלו היוו את תחילתו של הספר "נגד מתודה".

בערך באותה תקופה פגש פייראבנד את דיויד בוהם (Bohm), לאחר שכבר כתב כמה מאמרים להגנת תיאוריית המשתנים החבויים. רעיונותיו של בוהם חלחלו לאיטם, יחד עם רעיונות ואירועים נוספים באותה תקופה (ביניהם גם מרד הסטודנטים של 1964), עד שבשנת 1966 נתן פייראבנד הרצאה אודות הדוֹגמָה של הכנסייה. הוא בחר בנושא זה כיוון שהתפתחותה של הדוֹגמה הכנסייתית דומה להתפתחותה של המחשבה המדעית.

בסוף שנות ה-60 התחבר פייראבנד ללקטוש (Imre Lakatos) בלונדון והשניים הפכו לחברים טובים. שני ההוגים התכוונו לכתוב ספר משותף For And Against Method, שבו לקטוש יציג עמדה רציונליסטית אודות חוקים מתודולוגיים ברורים של המדע, ואילו פייראבנד יתקוף עמדה זו. מותו הבלתי צפוי של לקטוש בפברואר 1974 השאיר את הספר ללא החלק העוסק ברציונליזם, ובשנת 1975 פרסם פייראבנד את הספר Against Method, שהוקדש ללקטוש.

הספר "נגד מתודה" פורש מחקר היסטורי אודות גליליאו ואודות הערצתו את קופרניקוס – שיצר תיאוריה מסוימת (השמש במרכז העניינים) למרות שהייתה עובדה מרכזית שסתרה אותה (מהלכו של כוכב נוגה בשמיים). אם כך, טוען פייראבנד, כולם מדברים על מתודה אבל בעצם לא מיישמים שום מתודה הלכה למעשה.

נגד מתודה
המדע נחשב לעיסוק הרציונלי ביותר מבין כל השאר – כגון פסיכולוגיה, משפט, אומנות ועוד. התפישה הנאיבית טוענת כי המדע נסמך על עובדות בשטח, שהופכות לתיאוריה על ידי אינדוקציה. פייראבנד לא מסכים עם תפישה זו של המדע, שכן תיאוריות לעולם אינן נובעות מתצפיות ומעובדות באופן לוגי ישיר. יתרה מזאת, פייראבנד מגדיש את הסאה וטוען, בנוסף, שעובדות גם אינן תומכות בתיאוריות באופן מוחלט. אי אפשר למצוא מתודה אחת שתסביר כיצד המדע פועל וכיצד המדענים הופכים עובדות לתיאוריה (או משנים תיאוריה בעקבות עבודות חדשות).

במאמרו "השערות והפרכות", אומר פופר שנטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לחשיבה דוגמטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין “רעש רקע”.

לדידו של פופר יש הבדל מהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית: העמדה השנייה היא דוגמטית, ומבקשת לשמר את עצמה באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה הראשונה היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות ואת החוקים.

המדע מעמיד למבחן חוקים שהוא ממציא, מחפש אחר נקודות תורפה בתיאוריה ובודק את כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונלית.

יתרה מזאת, ממשיך פופר, הסקת המסקנות וההשערות מתבצעת לעתים בחופזה, אפילו על סמך תצפית יחידה; אבל תצפיות וניסויים הם המבחן לנכונותן של השערות באמצעות הפרכה. פופר מנסח קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. הבנת המתודה המדעית מאפשרת לנו להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו לעומת עמדות דוגמטיות מתחרות, ובכך לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

עיקרון ההפרכה של פופר מעורר שתי שאלות:
(1) האם עיקרון ההפרכה מסביר את ההתקדמות המדעית?
(2) האם המדע צריך לפעול לפי עיקרון זה?

טיעון מרכזי שמציג פייראבנד נגד עיקרון ההפרכה הוא שעיקרון זה פוסל, למעשה, את כל התיאוריות המדעיות הקיימות, מכיוון שכל תיאוריה לעולם אינה תואמת לכל העובדות הידועות. כל תיאוריה נתקלת תמיד בשני סוגים של בעיות – כמותיות ואיכותיות.

הבעיות הכמותיות מוכרות יותר כיוון שהמדע מלא בוויכוחים לגבי תוצאות מספריות של ניסויים, וכן בחוסר התאמה בין חיזויים של תיאוריה לבין תוצאות ניסויים. פייראבנד מציג כמה דוגמאות לכך – התיאוריה הקופרניקאית גילתה חוסר התאמה בולט למספר רב של עובדות בזמנו של גליליאו; התיאוריה הניוטונית של הכבידה הייתה חשופה מראשיתה לבעיות חישוביות קשות שיכלו לשמש כהפרכות; המודל האטומי של בוהר נשמר למרות תוצאות סותרות ברורות; תורת היחסות הכללית מצליחה לנבא במדויק ניסויים בתחומים מסוימים, אך מגלה חריגות בולטות מול תוצאות של ניסויים אחרים ועוד.

כל תיאוריה מדעית, אומר פייראבנד, מוקפת ב”אוקיינוס של סטיות”. לפעמים ניתן לפתור את הבעיה על ידי שינוי מתמטי שאינו גורר שינוי איכותי של התיאוריה, ולפעמים המדענים בוחרים את התוצאות שמתאימות להם יותר ומתעלמים מהסטיות החריגות.

הבעיות האיכותיות בהן נתקלות תיאוריות הן חוסר התאמות לעובדות בסיסיות שנצפות באופן ישיר וברור. לדוגמה, התיאוריה הניוטונית של האור עמדה בסתירה לתופעה הטבעית של החזרת אור ממראה, כמו שניוטון עצמו הודה בכתביו. ניוטון התמודד עם בעיה זו על ידי הנחה אד-הוק לגבי אופן יכולת ההחזרה של עצמים.

דוגמה נוספת לבעיות איכותיות מציגה התיאוריה הקופרניקאית אודות תנועת כדור הארץ. מתוך חישובי התיאוריה עולה כי כדור הארץ נע במהירות גבוהה בחלל; חיזוי זה עמד בסתירה לכל התצפיות הניסיוניות שהיו אפשריות בתקופתו של קופרניקוס, ובראשן לתחושה הבסיסית שאנו נייחים ולא נמצאים בתנועה מתמדת ומהירה.

ניסוי נוסף שהיה מקובל בתקופה זו היה הניסוי של הפלת חפץ כבד ממגדל גבוה. אם כדור הארץ נמצא בתנועה, הרי שהחפץ אמור ליפול בקו עקום ולא בקו ישר. ניסוי זה נחשב בתקופתו של קופרניקוס כהפרכה להנחה שכדור הארץ נמצא בתנועה וכהוכחה לתיאוריה האריסטוטלית שהוא נייח (התשובה לכך וההסבר לתוצאות הניסוי הוצעו רק שנים מאוחר יותר על ידי גליליאו, בעזרת עיקרון ההתמדה). קופרניקוס היה מודע לכל הבעיות המהותיות שהתיאוריה העלתה, אך עדיין בחר לפתח אותה ולדבוק בה.

גם לקטוש הכיר בכך שמתודולוגיות קיימות מתנגשות בפרקטיקה המדעית, אך הוא האמין שקיימים כללים גמישים דיים לאפשר התקדמות מדעית בצורה מקובלת. לקטוש אינו מדבר על תיאוריות אלא על "תוכניות מחקר": סדרת תיאורית בעלות מכנה משותף היוריסטי אחד.

כל תיאוריה בסדרה יכולה להיות גדושה בפגמים, באנומליות, בסתירות ובחוסר בהירות, אך מה שחשוב באמת הוא לא צורתה של תיאוריה בודדת, כי אם המגמה המוצגת בסדרה כולה. יש לשפוט התפתחות היסטורית והישגים לאורך תקופת זמן, ולא את מצב העניינים בזמן נתון. "תוכנית מחקר" נחשבת למתקדמת אם סדרת התיאוריות מובילה לניבויים חדשים; היא נחשבת למתנוונת אם היא ניצבת על עובדות מעניינות שהתגלו ללא עזרתה.

מאפיין מכריע של המתודולוגיה של לקטוש הוא שהערכה כזו אינה קשורה עוד לחוקים מתודולוגיים, המכריעים עבור המדען אם עליו לתמוך בתוכנית מחקר מסוימת או לנטוש אותה. מדענים יכולים להמשיך גם עם תוכניות מחקר מנוונות; הם יכולים אף להצליח ולהדביק בתוכניתם את התוכניות היריבות, ולכן הם מתקדמים באופן רציונלי בכל מה שהם עושים.

פייראבנד הבין שלקטוש מציע מילים שנשמעות כמו מתודולוגיה, אך לאמיתו של דבר אין זו מתודולוגיה כלל ועיקר. מבדיקה של ההיסטוריה של המדע מסתבר, אם כן, כי בחירתן של תיאוריות מדעיות לא מתבצעת על פי עיקרון ההפרכה. זוהי תפיסה נאיבית של המתודה המדעית. המדע מסתיר לפעמים בעיות מהותיות שמעוררת תיאוריה על ידי הנחות אד-הוק (שאסורות בגישתו של פופר) או טכניקות אחרות, ולפעמים פשוט מתעלם מבעיות אלו ולא מנסה לתת עליהן תשובה.

כל תיאוריה מדעית מלווה תמיד במגוון הפרכות, והמדענים בוחרים לאילו מן ההפרכות להתייחס ומאילו הפרכות להתעלם לצורך המשך החזקת התיאוריה. אם כך, לא רק שהמדע אינו פועל לפי עיקרון ההפרכה בעולם האמיתי, אלא חמור מכך – עיקרון ההפרכה, אם יילקח בצורה רצינית, יהווה למעשה את קץ המדע, כיוון שאין אף תיאוריה מדעית שתעמוד בפניו.

עובדה או תיאוריה
עקרון ההפרכה של פופר דורש לדחות כל תיאוריה שאינה תואמת לעובדות; משנתו של פייראבנד גורסת שעקרון ההפרכה של פופר דוחה את המדע כולו מכל וכל. פופר משתמש בעקרונות כגון "הפרכה" ומבדיל באופן חד משמעי בין עובדה לתיאוריה; פייראבנד מתנגד לכך.

לדידו, המאסה של ניוטון אינה אותה מאסה של איינשטיין; האלקטרון של סוף המאה ה-19 אינו אותו אלקטרון שלאחר משוואת שרדינגר. המציאות משתנה בעקבות התיאוריה, והתיאוריה מושפעת מהמציאות. אי אפשר לדעת בוודאות מה נכון ומה לא. על מנת לדעת באיזו תיאוריה לבחור, צריך שיהיה מגוון רחב של תיאוריות מתחרות שאינן בהכרח עולות בקנה אחד זו עם זו.

המתודה של השערות והפרכות שמציג פופר מציירת תמונה מסודרת של חקירה מדעית – המדען ממציא או מגלה תיאוריה חדשה, ואז מבצע ניסויים ותצפיות שמהווים ניסיונות הפרכה לתיאוריה. בבסיסה של תמונה כזאת עומדת תפישה אמפריציסטית, אשר מניחה הבחנה ברורה בין ה”תיאוריה” לבין ה”עובדות” (ניסויים, תצפיות ותוצאות). העובדות מציגות מצב עניינים אובייקטיבי ובלתי-תלוי, שמשמש לבדיקה ישירה של התיאוריה.

גם כאן אומר פייראבנד, הבחנה כזו אינה קיימת. התיאוריה והעובדות אינן ניתנות להפרדה ברורה, אלא כרוכות ומעורבבות זו בזו. העובדות אינן עומדות בפני עצמן, הן תמיד מתקיימות בתוך הקשר של תיאוריה. ללא תיאוריה, העובדות יראו כבליל חסר פשר וצורה. אנחנו חייבים להשתמש בהנחות תיאורטיות מקדימות עבור כל סוג שהוא של ניסיון. עבור אדם ללא הנחות תיאורטיות, העולם החושי יתפורר – צבעים, צורות ותחושות בסיסיות ייעלמו, והניסיון החושי יהפוך לרצף לא-מובחן ולא ניתן לפענוח.

אנו חייבים לפרש את העובדות על סמך הנחות מקדימות כלשהן. גם השפה התיאורית עצמה (השפה בה אנו משתמשים כדי לתאר את העובדות) מושפעת מתפישת העולם שלנו ומהתיאוריה בה אנו מחזיקים באותו רגע. לפיכך, עובדות תמיד ספוגות בצדדים סובייקטיביים, תיאורטיים והיסטוריים אשר מבטאים את הנחות היסוד ואת התיאוריות אשר קיימות בנקודת זמן מסוימת.

עיקרון ההפרכה מתבסס, אם כך, על הבחנה שאינה יכולה להתקיים בפועל; מה גם ששימוש בעיקרון ההפרכה יביא, לפיכך, לפסילתן של רוב התיאוריות החדשות האפשריות. אנו מבקשים לבדוק תיאוריות חדשות על סמך “עובדות” – ניסויים ותצפיות – אולם עובדות אלו נושאות עימן, פעמים רבות, את תפישת העולם הקיימת, והן יעמדו בסתירה לתיאוריה החדשה מכיוון שהן מתקיימות בתוך ההקשר של התיאוריה הקודמת.

התיאוריה לא מופרכת, אם כך, על ידי עובדות בלתי-תלויות, אלא מכיוון שהיא מתנגשת עם התיאוריה אותה היא מבקשת להחליף. כלומר, עיקרון ההפרכה צפוי דווקא לשמר תיאוריות קיימות ולעצור את ההתפתחות המדעית.

אם כן, עיקרון ההפרכה אינו יכול להסביר את אופן ההתקדמות המדעית. לא רק שהמדע אינו עובד לפי עיקרון זה במציאות, אלא ששימוש בעיקרון ההפרכה כמבחן לקבלת תיאוריה מדעית צפוי לחסל את המדע כולו, מכיוון שאינו מאפשר קבלת תיאוריות חדשות. מכאן גם ברורה התשובה לשאלה השנייה – עיקרון ההפרכה אינו יכול לשמש גם כשיטה הראויה לחקירה המדעית.

סיבה מהותית נוספת לכישלונו של עיקרון ההפרכה אינה קשורה לעיקרון עצמו, אלא לעצם אפשרותה של שיטה לחקירה מדעית. פייראבנד טוען כי כל ניסיון לכפות שיטה רציונלית ואחידה על המדע תסתיים בהכחדת המדע.

כשעוברים מתיאוריה אחת לשנייה, משתנות גם ה"עובדות" בדרך. כיוון שלא ניתן ליישב בין תיאוריות סותרות ומתחרות, הבין פייראבנד שהן אלו שגורמות למדע להתקדם. פייראבנד מנסח את עקרון האי-התיישבות (Incommensurability) בצורה דומה להיפותיזת ספיר-וורף (Sapir-Whorf). אי-התיישבות בין תיאוריות נוצרת כתוצאה מקיומם של חלקים סמויים בתוך השפה הדקדוקית של כל תיאוריה חדשה, הגורמים למדענים להתכחש לאמת המצויה באותה תיאוריה.

יתרה מזאת, המדענים גם דוחים את האפשרות שהתיאוריה החדשה היא בעצם חלופה אפשרית לתיאוריה הישנה. פייראבנד, בניגוד לקוּן (Kuhn) למשל, אינו רואה בדוקטרינת "המדע הנורמלי" דבר חיובי, כיוון שהיא אינה מסבירה את המעבר ממדע נורמלי למדע פלורליסטי, שבו יש ריבוי תיאוריות מתחרות. מדע נורמלי מוניסטי הוא מיתוס, לדידו של פייראבנד.

בפרק 17 בספרו, "נגד מתודה", פייראבנד מחלק את הטיעון אודות אי-התיישבות לשלושה חלקים:

1. קיימות מערכות חשיבה שאינן ניתנות ליישוב אלו עם אלו (הטיעון האנתרופולוגי). עיקרון היחסיות הלשונית של ספיר-וורף תקף בנוגע לתיאוריות רבות (תורת התנועה של אריסטו, תורת היחסות, מכניקת הקוואנטים, קוסמולוגיה), כיוון שהן התפתחו בצורה כה נרחבת ועצמאית עד שהפכו לשפות טבעיות, בלתי ניתנות ליישוב אלו עם אלו. הפילוסופיה של המדע אינה לוגיקה של המדע אלא אנתרופולוגיה של המדע (בניגוד לתפישת הפוזיטיביזם ופופר).

2. לתופעת אי-ההתיישבות בין תיאוריות יש מקבילה בתחום הפסיכולוגיה של התפישה. למשל, התפתחות התפישה והמחשבה ביחיד עוברת שלבים שאינם ניתנים ליישוב אלה עם אלה. גישה זו מנוגדת לפילוסופיה הפוזיטיביסטית של התפישה.

3. ייתכן כי תיאוריות מדעיות תהיינה בלתי ניתנות ליישוב אלו עם אלו, אפילו אם נראה כי הן עוסקות בדיוק באותו מושא או באותה בעיה. התיאוריות אינן עוסקות באותם מושגים ואינן פותרות את אותן בעיות; להפך – התיאוריה החדשה מסלקת את הבעיות הישנות מתחום הדיון.

בחינה היסטורית של המדע מראה כי ההתפתחות המדעית כרוכה בהחלטות לא-רציונליות, בשיקולים פוליטיים ופסיכולוגיים, בשיטות לא קונבנציונליות ובהשפעות חוץ-מדעיות מגוונות. ה”טעויות”, ה”סטיות” מהמסלול המדעי המקובל, הן תנאי הכרחי להתפתחות מדעית. המדע הוא עולם כאוטי וסבוך, כמו העולם אותו הוא חוקר, וכל ניסיון להגביל את השיטות בהן הוא משתמש יכול להביא רק להגבלת המדע ולעצירת התפתחותו.

השיטה היחידה שלא תגביל את המדע היא אנטי-שיטה אנרכיסטית ופלורליסטית, שסיסמתה "הכול הולך" (Anything goes). רבים ממתנגדיו של פייראבנד גוזרים מסיסמה זו הצהרת עולם רלטיביסטית, שטוענת כי כל תיאוריה טובה כמו כל תיאוריה אחרת, ואין דרך להשוות בין תיאוריות מתחרות או סותרות; אולם לדעתי זו אינה כוונתו המפורשת של פייראבנד. כל שהוא רוצה היא חברה פתוחה וחופשית, בדיוק כפי שרצה פופר.

הכול הולך
במאמרו "כיצד להגן על החברה מפני המדע", טוען פייראבנד כי הוא רוצה להגן על החברה מפני כל אידיאולוגיה, ומדע בכללן: "יש להסתכל על כולן ממרחק ואין לקחת אותן ברצינות רבה מדי". כוונתו של פייראבנד, כפי שאני מבין אותה, היא שהמדע "טרח" וחילץ את התרבות האנושית מרודנותה של הדת, רק כדי להפוך בעצמו לשליט רודן על החברה. פייראבנד מעוניין לסייע להתפתחות המדעית ולגידול הידע האנושי, אך בד בבד מזהיר מפני נטייתנו להעביר כל דבר דרך אותה זכוכית מגדילה, מרגע שמצאנו אחת שעובדת טוב. אנחנו צריכים לזכור שיש עוד זכוכיות מגדילות, שדרכן ניתן יהיה לראות את הדברים קצת אחרת.

פייראבנד אינו מדבר על חוסר אפשרות לשפוט בין תיאוריות שונות, אלא טוען כי אי אפשר לקבע את השיטות והקריטריונים שבהם אנו משתמשים לצורך שיפוט התיאוריות. אין שיטה רציונלית לעשיית מדע ואין קריטריון רציונלי לתיחום המדע. תמונת הידע של פייראבנד אינה של תיאוריות עצמאיות שמוחלפות באופן ליניארי תוך התקדמות לעבר האמת, אלא של אוקיינוס גדל והולך של תיאוריות חלופיות ומנוגדות זו לזו.

זהו אוקיינוס של ידע שמכיל תיאוריות מדעיות, מיתוסים, אגדות – ובעצם כל ניסיון אנושי להסביר את העולם. התפתחות התודעה האנושית נגרמת כתוצאה מתחרות בלתי פוסקת בין כל התיאוריות ושלל הסיפורים אשר מרכיבים אוקיינוס זה. הקריטריונים לפיהם אנו שופטים בין תיאוריות שונות, משתנים גם הם ומתחרים ביניהם כמו התיאוריות עצמן. לכן המתודולוגיה היחידה אשר תקדם את התפתחות הידע היא פלורליזם מרבי של שיטות, של תיאוריות ושל קריטריונים, ללא הגבלה או ניסיון לתחום מה בגדר האפשרי והמותר.

המדע, אליבא דפופר, הוא הכלי המרכזי אשר משמש את האדם במלחמה נגד הדוגמטיות – מכשיר של ידע ושל חופש אינטלקטואלי, שבזכותו האנושות השתחררה מעולן של דעות קדומות ושל צורות מחשבה נוקשות. פייראבנד תוקף את גישתו של פופר כלפי המדע, אך עושה זאת מתוך קבלה של העמדה האידיאולוגית של פופר.

פייראבנד גם הוא שואף לחברה פתוחה וחופשית ולהתקדמות הידע האנושי, אך הוא מזהה כי המדע עצמו הפך בימינו לאידיאולוגיה דוגמטית, כמו אלו מהן ביקש פופר להשתחרר. אומנם, במאות ה-17 וה-18 המדע שימש כמכשיר של נאורות, והיה מרכיב מרכזי בהשתחררות מהדוגמטיות הדתית של אותה תקופה; אולם, אין שום דבר במדע שהופך אותו למשחרר באופן מהותי, ובמשך הזמן הוא הפך בעצמו לדוגמטי ולמגביל.

המדע, טוען פייראבנד, השתלט באופן כוחני על החברה של ימינו. באמצעות הגדרת ה”שיטה” המדעית (כמו קריטריון התיחום של פופר) אנו קובעים מהו מדע ומהו פסאודו-מדע, מהו ידע ומהי אמונה תפלה, ומכאן נגזרים הקצאת המשאבים החברתיים (בעדיפות למדע, כמובן), מה אנו לומדים ומכירים ואיך הדורות הצעירים מתחנכים. המדע נתפס כיום כדרך היחידה אל האמת, הידע המדעי מתקבל כעליון על פני ידע אחר, והעובדות המדעיות נלמדות בבתי הספר באותו אופן בו העובדות הדתיות נלמדו במאות הקודמות.

השתלטות זו של המדע בשם הקדמה מובילה, למעשה, להגבלת התפתחות הידע האנושי, שיכולה להתקיים אך ורק במצב של תחרות דינמית בין תיאוריות ושיטות שונות – ולא תוך הגבלת סוג הידע והשיטה ה”נכונים”. המעמד המיוחד שהמדע זוכה לו בחברה המודרנית מתבסס על אגדה לגבי ייחודו לעומת מיתוסים ואידיאולוגיות אחרות. אגדה זו מורכבת משתי טענות עיקריות – האחת, שהמדע פועל לפי מתודה רציונלית שמביאה לידע אמיתי ואובייקטיבי אודות העולם; והשנייה, שלמדע הצלחות רבות אשר מוכיחות את יתרונות השיטה המדעית.

הטענה הראשונה, כפי שראינו קודם, אינה נכונה. המדע לא פועל על פי שיטה רציונלית מסוימת כיוון ששיטה כזו לא תאפשר למעשה את קיומו; במקום זאת, המדע מתפתח באופנים מגוונים, תוך הסתמכות על החלטות פוליטיות, אישיות, מקריות וכל דבר אחר שאפשרי בעולם האנושי. מכאן, ובנוסף לחוסר האפשרות להבחנה ברורה בין תיאוריות לעובדות, נופלת גם הדרישה לאובייקטיביות של הידע המדעי.

הטענה השנייה, בדבר הצלחות המדע, אינה עומדת גם היא במבחן המציאות. לטענה זו יש תוקף רק אם התוצאות של המדע יכולות להיזקף לזכותו בלבד, אולם ההיסטוריה של המדע מראה כי הדבר אינו כך. רבות מבין ההתפתחויות המדעיות נסמכות על ידע שהגיע מחוץ למדע או על מיתוסים קדומים, כך שאין אפשרות לייחס את הצלחותיו לשיטה מדעית שמובדלת משיטות אחרות.

למשל, כאשר קופרניקוס הציג את השקפתו אודות מרכזיות השמש במקום כדור הארץ, הוא לא נסמך על קודמיו המדעיים, אלא על מטורף פיתגוראי בשם פילוליאוס. דוגמה נוספת: בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוחלט בסין הקומוניסטית לצמצם את הרפואה המערבית ולהחיות את המסורת העתיקה של הרפואה הסינית. למרות שמומחים מערביים רבים הזדעזעו וחזו את הידרדרותה של הרפואה הסינית, התגלתה דווקא תופעה הפוכה – הרפואה הסינית הצליחה באופנים אותם הרפואה המערבית לא יכלה להסביר, ושיטות סיניות החלו לחדור לאיטן אל תוך המערב.

דוגמה זו מראה כי המדע יכול להפיק תועלת מרובה מעירוב של מדע ושל “לא-מדע” – שיטות קדומות, מיתוסים ותיאוריות לא-מדעיות. עירוב כזה לא בהכרח יביא תועלת, אך הוא נושא בחובו פוטנציאל של התקדמות ושל הרחבת הידע (והרי גם המדע עצמו לא תמיד מביא תועלת). לפעמים דווקא החלטה חוץ-מדעית על סוג המדע ועל שיטותיו יכולה להביא להתקדמות הידע המדעי.

ההשתלטות המדעית על החברה לוותה גם בהשתלטות ערכית – החתירה המדעית אל האמת הפכה לערך עליון שעומד מעל לערכים אחרים. אולם פייראבנד מבקש כי נזכור שזוהי רק אידיאולוגיה אחת מיני רבות – החיים האנושיים מונחים על-ידי ערכים ורעיונות שונים, והחתירה לאמת היא רק אחד מהם. ערכים אחרים יכולים להיות חופש, עצמאות מחשבתית, חמלה, אך אלו הולכים לאיבוד לפעמים לאור הטוטליטריות של האמת המדעית.

יש לנו את החופש לבחור את הערכים שמנחים אותנו. אנו יכולים לבחור את האמת כערך עליון ואת המדע כאידיאולוגיה וכשיטה לממש אותו, אך אנו יכולים לבחור גם דרך חיים אחרת. אם ברצוננו, אם כן, בחברה פתוחה וחופשית – אם אנו שואפים להתפתחות הידע האנושי – יש להציל את החברה מעריצות המדע.

הקריאה של פייראבנד מהפכנית – הוא מבקש להפריד את המדע מהמדינה באותו אופן שבו מופרדת הדת מהמדינה (בארצות הברית). המקום העיקרי בו צריכה להתבצע הפרדה זו היא החינוך, המקום בו מתעצבים הדורות החדשים. אנו לומדים כיום את ה”עובדות” המדעיות כעובדות אונטולוגיות, ואת השיטה המדעית (הלוגיקה הרציונלית) כדרך הנכונה לחשוב.

אולם פייראבנד רוצה שהמדע יילמד בפרספקטיבה היסטורית, לצד תיאוריות ומיתוסים אחרים. כך נספק לילדינו חינוך פלורליסטי שמציג את הקשת הרחבה של תיאוריות, של אידיאולוגיות ושל אפשרויות אנושיות שמהן אפשר לבחור. רק חינוך כזה יכול להכשיר אזרח בעל חופש מחשבה ויכולת בחירה, שיכול לתפקד בחברה חופשית.

במאמר משנת 1978 (Science and a Free Society), פייראבנד טוען כי פון וייצקר (Weizsacker) – תלמידו לשעבר של ורנר הייזנברג, אחד מאבות מכניקת הקוואנטים – השפיע עליו ישירות ונסך בו את תפישת העולם האנרכיסטית בנוגע למדע. המפגש ביניהם, בשנת 1965, היה אחד מהרגעים שהכריעו, כנראה, את תפישת עולמו של פייראבנד.

השניים דיברו על יסודות מכניקת הקוואנטים ופייראבנד התלונן על כך שאין חלופות למכניקת הקוואנטים. פון וייצקר הראה לו כיצד מכניקת הקוואנטים צמחה ממחקר מבוסס, ואז הבין פייראבנד שאם אנו כופים כללים מתודולוגיים ללא התחשבות בנסיבות, אנו מזיקים יותר משאנו מועילים. כללים כלליים שכאלה חוסמים את החופש שלנו לגלות דברים חדשים. תכלית המדע אינה להתקדם, ובכלל – למדע אין תכלית מוצהרת. כל אחד מחליט עבור עצמו או עבור המוסד שבו הוא עובד, מהי מטרת המדע ולאן הוא מתקדם.

ההתקדמות של המדע – של מדע טוב – תלויה ברעיונות חדשים ובחוש אינטלקטואלי. לעתים קרובות מאוד, המדע התקדם על ידי אנשים "מבחוץ" (איינשטיין ובוהר ראו עצמם כאנשים מבחוץ). אך האם אין סכנה שאנשים יבחרו בחירה מוטעית ויסיימו ב"מבוי סתום"? זה כמובן תלוי בפירוש הניתן ל"מבוי סתום". מבוי סתום יכול להיות פריצת הדרך הבאה במדע.

פייראבנד הראה שאין שום דרך לוגית לגשר בין התאוריה הישנה למחליפתה המהפכנית, כי הן שתי שפות זרות הבונות שני עולמות כה שונים עד שאין להן "מידה משותפת", ולכן אי אפשר להשוות ביניהן ולהעריך אותן באופן אובייקטיבי. הפירוש שהתקבל לממצאים אלו היה שכל הקדמה המדעית הינה בהכרח מגדל בבל אי-רציונלי, שבו שום ניסוי מכריע או אפילו השוואה בין תאוריות אינם אפשריים, וכל דחייה או קבלה של אחת מהן היא בהכרח שרירותית. המדע אנרכיסטי במהותו.

סיכום
איך נעלמה הרציונליות הנוקשה של המהפכה המדעית והפכה ל"הכול הולך"?
בתחילת המאה ה-20, איינשטיין, פלנק, בוהר, הייזנברג ושרדינגר קעקעו את הלוגיקה המכניסטית של ניוטון ושל השכל הישר. במקומה נכנסה הלוגיקה הקוואנטית "הסוררת", שאומרת שחתול יכול להיות גם מת וחי בו זמנית ושיש דברים אקראיים בטבע – גם אם הם נובעים ממשוואות דטרמיניסטיות. אי-סדר יכול לשכון יחד עם סדר.

לאחר מכן הגיע לודוויג ויטגנשטיין שניסה להציל את הרציונליות ואת המדע על ידי "מאמר לוגי-פילוסופי". ויטגנשטיין טען שאם המדע יעסוק אך ורק ב"משפטים עובדתיים", המחוברים באמצעות היסקים לוגיים, שוב יהיה לנו מדע בטוח. אומנם פופר לא הסכים עם משנתו של ויטגנשטיין, אבל גם הוא יצא להציל את הרציונליות המדעית באמצעות עקרון ההפרכה: עובדות הנגזרות מניסויים ומתצפיות לא יכולות לאמת את משפטי המדע, אלא רק להפריך אותם. אז אם שוב חזרנו לרציונליות, מה בכל זאת גרם לה לדעוך ולמשנתו של פייראבנד לפרוח?

אחרי מלחמת העולם השנייה, כתב ויטגנשטיין את "מחקרים פילוסופיים" ובו הפך את דעתו לחלוטין לעומת התחזית האופטימית של הטרקטטוס שלו: אין לנו סיבה לחזור למדע, שכן המדע הוא הדת של המודרניים בדיוק כפי שהדת היא המדע של הקדם-מודרניים. המדע אינו "נכון" יותר מהדת. כבר פה נשמעו רמזים למשנתו האנרכיסטית של פייראבנד.

תומס קון גרס כי ההיסטוריה של הפיזיקה יכולה לשחרר את הפיזיקאים מהכלוב המחשבתי שלהם, שנקרא "פרדיגמה", ומאילוצים חברתיים הנקראים "קהילה מדעית". בניגוד לפופר, קון הבין שמדע הוא סוג של דת, וכמו כל דת הוא אינו תלוי בעובדות.

כשפייראבנד הגיע לזירה, הוא כבר עבר את מרבית הכשרתו המקצועית והאקדמית במכניקת הקוואנטים, אך למרות זאת החליט שאת הדוקטורט שלו הוא כותב בפילוסופיה דווקא. נראה כי הוא הושפע ממשחקי השפה של ויטגנשטיין ומהאקראיות שהכניסה מכניקת הקוואנטים לעולם. הוא הבין שרק בפינות הנידחות ביותר של הידע – ולאו דווקא הידע המדעי – נוכל למצוא פניני ידע יקרות; פנינים שחשיבה פרדיגמטית-אידיאולוגית לא תוכל לגלות.

המדע מגביל את עצמו אך ורק למה שניתן לספור, לכמת ולמדוד, ולכן לפעמים הוא עיוור למגבלותיו שלו עצמו. המדע הוא סיפור אחד שאנו מספרים על העולם, ועלינו להבין זאת ולא לראות בו את קודש הקודשים. אומנם המדע מביא לתוצאות ברוכות, אך הוא אינו היחיד. הרציונליות המדעית טובה לתחומים מסוימים, ולא טובה בתחומים אחרים. זו, למעשה, תכלית הרציונליות של פול פייראבנד.

ביבליוגרפיה

  • Feyerabend, Paul. Against Method, 3rd edition, Verso, 1993.
  • Feyerabend, Paul. Killing Time: The Autobiography of Paul Feyerabend, University of Chicago Press, 1995.
  • Hickey, Thomas J. History of Twentieth-Century Philosophy of Science, 1995, 2005, Book VI, at www.philsci.com.
  • פייראבנד, פול. "כיצד להגן על החברה מפני המדע", ספר מקורות – פילוסופיה של המדע, האוניברסיטה הפתוחה, 336 – 341.
  • פופר, קארל. "מדע: השערות והפרכות", ספר מקורות – פילוסופיה של המדע, האוניברסיטה הפתוחה, 1 – 23.
  • לורך, יעקב. "פולחן המדע ונביאי השקר", ספר מקורות – פילוסופיה של המדע, האוניברסיטה הפתוחה, 300 – 302.
  • http://margolis.blogli.co.il/archives/39

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *