חשיבה היסטורית (פילוסופיה של ההיסטוריה)

מבוסס על סיכום קורס באונ’ הפתוחה

תרומתו של רנקה למחקר ההיסטורי
ליאופולד פון רנקה היה ממכונני המתודולוגיה של המחקר ההיסטורי המודרני. רנקה שאף להפוך את מקצוע ההיסטוריה למדעי יותר, ברוח מדעי הטבע המקובלים. כלומר, למדע אמפירי המתבסס על מחקר שיטתי של תצפיות ועובדות. הבעיה העיקרית שעמדה בפני שאיפתו של רנקה, הייתה העובדה שאין העבר ניתן לתצפית ולמחקר אמפירי זהה לזה של מדעי-הטבע. בעיה זו ניסה רנקה לפתור על ידי הפניית תשומת הלב לחלק האמפירי של המחקר ההיסטורי – התעודות והראיות שנשתמרו מן העבר, ושניתנים לחקירה אמפירית.

כמו כן, הציב רנקה את דרישת המדע לאובייקטיביות: לחקור את העבר ללא-משוא פנים ושיפוטים ערכיים, ולהציג את העבר “כפי שהיה בעליל”, ללא פרשנויות ספקולטיביות או תוספות עכשוויות, ואולי אף תוך כדי ניסיון להחיות את העבר, ולהימנע מאנכרוניזם בכל החומרה.

שלושת משכי הזמן של ברודל והרלוונטיות שלהם לחקר ההיסטוריה
ראשית, טוען ברודל, עוד לפני שניגש ההיסטוריון להסביר אירועים היסטוריים, צריך הוא לתאר אותם; וכל תיאור דורש פרספקטיבה. תיאור אפשרי רק מתוך נקודת מבט מסוימת. והרי כל פרספקטיבה מובילה לתיאור שונה של האירוע ההיסטורי – לכן פרספקטיבות שונות מובילות לתיאורים שונים.

שנית, אין סוג אחיד של תהליכים היסטוריים; ההיסטוריה מתארת את מכלול חיי האדם. זוהי כל ההוויה הידועה לנו, ומכלול זה מורכב ומגוון מאין כמוהו. כמו כן, אין התהליכים ההיסטוריים, שמתלכדים להוויה ההיסטורית, מתקדמים בכיוון אחיד ובקצב אחיד. לכן מחלק ברודל את ההוויה ההיסטורית לשלושה משכי זמן, כאשר כל משך זמן מתאר רובד היסטורי שונה, וסוג נבדל של תהליכים וגורמים:

א. משך זמן קצר/היסטוריה אירועית – את התהליכים קצרי המועד – כלומר אלו שהינם תוצאתם של גורמים בעלי השפעה מידית – מייחס ברודל להיסטוריה אירועית, הבוחנת אירוע בודד בעל גבולות זמניים וחלליים ברורים. היסטוריה אירועית עוסקת, לרוב, בתהליכים פוליטיים המשפיעים בטווח פעולה של מספר חודשים עד שנה לערך. את המשך הקצר רואה ברודל כבוחן על פני השטח, בעזרת ניתוח מקורות מן התקופה בעיקר. אין המשך הקצר מגלה את עומק פני הדברים, שכן הוא חסר פרספקטיבה מספיקה, והוא מתארם בצורה חיצונית בלבד.

ב. משך זמן בינוני/היסטוריה חברתית-כלכלית – תהליכים בעלי השפעה בת מספר שנים בלבד, מייחס ברודל לגורמים מהותיים יותר מאשר אלו של ההיסטוריה האירועית. כלומר, גורמים המהותיים יותר להתפתחות האנושות, ולהם נגיעה מהותית יותר לאדם עצמו. גורמים אלו מזהה ברודל עם גורמים כלכליים וחברתיים – שכן, גורמים אלו נוגעים לתנאי קיומו של האדם: המשאבים הנחוצים למען קיומו, ולפיכך הינם גורמים משמעותיים יותר מן הפוליטיקה והאירוע הבודד. הללו מתגלים רק מתוך התבוננות בעלת פרספקטיבה רחבה, המשקיפה על מהלך ההתפתחות השלם יותר.

ג. משך זמן ארוך/היסטוריה תרבותית וגיאוגרפית-אקולוגית – את התהליכים בעלי ההשפעה העמוקה ביותר, ולכן גם האטית ביותר, מזהה ברודל עם גורמים הנוגעים לפיתוחו של הממד האנושי יותר בזהותו של האדם- תרבותו. אלו הם גורמים אשר צומחים מצרכיו הבסיסיים, ולאחר כינונם משפיעים על דרך סיפוקם של אלו. כלומר, הגורמים התרבותיים מעצבים את התנאים הכלכליים והחברתיים.

בנוסף לכך רואה ברודל בגורמים החיצוניים כמהותיים לקיומו של האדם. כלומר, גורמי הסביבה בה הוא מתקיים, הם הגורמים החזקים והעמוקים ביותר להסבר התהליכים המעצבים את ההיסטוריה. גורמים אלו, שהנם אקולוגיים וגיאוגרפיים, הם בעלי ההשפעה העמוקה והמהותית ביותר לעיצובה של האנושות; שהרי מגדירים הם את הבעיות העומדות לפני האנושות בהישרדותה ובהתפתחותה, ואף את הפתרונות הניתנים לבעיות אלו – פתרונות המעצבים את פני האנושות כולה. ומכאן, כאמור, הרי דורשים הם מן החוקר התבוננות רחבה ביותר – פרספקטיבה רחבה החורשת על מגוון רחב של גורמים, היוצרים מארג עצום של התפתחות.

ברודל סבור שכל פרספקטיבה כפופה לעומק הרובד ההיסטורי, אשר מתבטא במשך הזמן. הוא סבור שהיסטוריה טוטאלית, בעלת חדירה לעומק ובעלת תשואה הסברית ומחקרית גבוהה יותר, ולכן הוא מזלזל בהיסטוריה אירועית, שמגלה סימפטומים בלבד.

הסבר נומולוגי על-פי המפל והרלוונטיות שלו למתודה ההיסטורית
המפל סבור שהסבר הוא פעולה המסלקת תמיהה על התרחשותו של מאורע. המפל מנסה לערוך הנהרה לפעולת ההסבר על פי קנה מידה לוגי. הסבר, לדידו, מצטיין במבנה לוגי ברור של דדוקציה, של גזירה לוגית מתוך תנאי ראשית פרטיים וחוקים כלליים כלשהם, את המאורע המוסבר (גזירת האקספלננדום מן האקספלננס). כך ניתן להראות שהאירוע היה צפוי לאור התנאים המתקיימים. להסבר זה מבנה לוגי זהה לזה של חיזוי: תנאי ראשית פרטיים א’ + חוק כללי ב’, ולכן מאורע ג’.

המפל סבור שבכל תחום חקירה, ולא רק במדעי הטבע, נהוג מבנה של הסבר. הוא מאמין באחידות המדע, עקב שימוש במבנים לוגיים דומים, ובכלל זאת גם ההיסטוריה, כיוון ששניהם משתמשים בחוקי גזירה – דגם ההסבר הנומולוגי. המפל מבדיל בין שני סוגים של הסבר נומולוגי:

1. הסבר נומולוגי-דדוקטיבי, שהוא דגם היסק המשתמש בחוקים כלליים וגוזר מסקנות תקפות והכרחיות.
2. הסבר נומולוגי-אינדוקטיבי, שהוא דגם היסק המשתמש בחוקים סטטיסטיים, המתייחסים למספר מסוים של מקרים מתוך הכלל, ביחס משתנה. לכן אין המסקנות הנגזרות הכרחיות, אלא רק בעלות סבירות, בהתאם ליחס הטמון בחוק האינדוקטיבי.

בהסבר ההיסטורי, משתמשים היסטוריונים בדגם ההיסק הנומולוגי-אינדוקטיבי, שהרי אין חוקים כלליים הנוגעים לחיי האדם. אך לרוב אין הם מכריזים בפירוש על החוקים בהם הם משתמשים; החוקים הללו רק נרמזים מתוך החיבור, והקורא מסיק אותם מתוך הטקסט, וכך מבין את ההסבר שנותן ההיסטוריון לקיומו של האירוע ההיסטורי.

דגם ההסבר הנומולוגי, אשר קושר תנאי ראשית לחוק כללי וגוזר מהם את קיומו של אירוע, מסתמך על סיבתיות. האקספלננס הם הסיבה לקיום האקספלננדום; ללא הם לא היה הוא מתרחש (תנאי הכרחי), ובהתרחשותם גרמו  להתרחשותו של האקספלננדום (תנאי מספיק. האקספלננס משמשים כגורמים סיבתיים להתרחשותו של האקספלננדום, ויכולת ההסבר טמונה בהצבעה על גורמים סיבתיים.

רב-המשמעות של המושג סיבה
ההיסטוריה היא תחום חקירה סבוך, ולכן ההצבה על גורם סיבתי – הגורם אשר הוביל להתרחשותו של האירוע הנחקר – היא תהליך קשה. עקב מורכבותה של ההיסטוריה, אין הגורמים הסיבתיים ברורים או אחידים. לכל אירוע יש מספר גורמים אפשריים, וניתן להקנות לו מספר ניתוחים סיבתיים. התייחסות לגורם סיבתי יכולה להיות כסיבה יחידה, כסיבה אחת מני רבות או כסיבה המכרעת להתרחשותו של האירוע.

תנאי מספיק: כאשר התרחשותו של הגורם מובילה להתרחשותו של האירוע בהכרח, הוא בגדר תנאי מספיק. א’ תנאי מספיק ל-ב’ אם, ורק אם, כל אימת ש- א’ מתרחש, ב’ מתרחש בהכרח. די בכך שא’ יתרחש כדי ש- ב’ יתרחש.

תנאי הכרחי: כאשר הגורם חייב להתקיים למען התרחשותו של האירוע, הוא בגדר תנאי הכרחי. א’ תנאי הכרחי ל-ב’ אם, ורק אם, בלעדי התרחשות א’ אין ב’ יכול להתרחש. כלומר, כאשר אין א’, אין ב’. המחקר ההיסטורי קרוב יותר לחשוף תנאים הכרחיים, תנאים שהיו הכרחיים להתרחשות אירוע התולדה, אך לעולם לא לאסוף את כל הגורמים ההכרחיים, וכך להשיג תנאי מספיק.

היקבעות יתר של התולדה: כאשר מתקיימים מספר תנאים מספיקים, בלתי-תלויים, בו-זמנית – אין לדעת מה היה הגורם שגרם בפועל להתרחשות התולדה. זהו מצב היקבעות יתר של התולדה: גם אילו הגורם בפועל לא היה מתרחש, הייתה מתרחשת התולדה עקב גורם מספיק אחר.

עוצמת הסיבה: בניתוחים ההיסטוריים קיימת חלוקה לדרגות שונות של השפעת גורמים סיבתיים:

א. תנאים מוקדמים – הכוללים תהליכים ארוכי-טווח.
ב. גורמים תורמים – המזרזים את התרחשות האירוע; לרוב אירועים חברתיים רחבי-היקף.
ג. סיבות מיידיות – מצומצות אומנם בהיקפן, אך מעוררות תגובה רבת עצמה (טריגרים). אלו הם, לרוב, החלטות ומעשים של ממשלות ואנשים בודדים.

ניתן לשרטט את קצוות הרב משמעות של מושג הסיבה כך: תנאיות—סיבה—עוצמה.

ארבעת הרכיבים של המטא-היסטוריה
באופן כללי, בכל התורות המטא-היסטוריות ניתן לראות שמתקיימים ארבע מאפיינים (לא כולם יחדיו, אך בתדירות גבוהה). המטא-היסטוריה הינה תיאוריה היסטורית, שמנסה ומתיימרת למצוא חוקיות כללית. מטא-היסטוריה מכוונת בדרך ההתפתחות ההיסטורית, על ידי עיקרי התורה הללו, כדי להסביר כל אירוע בעבר, בהווה ובעתיד. המטא-היסטוריה, אם כן, הינה היסטוריה פילוסופית או היסטוריה ספקולטיבית.

חוקיות: לפי המטא-היסטוריה, בכל תהליכי ההיסטוריה שולטת חוקיות מסוימת, והם מתפתחים על פי חוקים מסוימים. ההתפתחות ההיסטורית על פי חוקים הינה הכרחית. לכל מטא-היסטוריה אוסף החוקים שמכוון את ההתפתחות ההכרחית, ומאגר המונחים המיוחד לו.

מבט כולל: המטא-היסטוריה טוענת לגלות, על ידי השקפת העולם והמתודולוגיה שלה, את החוקיות השולטת בכל התהליכים ההיסטוריים. דרך חוקיות בסיסית זו יכולה היא להסביר ולקנות פירוש לכל אירוע שהוא, מן הקטן וחסר המשמעות ועד לאירוע רחב ההיקף מכולם; כל אלו מתהווים ומצייתים לחוקיות המטא-היסטורית. וכך המטא-היסטוריה שואפת ליצור מבט כולל לכל האירועים האפשריים, ולחשוף את תבנית ההתפתחות ההיסטורית (קווית, לוליינית, מחזורית).

תכליתיות: ההתפתחות ההכרחית של ההיסטוריה שואפת למטרה סופית מוגדרת, אשר מקנה משמעות לכל ההתפתחות ההיסטורית. כל מאורע משרת את השגת המטרה, והמטרה מבהירה את נחיצותם של כל המרכיבים בהוויה ההיסטורית, ואף מקנה להם ערך.

מטאפיזיקה: בכל מטא-היסטוריה מתקיימים עקרונות מטאפיזיים כלשהם; עקרונות שנמצאים מעבר לעולם התופעות, אך שולטים בו ובתהליכיו. עקרונות אלו חושפים את ההוויה האמתית, וכך מגלים את האמתות הנצחיות ואת הגורמים האמתיים (אידיאליזם-מטריאליזם) ששולטים בעולם.

המטריאליזם ההיסטורי של מרקס
המטא-היסטוריה של מרקס בעלת רקע מטאפיזי-מטריאליסטי, כלומר חומרי. מרקס סבור שהגורמים המהותיים והאמתיים, אשר משפיעים על חיי האדם ואופן התפתחותו, הינם גורמים חומריים ונוגעים לסיפוק צרכיו הממשיים.

כוחות הייצור: כוחות הייצור כוללים את אמצעי הייצור מצד אחד, ואת כוחות העבודה מצד שני. אמצעי הייצור הינם כל האמצעים הנחוצים לייצור: חומרי הגלם, המכשור וכו’. כוחות העבודה הינם המיומנויות והיכולות האנושיות, המאפשרות את השימוש באמצעי הייצור: ידע, כוח פיזי, כושר המצאה ועוד.

יחסי הייצור (הבניין הממשי): הבסיס הממשי הוא זה המכונן ומאפיין את צורתה ומבנהּ של חברה נתונה. כל חברה מקדישה את מרב מאמציה לייצור מוצרים, באמצעות כוחות הייצור העומדים לרשותה. בתהליך זה נוצרים יחסים בין בני החברה; מי מחזיק באמצעי הייצור, מי חייב למכור את כוח העבודה שלו, מהם היחסים ביניהם. אלו הם יחסי הייצור, יחסי העבודה אשר קיימים בין מעמדות שונים, ולא בין בני-אדם בודדים. טיב ואופי היחסים הללו מעצבים את הבסיס הממשי של החברה, ולמעשה, ממנו כל היבט של החברה. לכן יחסי הייצור קובעים את אופי החברה.

בניין העל: בניין העל מאגד את כל מה שאינו קשור ישירות לבסיס הממשי – אל יחסי הייצור. אך כל היבט של בניין העל מתעצב על פי הבסיס הממשי, ותלוי בו בצורה חד-כיוונית. אין בניין העל יכול להשפיע על הבסיס הממשי והוא תלוי בו לחלוטין. בניין העל כולל, מצד אחד, את המבנה המדיני והחוקתי של המדינה; ומצד שני את האידיאולוגיה שלה – היצירה הרוחנית והאומנית שלה. שני היבטים אלו מתהווים מתוך הבסיס הממשי, ונקבעים על פי אופי יחסי הייצור השוררים בחברה נתונה.

מרקס ודטרמיניזם לפי ברלין ונייגל
דטרמיניזם גורס כי כל אירוע הינו תוצר של תנאים מוקדמים, אשר קובעים את אופן התפתחותו. לכן כל מצב במערכת נקבע על ידי התנאים המוקדמים שלו; הכרת התנאים המוקדמים, מאפשרת את חיזוי והסבר האירוע העוקב.

ברלין טוען שמעמדה עקבית של דטרמיניזם היסטורי, אשר מוצא חוקיות מבנה סגור של התפתחות היסטורית, יש לבטל את ההנחה בדבר חופש הרצון וחופש הפעולה, ובלעדיהם יש לבטל את כל תפיסת המוסר והאחריות האישית. שהרי ניתן להסביר כל פרט במערכת, כל אירוע, על פי התנאים המוקדמים שלו – ולכן הוא חייב להתרחש בהכרח. מכאן שהפועל האנושי חייב היה לפעול כפי שפעל, ואין מעשהו בגדר אחריותו, שכן התנאים המוקדמים הינם אלו שהובילו את פעולתו.

נייגל בעל עמדה פחות קיצונית. לדעתו מערכת הינה דטרמיניסטית אילו ניתן להסביר את מצבה על פי מצבה הקודם. כלומר לזהות מערכת של כללים וחוקים אשר שולטים באופן ההתפתחות של המערכת. אך אין להסיק מכך שכל היבט של המערכת ניתן לצפייה והסבר על פי הכללים של המערכת. גם אם במסגרת אנושית דטרמיניסטית, ניתן להסביר התפתחויות היסטוריות על סמך אי-אלו כללים, אין להסיק מכך לגבי הכרח הפעולה של כל פרט.

אומנם כל פרט יהיה מושפע מחוקי המערכת וממצבה הקודם, אך זה בגדר גורם משפיע ולא גורם המוביל את הפרטים “כצאן לטבח”. גם מגוון חלופות פעולה, לכאורה (שהרי בעת הבחירה נעלמות כל האלטרנטיבות), מספיק כדי לקיים עמדה מוסרית עקיבה. לדטרמיניזם יש את היתרונות שלו, בתור גורם היוריסטי ובתור מתודת חקירה האופיינית למדעי-הטבע.

מרקסיזם: לפי שני הוגים אלו המרקסיזם הינו תפישה של דטרמיניזם היסטורי. מרקס מגלה את החוקים השולטים באופן ההתפתחות ההיסטורי, ומתיימר להסביר כל שלב בהיסטוריה, ואף בעתיד, על פי החוקים והתנאים המוקדמים.

אך ברלין ונייגל חלוקים בדבר ההשלכות המוסריות של הדטרמיניזם ההיסטורי, והמרקסיזם בכללו. ברלין יבקר את המטריאליזם המדעי של מרקס, עקב שלילת חופש הרצון והפעולה של בני האדם, והובלתו לביטול כל שיקול מוסרי והטלת אחריות לפועל האנושי. לעומתו נייגל סבור שגם אילו המטריאליזם של מרקס מצא את החוקים השולטים בהתפתחות המערכת ההיסטורית, אין להסיק מכך לגבי חופש הפעולה של כל פרט במערכת לבחור בין חלופות שונות בכל רגע בחייו. אפילו אם בחירתו מושפעת מגורמים מטריאליסטיים רלוונטיים, הרי אלו מכוננים את כלל הישות הנקראת אדם, ולכן יש להם חלק בתהליך השיקול והבחירה.

קולינגווד ומתודת האמפתיה
קולינגווד סבור שכדי לספק הסבר היסטורי ראוי, יש להבין את הפועל ההיסטורי. ההיסטוריה הינה מהלך המאורעות של האנושות. הגורם המאחד בה הוא קיומו של פועל אנושי, לאורך כל התקופות והשינויים. קולינגווד סבור שעל רקע החפיפה הזו, והזהות חוקר-נחקר, יש להבין את האירוע ההיסטורי. לכן על ההיסטוריון לנסות לנצל את הזהות המגשרת הזו, ולנסות לחוש ולהבין “מבפנים” את מכלול הגורמים אשר השפיעו על הגורם ההיסטורי. ואף – להבין תקופה היסטורית כפי שחשו אותה בני-האדם שחייו בה.

רק הזדהות מבפנים יכול להקנות להיסטוריון ולקוראיו את ההבנה לגבי מעשיו של הפועל ההיסטורי. ומכיוון שהגורם האנושי הקבוע הינו יכולת ההשגה התבונית, יכולת המחשבה האנושית, יש על ההיסטוריון “לחשוב מחדש את מחשבות העבר”.

ביקורתו של המפל – המפל סבור שאולי יש בידי האמפתיה לשמש כגורם היוריסטי בחקירה ההיסטורית; על ידי ניסיון הזדהות מבפנים, יכול ההיסטוריון לנסות לשפוך אור על האירוע הנחקר. אך עם זאת, בידי האמפתיה אין לספק הנהרה לוגית לפעולת ההסבר. ההסבר חייב, לפי המפל, ללבוש מבנה של טיעון נומולוגי. ייתכן שבעזרת האמפתיה ניתן לגלות ולנסח את החוקים הללו, אך ההסבר, סיפוק התמיהה והבהרת קיומו של האירוע – אפשריים רק על ידי גזירתו הדדוקטיבית מתנאי ראשית פרטיים, ופסוק דמוי-חוק כלשהו.

הסבר רציונלי לפי דריי
דריי ניסה לגשר בין העמדות המנוגדות של המפל וקולינגווד, דריי סבר שאכן מבנה לוגי של טיעון הוא זה שביכולתו לסלק את התמיהה מהתרחשותו של מאורע, וכמו כן, ההיסטוריה עוסקת באובייקטים אנושיים, ולכן אין ביכולתה לספק לגמרי את דגם החוק המכסה, אין פעולת האדם כפעולת אלקטרון הניתנת לחקירה תצפיתית טהורה, והסקה אינדוקטיבית ממנה לגבי חוקיות כללית.

דריי ערך סינתזה וניסה ליצור דגם של טיעון רלוונטי לפעולות האדם. דריי מאכלס את העמדה הנומולוגית בנימוק רציונלי, ומקבל מבנה טיעון כזה:

סיטואציה: תיאור מצב כתנאים ראשוניים + הנמקה רציונלית = מעשה/החלטה.

הנחת היסוד של דריי, בדגם ההסבר המעשי שלו, הינה לגבי קיומה של הרציונליות האנושית, בצורה אוניברסלית – לכל אדם, בכל תקופה ובכל חברה. רק הנחה זו יכולה להקנות לנימוק הרציונלי מעמד נומולוגי בטיעון. הנימוק הרציונלי הינו עקרון פעולה מעשי, בעל צורה כללית, שתוקפו מתקבל עקב היותו רציונלי, ומקובל על כל יצור בעל רציונליות. ההיסק המעשי, לפי דריי, מראה שהמעשה שנעשה היה המעשה הרציונלי. מתוך ייחוס סברות ומטרות לפועל ההיסטורי, ניתן להשתמש בדגם ההסבר הרציונלי למעשיו שלו.

ארבעת סוגי הרציונליות: את ההתנהגות הרציונלית ניתן לפרק לארבעה גורמים, שחייבים להתממש למען פעילות רציונלית מלאה – אך אינם חייבים להתממש, וכך יוצרים דרגות של רציונליות:

א. רציונליות תכליתית: הינה הרציונליות שבקביעת מטרות ובניית סולם העדפות, על פיהם נבחר לחיות ולכוון את חיינו. אלו הם הערכים והעקרונות שמוצא האדם כחיוניים להדרכת חייו בדרך הנאותה, לדעתו. בניית סולם העדפות ותכליות וניסוח עקרונות וערכים, מחייבים את האדם לפעול בצורה עקבית על פיהם.

ב. רציונליות הכרתית: מידת הרציונליות של הסברות בהן מחזיק הפועל, והכרת העובדות הרלוונטיות למעשיו. למען פעולה, וניסיון השגת תכלית מסוימת, זקוק האדם לניתוח דרכי פעולה שונות על סמך סברות שיש לו לגבי העולם, ובחירה בזו המתאימה ביותר לסברותיו והעובדות הידועות לו. כאשר אין אלו רציונליות, תיראה פעולתו כאי-רציונלית.

ג. רציונליות ההחלטה (המסקנה): כאשר יש לפועל מטרות ודרכי פעולה מסוימים, צריך הוא לפעול על פיהם. כלומר צריך הוא לגזור מהם את עקרון הפעולה הרציונלי, מבלי שייווצר כשל בגזירת עקרון הפעולה מן ההקדמות הרציונליות. כלומר, נכשל הוא בתהליך גזירת המסקנה הרציונלית.

ד. רציונליות מעשית: הדרישה המינימלית ביותר מן הפועל הרציונלי, והיא פעולה על פי ההחלטות שקיבל על עצמו הפועל. כאשר אדם סבור שצריך הוא לפעול בדרך א’, אך פועל הוא בדרך ב’ (כי היא קלה או זמינה יותר), אז אין פעולתו רציונלית. אין הוא מתאים כיאות את האמצעים העומדים לרשותו למטרות שלו.

בעיית הרציונליות והאתנוצנטריות בהסבר של דריי: ביסוד הניתוח של דריי, עומדת ההנחה שרציונליות היא גורם קבוע ובלתי משתנה בנסיבות שונות. בכך מבטא דריי את התפישה האתנוצנטרית, אשר מזהה את הרציונליות המערבית, זו המוכרת ושולטת בפילוסופיה ובמדע המערבי, כתפישה הנכונה – הרציונליות האמתית והיחידה. אך ייתכן שזו תלויה בהיסטוריה הנתונה של התרבות המערבית-אירופאית, ולכל חברה נבדלת יש את אמות המידה שלה, בעלי הרלוונטיות לגביה. לכל חברה הרציונליות שלה, ולכל רציונליות הלגיטימיות שלה. אין לשפוט רציונליות של חברה או תקופה אחרת, על פי קנה המידה של השופט החיצוני. פעולה זו מובילה לאתנוצנטריות, כדוגמת אוריינטליזם או אנכרוניזם.

אנתרופולוגיה ופוסט-מודרניזם בחשיבה ההיסטורית
הביקורת לגבי האתנוצנטריות בדגם ההסבר הרציונלי של דריי, מובילה לשאלת היחסיות התרבותית. הרציונליות מתכוננת מתוך “משחק-הלשון” של החברה; אותה מערכת סמלים וערכים שמבוטאים בשפה, ומגדירים את תחומה של השפה, ויחד עמה את גבולות המציאות של החברה המחזיקה בה.

לרואה-לדירי ניסה ליישם את כללי החקירה האנתרופולוגית לחקירה ההיסטורית. בספרו “מונטיו” חקר את אורחות החיים בכפר הנידח הזה, על רקע ימי-הביניים. לרואה-לדירי שאף לתאר את מכלול ההיבטים שיוצקים יחדיו את תפישת החיים המיוחדת לכפר זה. כחקירה אנתרופולוגית, סבר לרואה-לדירי שיש להבין את מכלול הדעות, האמונות, המנהגים, השפה ושאר האלמנטים המקובלים בחברה הנחקרת. מתוך תפישה הוליסטית סבר לרואה-לדירי שאין לנתק היבט אחד מן המכלול, שכן מערכת הקשרים בין כל האלמנטים הללו מקנה משמעות לכל שאר חלקי המערכת.

לרואה-לדירי שאף ללמוד בדקדוק את המכלול הזה, ואף לנהל עמו מעין דו-שיח, ומתוך היכרות זו לנסות ולהבין אותו כמו היה בן התרבות הנחקרת. אך שלא כמו האנתרופולוג, לא יכול ההיסטוריון לשהות ולצפות בנושא המחקר שלו. על פער זה ביקש לרואה-לדירי לגשר דרך התייחסות “ארכיונית” למקורות. על ההיסטוריון לשקוע במקורותיו – בכתבים ובתעודות מן התקופה הנחקרת – עד אשר ירגיש כבן-בית בה, ויוכל לתאר את ההיבטים השונים שלה כמו בן התקופה.

וינץ’ הושפע רבות ממושג “משחק הלשון” של ויטגנשטיין, שלפיו השפה היא מערכת של כללים היוצרים מציאות. אלו הם כללים מכוננים המגדירים את שדה הפעולה האפשרי לדוברים בה. לפי וינץ’, כדי להבין תרבות אחרת יש ללמוד את כללי המשחק שלה. אין לנסות ולהסביר את מעשיה ואמונות חבריה לפי “משחק הלשון” – כללי החשיבה, הרציונליות, והאמונות – של החוקר, שכן אין אלו מתארים את ההיבטים הפנימיים של החברה הנחקרת, אלא את הדרך שבה חברת החוקר בוחנת ומבינה אותם. דרך התבוננות זו תמיד מתייחסת בזלזול למערכת הכללים של החברה הנחקרת.

לדעת וינץ’, כדי להבין חברה אחרת יש ללמוד את כלליה, ולדידו הכרת הכללים מתבטאת ביכולת לפעול על פיהם בצורה מלאה. וינץ’ סבור שבכל חברה יש כללים מרכזיים וכללים נלווים. הכללים השייכים לגרעין התרבות מהווים מערכת לכידה, ואלו הם הכללים שמגדירים את אורח-החיים של בני-החברה. הכללים מקנים תוקף הדדי, ואין דבר חיצוני להם המקנה להם תוקף.

אומנם מסייג וינץ’ דעה קיצונית זו, על ידי מניית מספר מושגים כלליים המשותפים לכלל בני האדם, וקיימים במרכז כל התרבויות כגון לידה, מין ומוות. אך עדיין – מלבד אלו אין שום עקרון אוניברסלי, ולכן חייב החוקר לנסות ולהבין את מערכת הכללים מבפנים. לא ניתן לעשות כך מבחוץ – כל שיפוט מבחוץ יבחן את הנחקר מנקודת מבטו של החוקר, ולכן התוצאה תהיה מגוחכת או לא-ברורה או לא-רציונלית.

ג’ארווי טען כנגד עמדה רלטיביסטית זו של וינץ’, שכדי ליצור תקשורת יש צורך ביסוד משותף לשתי התרבויות, שעל בסיסו ניתן לערוך היכרות. פעילות האנתרופולוג דומה לפעולת תרגום; הצבעה על המקביל בחברת החוקר. ג’ארווי סבור שבכל חברה וחברה יש יסוד משותף – היסוד האנושי. כמו כן, אין המארג החברתי כה לכיד כטענתו של וינץ’, ולכן ניתן לבחון גורם בודד של החברה, ואף לבקר אותו. מתוך אלו סבור ג’ארווי שרב המשותף מן הנבדל, ויש בסיס משותף לכל בני האדם – כולם חיים באותו העולם ותופשים את אותו העולם. אומנם כל אדם מגיב בצורה שונה על גירויים שונים, וחברה שונה על צרכים שונים, וכך צומח פלורליזם; אך אין להסיק מפלורליזם זה רלטיביזם. יש קשרים בין כל חלקי הפלורליזם.

ראשי גשר: דימוי המסמל את היסוד המשותף, הנחוץ לפעילות תרגום ולכל פעילות תקשורתית. אלו הנחות היסוד שהחוקר צריך להצטייד בהם לפני חקירתו. חוקרים שונים חלוקים בדעתם לגבי ראשי הגשר האפשריים לתקשורת בין חברתית ותרבותית. ג’ארווי מתייחס לרציונליות האנושית כראש גשר; ליסוד המשותף לכל בן אנוש, אשר בעזרתו תופש הוא את המציאות האמפירית. וינץ’, הפוסט-מודרני, מדבר על ההתמודדות האנושית עם החיים כראש גשר – הכללים של כל חברה צומחים כדי לענות על צרכיה; על החוקר להבין את מארג הכללים של החברה הנחקרת, את הצרכים המיוחדים ואת מכלול הכללים המשמשים אותה כדי לספק את אלו. וינץ’ מדבר על הבנה סימטרית – להבין את האחר משמעו הכרה ביכולת שלך ללמוד ממנו, ולא רק ללמד אותו. כך יכול החוקר להרחיב את מערך המושגים שלו, ובעקבות זאת להצליח לפעול במסגרת משחק הלשון השונה.

ביקורת האידיאולוגיה לפי אפל
אפל ניסה ליצור סינתזה בין מתודות מדעי-הטבע ומדעי-האדם, ברוחו של היידגר, שכן האדם הינו יצור דואלי. מתוך סינתזה זו הציב את ההיסטוריה כתחום חקירה המקנה לאדם את יכולת הביקורת למצבו הנורש – כדגם הפסיכואנליסט. אפל מתחיל בסקירת המגמות המודרניסטיות עד ימיו, ומתן ביקורת עליהם:

דקארט: שני עקרונות היסוד של המשנה הקרטזיאנית: א. אובייקטיביות – התהליך המחשבתי של הטלת הספק מכיר בסובייקט בצורה מוכחת. הסובייקט כמכיר מוכיח את הדיכוטומיה סובייקט / אובייקט, המכיר מול המוכר, שהוא העולם החומרי. ב. אינדיבידואליזם – הסובייקט אינו נפרד רק מן העולם החומרי, אלא גם מן הסביבה, מזולתו. אין ההכרה הסובייקטיבית הפנימית יכולה להכיר דבר מחוץ לה (סוליפסיזם).

קאנט: מבקר את שני העקרונות הקרטזיאניים: א. לא ניתן להפריד בין האובייקט והסובייקט – האובייקט מתכונן מתוך קטגוריות התבונה המכירה, מתוך הסובייקט. המציאות היא שילוב של סובייקט / אובייקט. ב. 14 הקטגוריות הקאנטיאניות הינן אינטר-סובייקטיביות, משותפות לכלל האדם. לכן תמיד הסובייקט המכיר מושרש בחברתו ובעל זיקה ישירה אליה.

הגל: מלבד התבונה האנושית המשותפת לכלל האדם (הרוח האוניברסלית), ישנה גם רוח לאומית, המקבצת סביבה קבוצה בעלת ייחוד המגדיר אותה.

מרקס: מסכים עם קאנט לגבי קיומה של תבונה אוניברסלית, אך שולל את מושג הרוח הלאומית של הגל, ומציב במקומה את הרוח המעמדית – המעמד יוצר ומעצב תודעה.

היידגר וניטשה: יצאו נגד הפוזיטיביזם הלוגי, שסבר שדרך שילוב של תצפית וניסויים מחד ולוגיקה מאידך, ניתן להכיר את העולם. לפי ניטשה והיידגר, ישנו כשל לוגי בהנחת האמפיריציזם, לגבי קדימות המחשבה לקיום. המצב הינו הפוך – קיום קודם למהות ולמחשבה. הקטגוריות הקאנטיאניות אינן תלויות תבונה, אלא תלויות מצב נתון – תלויות קונטקסט. ליתר דיוק, לאדם קטגוריות נוספות לאלו התבוניות – קטגוריות קיומיות (לשונית ומכשירית) – ואלו מגלות ומעצבות את שני האפריורים הנוספים: אפריורי גשמי (מדעי הטבע, קטגוריה מכשירית) ואפריורי רוחני (מדעי הרוח, קטגוריה לשונית-חברתית).

ביקורת האידיאולוגיה: אפל סבור, בהשפעת היידגר, שמכיוון שהאדם הינו אפריורי דואלי, גשמי ורוחני, החוקר אותו חייב להכיר את שני האספקטים הללו שלו. לכן צריך הוא שני סוגי הסבר האופייניים לשתי מתודות החקירה הנוגעות לממדים אלו – מתודת מדעי-הטבע, וההסבר הנומולוגי לאפריורי הגשמי, ומתודת מדעי-האדם (הרמנויטיקה), וההסבר הרציונלי אשר חושף משמעות לאפריורי הרוחני.

כשם ששני אפריורים אלו משלימים אחד את השני, כך גם שתי מתודות החקירה המודרניסטיות. כדגם הפסיכואנליזה, שבה מטפל חוקר את המטופל על שני אספקטים אלו שלו – דרך תקשורת לשונית היוצרת תקשורת עם המטופל, ודרך הסתכלות מכשירית כעין-אובייקטיבית, דרכה הוא חולש על מסקנות ההבנה – מתייחס הוא לנחקר כאובייקט, ומנתח אותו על פי כללי תיאוריה אובייקטיביים מסוימים.

ההיסטוריון הינו הפסיכואנליסט של החברה, החוקר את השיגעון של חברה נתונה – את המיתוסים שלה ואת מקורות האידיאולוגיה שלה. כך יכול ההיסטוריון להתעלות מעבר להשתקעותו ההיסטורית והאידיאולוגיה שלה, ולבחון אותה “מבחוץ”. חשיפתה זו משחררת את החברה מן האידיאולוגיה, כדרך המטפל / מטופל בפסיכואנליזה. שהרי כל אידיאולוגיה מבססת את עצמה היסטורית, וההיסטוריון מגלה את הסתירה שנמצאת בין האידיאולוגיה וההיסטוריה; סתירה הכרחית, עקב אופייה השרירותי של ההיסטוריה, שהינה אוסף שרירותי של אינספור נקודות הניתנות למספר חיבורים אפשריים. ומכאן האידיאולוגיה מגלה היסטוריה תלויית-הקשר, וההיסטוריון הטוב חושף ומבקר את ההקשר.

ריאליזם
כנגד גישות אנטי-ריאליסטיות המייחסות להיסטוריה קיום עצמאי ותלוי הקשר (בעיקר הקשר העיסוק בה) – מציב דאמט את עיקרי הגישה הריאליסטית; אלו שלדעתו משותפים לכל הגישות הריאליסטיות השונות, ומבדילות אותן מאלו האנטי-ריאליסטיות:

אי-תלות: אבן היסוד של הגישות הריאליסטיות, הינה ההנחה לגבי אי-תלותה של ההיסטוריה בחקירתה. ההיסטוריה, על שלל אירועיה, פשוט נמצאת שם בחוץ, אם החוקרים מכירים בכך ואם לא. אין התורה ההיסטורית תלויה באישיות ההיסטוריון. כנגד זאת מציבים האנטי-ריאליסטיים את העמדה לגבי תלות מושא החקירה בחוקר אותו, שכן החוקר מכונן את המושא על ידי החקירה, ולא היה הוא קיים לולא החוקר, המכיר.

אמת כהתאמה: הגישה הריאליסטית מקבלת את תפישת האמת כהתאמה; אמת נבחנת על פי ההתאמה של הפסוק למציאות האמפירית הקיימת. כנגדה מוצבת תפישת האמת כקוהרנטיות; ערך האמת של פסוק, תלוי במערכת הקשרים הלוגיים שהוא מקיים עם שאר מרכיבי השפה. כאשר הוא בעל קוהרנטיות עמם, הרי הוא אמתי.

דו-ערכיות: הריאליסטים מבססים חלוקה דיכוטומית, לפיה יש שני ערכים: אמת מול שקר. פסוק הוא אמתי או שקרי, בהתאם להתאמתו עם המציאות.

הוראה כתמונה: הריאליזם מקבל גם את טענת ההוראה, לפיה מושגי השפה מורים על אובייקטים. כך השפה משקפת את המציאות ומורה עליה כתמונה (בניגוד לתורת המשמעות של פרגה, לפיה “הוראה קובעת משמעות”).

היידן וייט ונרטיביות בהיסטוריה
היידן וייט יצא כנגד התפישות המדעיות של ההיסטוריה. לדעתו אין ההיסטוריה מדע חמור ואין ההיסטוריון חוקר גרידא, אלא יוצר את מושא חקירתו בדרכים מסוימות. לכן דומה ההיסטוריה לסיפורת יותר מאשר למדע. וייט מוצא שני כשלים עיקריים בהיסטוריה המודרנית:

הכשל הסמנטי של ההיסטוריה המודרנית: הבעיה מתחילה עם שאיפתו של רנקה למדעיות בהיסטוריה, על ידי התייחסות לתעודות שלה כעובדות אמפיריות. וייט טען שביסוד עמדה זו יש כשל סמנטי, שכן אין אלו עובדות אלא טענות. מישהו יצר אותם למען האינטרסים הפרטיים שלו, ואף אין הם עומדים לעינינו “ערומים”, אלא בעצם ההתייחסות אליהם טמונה פרשנות. לפיכך לא ניתן להתייחס אליהם כאל עובדות חסרות-פניות ואובייקטיביות, אלא יש להכיר בממד האידיאולוגי שמקנה להם את קיומם ואופיים.

הכשל התחבירי של ההיסטוריה המודרנית: הבעיה מתחילה עם תפישתו של המפל, לפיה בהיסטוריה משתמשים בדגם הסבר נומולוגי, אשר מציע הסבר בעזרת יחס סינטקטי בין פסוקים, דרך מבנה היקשי. וייט טוען שאין ההסבר הנ”ל היקשי, אלא נרטיבי. ההסבר הנהוג בהיסטוריה מקנה לקורא הבנה המושגת דרך היכרותו עם אי-אלו תבניות-על, המשמשות ליצירת מבניהם של סיפורים פואטיים המקובלים בתרבותו הרחבה. ההיסטוריון אינו מוצא חוקיות כללית במהלך האירועים, ודרכה גוזר אירועים פרטיים – אלא מאגד אותם לכלל סיפור עלילתי, עם מבנה פואטי מסוים המוכר לקורא עקב רקע תרבותי משותף. היכרות זו מאפשרת הבנה האופיינית להיסטוריה; הבנה המתבססת על זיהוי מבנים נרטיביים אופייניים.

תפישתו של וייט: כנגד “הטרגדיה הכפולה של ההיסטוריה”, מציע וייט להתייחס להיסטוריה על פי אופיה. לדידו, ההיסטוריונים משתמשים בסוגי עלילה שונים (טרגדיה, רומנסה, קומדיה וסאטירה). אלו בגדר פרדיגמות המכתיבות, דרך מבניהן, את סדר הדברים, ומקנות להם את אופיים המיוחד. כך יוצקת ההיסטוריה משמעות כלשהי בכרונולוגיה הפשוטה. וייט טען שעל ההיסטוריונים להשתמש בקומבינציות פרדיגמטיות שונות, “לשחק ולערבב”. אומנם הכרונולוגיה תוחמת את סוגי העלילות שניתן לייחס להם, אך עדיין רב חופש הפעולה – וככל שירבו הקומבינציות, כך תגדל התמונה המתקבלת מן ההיסטוריה.

פוסט-מודרניזם והיסטוריה
עקב כל הביקורת שהוטחה כלפי האובייקטיביות של ההיסטוריה, רק ראוי היה שישתרשו בה מגמות פוסט-מודרניסטיות, אשר שוללות כל אובייקטיביות ושמות דגש על הקונטקסט. עדי אופיר טען שמצא תשעה עקרונות שחוזרים ועולים בגישות פוסט-מודרניסטיות, ולכן הינם אופייניים לגישת הפוסט.

א. העקרון האפיסטמולוגי: אין דרך הכרה מיוחסת; אין נקודת מבט נכונה ואמתית לגבי העולם.

ב. הטיעון המעשי/שיפוטי: אין דעה מיוחסת האומרת מה נכון ומה ראוי לעשות בעולם.

ג. הטיעון האונטולוגי: אין תורה מיוחסת המתארת מה מכיל העולם, מה יש בעולם.

ד. הטיעון הטמפורלי: אין תפישת זמן ועבר מיוחסת והכרחית בעולם; התקדמות העולם הינה תלויית-קונטקסט ומסגרת-תפישה.

ה. הטיעון האינדיבידואליסטי: אין היוצר המקובל אכן יוצר אסכולה ואין תפישה הומוגנית. היוצר הוא חלק ממכלול רחב ואינו עצמאי.

ו. הטיעון ההומניסטי: אין ישות מלאה בגדר “יש” שלם. כל אדם מחולק לאינספור ישויות (מות הסובייקט).

ז. הטיעון הלשוני: אין שפה מיוחסת ועדיפה, כמערכת ייצוגים וסמלים.

ח. הטיעון הפרשני: אין משמעות אובייקטיבית ולכן אין פרשנות מיוחסת. כל פרשנות מגלה פרשנות – עד אינסוף.

ט. הטיעון העומקי: אין עומק (משמעות), רק פני שטח ונקודות הסתכלות.

לפי אופיר אין עקרון מאחד אחד למציאות. יש אינסוף נקודות מבט, וכל אחת חושפת פן אחר של המציאות, או אף מכוננת מציאות אחרת. ולמרות זאת, עצם העובדה שאופיר מצא 9 עקרונות החוזרים על עצמם, כבר מעידה שיש משהו אובייקטיבי בעולם.

הוגים פוסט-מודרניים
תרומת ההוגים הפוסט-מודרניסטים לחקירה ההיסטורית, טמון בביטולם את נרטיב-העל כפרדיגמה בלעדית, ובהצת נרטיבים קטנים ומקומיים, שבהם מחזיקים אי אלו אנשים (מצב בו כל פרדיגמה הינה לגיטימית למחזיקים בה – שהרי מכוננת היא את עולמם). וכך מתאפשר ריבוי החקירה ההיסטורית המקומית, תוך כדי התייחסות למרב נקודות המבט האפשריות.

דרידה וה”דקונסטרוקציה” מבית מדרשו, פעלו למען הדגשת הנזילות והאי-קביעות של המשמעות בטקסט. לעומת הדיון האנליטי והמקובע בקנונים מובהקים לתרבות המערבית, כאשר משמעותם קיבלה קביעות וקונצנזוס – הדגיש דרידה דווקא את משחקי המילים – לשון על לשון, נרדפות וריבוי משמעות המצויה בכל טקסט מעצם הדינמיות האופיינית לשפה, המשתנה ומתפתחת ללא הרף, וכך מגלה פנים חדשות בכל טקסט. וכן גם את היחס האסוציאטיבי, המתבסס על משחקי דמיון חופשיים המיוחדים לכל אדם ואדם, וריבויים כריבוי הקוראים. תמיד ללכת על הגבול ולא לקבוע עמדה חד-משמעית. דרידה ממליץ על תהליך של פירוק משמעות הטקסט למרב הגורמים והאפשרויות הטמונים בו, וכך להגיע להכרה חדשה שלו, הכרה התלויה באדם המפרק.

ליוטר: דיונו של ליוטר מתבסס על הבחנתו בין שני סוגי ידע: ידע סיפורי – כלומר דרך העברת מידע המשתמשת באמצעים רבים על מנת לגרום לנמען לקבלו (שידול, הסוואה, יופי וחן, אמוטיביות וכדומה). כל אלו נרתמים למען העברת מסר מסוים לנמען, אשר בו חפץ המוען, ומקבל הוא את תוקפו מתוכו – מתוך גרימת עניין ואמון בנמען.

ידע מדעי – הידע המדעי שונה מן הידע הסיפורי, משום שהוא חד-רובדי ומתיימר למסור אמתות לגבי טבעה של המציאות האובייקטיבית ותו-לאו. משמע, הוא בעל ערך תיאורי בלבד. אך עקב מטרה מובהקת זו מאבד הוא את יכולתו להצדקה עצמית, שכן אין הוא פועל דרך השפעה על רגשות הנמען, אלא רק מוסר מידע. למען הצדקתו משתמש הידע המדעי, לפי ליוטר, בהשרשתם של שני נרטיבי-על: נרטיב-הנאורות ונרטיב-הרוח, אשר, לכאורה, הובילו אל העידן המדעי דרך העלאת התבונה והרוח כערכים עליונים. כך הם מספקים רובד סיפורי לדרך התפתחות המדע וחלוציו.

לפי ליוטר, בעידן הפוסט-מודרני איבדו נרטיבים אלו את תוקפם, שכן נרטיב הרוח הוביל לפוזיטיביזם – לדרישה נחרצת לעובדות, שפגעה ב”קדושת” הרוח – ונרטיב ה”נאורות” הוביל לשתי מלחמות עולם ולשואה; גורמים כה אי-רציונליים, שאין לדבר אחריהם על נאורות ללא הסתייגות. הפוסט-מודרניזם מבית מדרשו של ליוטר, מבטל את תוקפם של נרטיבי-על לגמרי, ולא רק את אלו של המדע, ומציב במקומם נרטיבים קטנים, השייכים למקום ולמסגרת קטנים בלבד, אשר אותם לא ניתן לאסוף לכדי נרטיב-על, או מסגרת קוהרנטית אחידה ויחידה.

קון: משנתו הפילוסופית של תומס קון עוסקת באופי ההתקדמות והפעולה המדעיים. הוא חוקר את אופי כלי-ההסבר המהותי וההגמוני של החברה המערבית, אשר מעצב את תפישותיה ההכרתיות העיקריות.

“פרדיגמה” – תפישתו המהפכנית של קון גורסת שהמדע עובד בצורה פרדיגמטית. הנסיבות מגדירות בעיות שונות, עליהן ניתנות תשובות שונות שחלותן תלויה במחזיקים בהן – עד אשר אחת מצטיירת כתשובה טובה מספיק, ועם זאת מבטיחה פעולה פורייה של פתרון חידות המוגדרות במסגרתה. תשובה בעלת אופי כזה מתקבלת, בסופו של דבר, כ”פרדיגמה” – תקן המגדיר דרכי עבודה, תחום חלות, מלאי ישים וקהילה הפועלת במסגרתה.

“מהפכה מדעית” – קון סבור שהמדע מתפתח דרך החלפת פרדיגמות. כלומר, לא בצורה ליניארית הצברית, אלא בצורה מקוטעת – על ידי החלפת פרדיגמות, ויחד איתן את כל הספירה המדעית. את טיב פעולת החלפת הפרדיגמה מתאר קון כ”הסטת תבנית תפישתית” (בהשפעת הגשטלט), המחליפה הסברים לגיטימיים, תוכן אונטולוגי ואופי של קהילה “מדעית” – ולמעשה מחליפה עולם אחד באחר. הפרדיגמה מכוננת עולם.

סעיד: יוצא כנגד האירופצנטריות, תפישה העומדת ביסוד הקולוניאליזם שלפיה המדע והתרבות המערביים הינם מתקדמים וטובים יותר, משום שהם מגלים ומסתמכים על אמתות לגבי המציאות האובייקטיבית, תוך כדי ביקורת של כל אמונה טפלה או “דוגמטיזם” מיסטי. סעיד טוען שבעילה זו כופה המערב את עמדתו ודעותיו הקדומות על אזורי שליטתו – “אוריינטליזם”. כך גם המוכפף מקבל לבסוף את מערכת האמונות המערבית, ומתנהג בהתאם לסטריאוטיפ המודבק לו מתוכה. לפי התיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית, כל עם – למרות שחרורו לכאורה מן השלטון הקולוניאליסטי הלבן – עדיין מוכפף תחת תרבותה. כל ניסיון שחרור מן העול הקולוניאליסטי, חייב להתבצע בתוך המסגרת המכפיפה, וכך נשאר המוכפף תחת שלטון התרבות המכפיפה, חסר יכולת שינוי. האוריינטלי מקבל על עצמו את האוריינטליזם, למרות שזהו מכלול הפחדים והההדחקות של האדם המערבי, אותם הוא משליך על האוריינט.

פוקו: פוקו משתמש במושג ה”שיח”, אשר צומח מתוך ה”אפיסטמה” – דגם המגדיר לגמרי את תחום התופעות, וזה לא קיים בלעדיו. השיח הוא מכלול ההתעסקות שמגדירה ומכוננת האפיסטמה, והוא מתאר את תחום הפעולה ויחסי הכוחות. לפי פוקו, כאשר מתפתח שיח סביב נושא מסוים, הוא מקבע את יחסי הכוחות וכללי המשחק בו. פוקו קושר יחדיו ידע וכוח; לטענתו זה המחזיק בידע הוא זה המחזיק בכוח, שכן דרכו הוא יכול לשלוט בשיח הרלוונטי. פוקו חקר מספר מוסדות בתרבות המערב – בתי-ספר, בתי-כלא, בתי-משוגעים, בתי-חולים ועוד – וניסה להגדיר את השיח השולט בהם ומקובע על ידי חלוקת הידע והכוח שבהם.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *