מה קשור מחט לתחת

פורסם: אוקטובר 2003

ביום שלישי שלאחר יום כיפור 2003, חזרתי לעבודה כמדי בוקר. אחד העובדים החדשים במקום, מהנדס חובש כיפה שחורה, ברך אותי בברכת בוקר טוב, כהרגלו, ושאל בחיוך "נו, איך הייתה הדיאטה אתמול?"

"לא הייתה", עניתי בחיוך משלי, והוא צחק וטפח על כתפי; משום מה נראה לי שהוא לא ציפה לתשובה הזו, אפילו מחילוני שמגלח את ראשו, רחמנא ליצלן. הפקידה שלנו שאלה אותי לפני יום כיפור האם אני מתכוון לצום, ולאחר שאמרתי לה שלא, היא היכתה בי תורה ואמרה לי שהמעשה נקרא חטא "כרת", דהיינו אדם שלא צם לא יישאר ממנו זכר לאחר מותו, לא זכר פיסי וכמובן שלא זכר רוחני בעולם הבא. "כרת" בא מלשון "לכרות", וזה שאינו צם לא יזכה לחיי נצח ונשמתו תיכרת מן העולם.

מיותר לציין שלא ממש התווכחתי עם זה, חייכתי כמו מטומטם והמשכתי במעשיי. מקום עבודתי הוא עסק משפחתי שבו המנכ"ל ואשתו דתיים-חרדים, הפקידה חילונית שומרת מסורת גמורה, וכמחצית מהעובדים גם הם דתיים עד דתיים-חרדים; ממש המקום האחרון להפגין בו את תפיסות האלוהות הפונדמנטליסטיות שלי. אומנם כבר יצא לי לשוחח עם הפקידה על נושאים שכאלו משום שהיא שומרת על ראש פתוח במרבית המקרים, אך נראה לי שעברתי הרבה מעל לראשה כשאמרתי לה שלדעתי אלוהים ובני האדם תלויים האחד בשני. עד כאן! לא יקום ולא יהיה! (וכנראה גם לא יישב).

בשיחות אחרות איתה (יוצא לנו לשוחח הרבה, מה שלא ממש תורם לפריון העבודה שלנו) היא אמרה משהו על הקב"ה ובנשימה אחת הוסיפה שאני בטח לא חושב כך משום שאני לא אדם מאמין. ובכן, כאן קמתי אני והתאוננתי בפניה: אני דווקא כן אדם מאמין.

היא נעצה בי מבט ועיניה חישבו לצאת מחוריהן; חילוני שנוסע בשבת על מנת לאכול צ´יזבורגר עם בייקון במסעדת "עד העצם", ועוד אומר שהוא אדם מאמין! שלא לדבר על חטא כרת ביום כיפור… מי שמע כדבר הזה. כנראה שהאמונה הדתית הממוסדת לא מותירה הרבה מקום לתמרון: או שאתה ככה, או שלא. מה פלא שאינני מסוגל להיצמד לקונבנציה האומללה הזו.

כל משך תקופת ילדותי, נעוריי ועד לאמצע שירותי הצבאי הייתי אתאיסט גמור ומוחלט, ועצם המילה "אלוהים" גרמה לי לפתוח שקית הקאה של אל-על. שאני אשפשף?! אלוהים, דת ושאר חירטוטים הם אופיום להמונים (למרות שכיום יש דתות אחרות בסגנונן, ממכרות לא פחות) ואני נשארתי נאמן לתיזה המדעית הקונבנציונלית הנתונה לחסדי הממצאים האמפיריים. הפיסיקה המודרנית מספרת לנו שהיקום יכול להתחיל לבד, או לחילופין שאין שום רגע בריאה. ברור אילו השלכות יש לכך על הימצאו של אלוהים. המדע לא עוסק באלוהים משום שלקיומו או אי קיומו אין השלכות תצפיתיות בטבע, ולפי הפילוסופיה של המדע, רק תיאוריה בעלת השלכות תצפיתיות היא תיאוריה מדעית שניתן לאשש או לרועע. אין שום תיאוריה או היפותיזה בנוגע לאלוהים ואין שום השלכות תצפיתיות מכך, ולכן אלוהים אינו תיאוריה מדעית. עד כאן דברי ההיגיון.

אלא שיום אחד בהיר השתנו פני הדברים מקצה ועד קצה, ואני מצאתי את עצמי מאמין גדול יותר מאי פעם. ספר אחד ויחיד הצליח להכות בי "אנושות" והפך את תפיסת עולמי האתאיסטית לתפיסה פנתאיסטית-מיסטית מובהקת; אלא שזה כל מה שהוא עשה ולא שילח אותי לדרכי החדשה בנבכי הדת. ההיפך הוא הנכון – ככל שדרשתי והעמקתי בנושא הבנתי שהקשר בין אלוהים ובין דת ממוסדת נכון רק במקרים מסוימים המהווים אחוזים בודדים בלבד. אומנם יכול להיות ששניהם גם יחד הם המצאה בדיונית שנוצרה על ידי אנשים ולמען אנשים, אך ההבדלים בין שני המושגים (אם בדיוניים ואם לאו) מזדקרים מיד לעין. האמונה שלי באלוהים ובכל מה שמשתמע מכך היא עדיין אמונה שלא ניתן להוכיח בצורה מדעית; כמו שאמר הרמב"ם, אין קשר בין מדע לאמונה. ובכל זאת בוחר אני להאמין בכך.

הערה: המסה הנ"ל אינה מייצגת כל חשיבה מדעית כלשהי אלא את דעותי בלבד. כמו כן מעתה והלאה אשתמש בשם "אלוהים" לתיאור הישות הנ"ל ואתייחס אליו בלשון זכר משום שכך הוא מוכר לנו, ותנוח דעתם של המתחכמים שינסו להראות שבכך כבר יש לי תפיסות מושרשות (או דעות קדומות) בנוגע לנושא. כל דבר זקוק להגדרה, ולו המינימלית ביותר. בנוסף אשתמש במבחר אנלוגיות חלקיות בלבד לתיאור היחסים בין אלוהים והיקום מאותה סיבה בדיוק – אינני מכיר שום דרך אחרת לעשות כן (אולי הלוגיקנים והמתמטיקאים ימצאו אחת בעתיד). אין זה אומר שהכל ברור ומוקש לוגית מאנלוגיות אלו, ואשמח לקבל דעות מנוגדות שיראו לי גם אחרת.

לדידי אלוהים והיקום (וכל מה שמוכל בו) הינם שני צדדים של אותה המטבע. אדם השואל "היכן נמצא אלוהים" מקביל לגל מים באוקיינוס השואל "היכן נמצא הים"; אומנם מן ההיקש (אנלוגיה) משתמע שהאחד מוכל בשני, אך טבען של אנלוגיות הוא שאינן מייצגות רעיונות בצורה מלאה ויש להוסיף עליהן אנלוגיות נוספות. לפיכך אומר שלמרות שאנו חלק מאלוהים, הרי שאלוהים הוא גם חלק מאיתנו. זו מערכת הרמונית שאין בה יחסי שולט-נשלט. אומנם מעצם הגדרתו אלוהים הוא בעל כוחות שאינם אנושיים, אך הוא נתן לנו את חופש הרצון בכדי שנסיק מסקנות לבדנו. הוא לא כאן על תקן בייביסיטר בכדי לטפל לנו בבעיות, ומתערב רק לעיתים רחוקות מאוד במציאות. החיים עצמם הם הפרש הפוטנציאל בין הטוב לרע; בדיוק כפי שזרם חשמלי אינו יכול להתקיים ולנוע מבלי שיהיו לפחות שני קטבים מנוגדים שיצרו אותו, כך החיים זקוקים לאלמנטים מנוגדים בכדי להתקיים. אם היה רק טוב, לא הייתה לנו שום סיבה לעשות משהו; אם היה לנו רק רע, לא היינו מצליחים לעשות משהו, אבל בכל מקרה, הטוב והרע הם חלק מהאלוהים ולפיכך חלק מאיתנו.

כשהייתי במחצית שירותי הצבאי, לערך, הזדמן לי לשרת עם חייל שאיתו ניהלתי שיחות ארוכות בנושאים הללו. אחד ההסברים המופלאים שלו בנוגע לאלוהים והיקום היה בצורת אנלוגיה של תכלית (טלאולוגיה). מדוע ברא אותנו אלוהים, הוא שאל אותי; הרי אלוהים הוא כל יכול, נמצא בכל. מדוע הוא צריך עצים, אנשים, כוכבי לכת? מה זה נותן לו? בניגוד לאנשי דת (ואני מדגיש, אנשי דת ולא הדת עצמה) האומרים לנו ש"במופלא ממך אל תדרוש", אני דווקא כן דורש. זו שאלה ששווה לשאול.

הוא המשיך ונתן לי דוגמא מעולמנו האנושי: מדוע אנו צריכים מחשבים, למשל? האם איננו חכמים ומתקדמים יותר מיצירי ידינו? בשביל מה יצרנו את כל הפריטים המלאכותיים הללו? האם לא די לנו בטבע שסביבנו?
מסתבר שלא. אדם הבונה מחשב, רכב או כל עצם אחר עושה זאת מכמה טעמים שאגע רק בשניים מהם משום שאינני יודע, כמובן, את כולם. ראשית, הדבר כנראה היה נחוץ לו לשם סיבה מסוימת (חישובים, משחקים וכו). שנית, כשבני אדם יוצרים, ויהא זה כל דבר, הרי שהם נותנים דרור ליצירתיות שלהם ומבינים למה הם מסוגלים. כך אנו מגלים את עצמנו, על ידי שינוי. ואם נחזור לסיבה הראשונה, והעיקרית מבחינתי, הרי שיצרנו דבר מה לשם נוחות. המצאנו את הכרית על מנת שנישן טוב בלילה; בנינו מבנים על מנת שנוכל לצאת מן המערות.

למרבה הפליאה ניתן לעשות את אותו היקש גם כשהמדובר באלוהים. אנחנו פה ,היקום פה, משום שאלוהים היה לבד והיה לו צורך לגלות את עצמו ואת יכולותיו. אחת ההשוואות היפות ביותר ששמעתי בנוגע לכך הייתה "אלוהים הוא כמו תינוק המתנסה בעולם". הרעיון המגוחך הזה למראה אינו חדש לדת היהודית, למשל, אם כי שם הוא מנוסח בצורה מרוככת יותר. בתורת הסוד היהודית, הקבלה, מכונה אלוהים בשם "האינסוף". בראשית היקום אלוהים צימצם את עצמו בכדי שיהיה מקום בעולם והכין עשר כדורים (ספירות, Spheres) לשם בריאת העולם והן המקבלות את האור האלוהי ומשמשות ככלים כאשר אלוהים מתגלה ב"האצלות" המתווכות בין הספירות.

אם כך, אלוהים משתמש בכלים שברא על מנת לעזור לו. הוא אינו כל יכול במובן שדי לו בעצמו בכדי להתקיים, אלא הוא צריך להתנסות ולעשות. כנראה שגם אצל אלוהים "הקבוע היחיד הוא שינוי". אגב, שש הספירות התחתונות לא היו מסוגלות לעמוד באור האלוהי ולכן נשברו ונפלו לתוהו, שהוא שורש הטומאה. הגאולה תבוא לעולם כאשר יתלכדו ניצוצות האור האלוהי ויחזרו למקומן, והדבר אולי מסביר מעט מתפקידם של הדברים בעולם: אלוהים שולח שלוחות של עצמו (אנשים, צמחים, כוכבים) על מנת להביא לו ידע והתנסויות חדשות, ובסוף כולם חוזרים אליו, אל המקור.

אלוהים זקוק לנו כפי שאנו זקוקים לו; אלוהים ניזון מאיתנו ומן היקום כפי שהיקום ואנו ניזונים ממנו. דומה הדבר למטריה עם 12 חישורים: כל החישורים מתרכזים מעלה אל עבר נקודה אחת והם היוצרים אותה, ומן הנקודה האחת יוצאים 12 החישורים; כולם תלויים בכולם. בהתאם לתפיסה ההוליסטית הזו אנו שותפים עם אלוהים ביקום הזה, ולא עבדים נרצעים שכל מטרתם היא לזכות בחסד אלוהי על ידי מצוות. כל עניין ההפחדה שעליו מתבססת הדת פשוט רקוב מן היסוד; אנשים עושים מצוות רק בכדי לזכות במשהו. כשאמרה לי הפקידה במקום עבודתי שאני אשלם בעולם הבא על שום שלא צמתי בכיפור, עלתה בדעתי המחשבה שדי לי בטרור בעולם שלנו ואין לי בו צורך גם בעולם הבא.

כקוריוז אוסיף שפרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח אמר שתוכנן של מצוות דתיות אינו חשוב כלל וכלל אלא רק עצם הבאתן לידי מימוש; הרי אלוהים יכל לפקוד שעלינו לרקוד כל יום בין שלוש לארבע ולאכול עלי גפן בכל סוף שבוע, ולא היינו רואים בכך שום בעיה. לא התוכן הוא החשוב, אלא העובדה שאנו מביאים אותו לידי מימוש במציאות, עצם הפעולה. העובדה שאנו מבטאים את הדת בחיינו המעשיים (אקטואליזם) היא החשובה, כאשר הדת עצמה חסרת כל תוכן אמיתי (משום שגם שינוי אקראי בה לא היה מוריד מן הביצוע והמימוש הנדרשים לה).

אומנם אני מאמין שהתנ"ך ככלל הינו ספר היסטורי (מסויג ביותר) המתאר כמה אירועים שאכן קרו, אך "עובדות" מסוימות כגון שחיטת העמלקים על ידי בני ישראל או ציווים שונים בנוגע להומוסקסואליות או כשרות נראים לי כהמצאה אנושית טהורה. הרי אי אפשר לשלוט על אוכלוסיות ללא אמצעי הרתעה כלשהו, ואז, כמו גם היום, אנשים בעלי שאיפות לכוח עשו את שלהם בתנ"ך על מנת לשמור אוכלוסיות שלמות בפחד ולשמר מורשת של הפחדה. בכל דת יש אלמנטים שהיו (לדעתי) נכונים, והם המיעוט, לעומת אלמנטים של הפחדה, שהם הרוב.

אם כך ולאור הנאמר לעיל, האם אני מחשיב עצמי כאדם מאמין? כן. אני אדם מאמין, אך עם זאת חילוני גמור, אפיקורס במונחים דתיים מקובלים. למרות זאת לא אכנה את עצמי "אדם מאמין" בפני אנשים אחרים משום שהקונוטוציות התרבותיות החד-משמעיות המשתמעות מן המושג הזה יהפכו אותי בין רגע לשומר שבת, צם ביום כיפור ושאר מושגים שאליהם אין לי שום רצון להיות משויך. וזאת למה?

בכל דת יש מצוות עשה ואל תעשה הגוררות עימן רטרואקטיבית (אח, אני חולה על המושג הזה!) פעולות של שכר ועונש: אם תעשה כך תקבל כך, אם לא תעשה כך תחטוף כך וכך. מרנין ממש. הורדנו את אלוהים לדרגה קטנונית של פקיד מס-הכנסה עצבני במיוחד שאין לו חיים אלא בעיסוקי דין. כאילו שאין לו יקום שלם לנהל וכל עיסוקו הוא בנו, הפלצנים הקטנים. כנראה שטעו הפיסיקאים בתורותיהם, משום שהדבר היחיד שאכן נע מהר יותר ממהירות האור הינו האגו האנושי היהיר והנפוח. זה לא חדש, כמובן; האנושות חשבה תמיד שהיא מרכז העניינים מאז ראשיתה, דרך האסטרונומיה האריסטוטאלית שקבעה את כדה"א כמרכז היקום וכלה במבחר אגואיסטים שוודאי זוכרת ההיסטוריה יותר טוב ממני. אמונה דתית כנראה אינה שונה בהרבה.

אני יודע שנשמע הדבר כאילו אני מתנגד לדת באופן כמעט חד-משמעי. מאז ילדותי מרדתי בכל סמכות דתית (לא רציתי לשים כיפה לאחר שסבי מת על שום שאני איש של עקרונות, כך חשבתי) וגם "אמונתי" הנוכחית לא שינתה דבר. אין לך דבר גדול יותר מתקווה ומאמונה ההופכים את חייהם של אנשים לנוחים וקלים יותר ואני מצהיר קבל וירטואליה ועולם שאין לי שום דבר נגד דת ואנשים מאמינים מכל הסוגים. לדתות העולם הרבה רעיונות נשגבים מאין כמותם ואיש באמונתו יחיה; אך לפעמים השלכות האמונה, התמימה הזו למראה-עין, מתרחקות הרבה מעבר לדת וחורגות אל שטחי מרעה שמקומן שם אינו משורת הדין. כל עוד דת היא עניינו הפרטי של כל אדם ואדם, הרי שהדבר מקובל ורצוי; אך ברגע שדת כזו או אחרת משתחלת לאיטה אל חיי הציבור, הרי שיש כאן טעם לפגם. הדת היא תחום אחד, המדינה היא תחום אחר; אך כנראה שבישראל הנאורה מצאנו שיטה מתקדמת שבעתיים יותר מכל אומה נחשלת אחרת. אולי יגשו נא הגויים וילמדו מאיתנו איך לסבך את החיים.

הדת אינה הבעיה, וגם לא מאמיניה – האנשים המשתמשים בה לצרכיהם הם הבעיה. מושג הסטטוס-קוו המפורסם נוצק בימי ראש הממשלה הראשון, בן גוריון, עת חתם על ההצהרה הנ"ל על מנת לשמש ככדור מרגיע ליחסים המתוחים ממילא בין צרכי הדתיים לצרכי החילוניים. אנשי ראשית המדינה חשבו שבבוא היום ימצא פתרון הולם יותר לבעית דת ומדינה ולפיכך הסכימו למסמך קווי היסוד הזה באופן זמני; אלא שהזמני הפך לקבוע והרי אנו נושאים את שמו עד ימינו אנו. פתרון אין, ו"ראיה" נסיבתית ביותר לבעיה המתמשכת הזו היא הקורס המתקדם שהנני לומד בסמסטר הנוכחי ("דת ומדינה – היבטים פילוסופיים").

מדוע נראה כי הדת מפריעה לחילוניים? האם זה משום שאנחנו כ-א-ל-ה חסרי רגשות וערכים? האם איננו מסוגלים להבין ללבו של אדם דתי או חרדי הרוצה שלא יסעו בשטח מגוריו בשבת? אולי אנו באמת לא מסוגלים, משום שאין אנו חיים במסגרת ההבנה הדתית. אבל לא זה העיקר. בדיוק כפי שאין הצמחונים קופצים כל אימת שמישהו לידם אוכל בשר, כך לדתיים, חרדים ושאר מאמינים אין שום זכות לעשות זאת כאשר מישהו מנסה לממש את אורח חייו. אומנם הם אומרים כי מפריע הדבר לחייהם ועל המדינה למנוע את זה על ידי חקיקת חוקים מתאימים (כמו בנוגע לרחוב בר אילן בי-ם), אלא שמחר אפשר להחליט שיש ליישם את חוקי ספר ויקרא בנוגע למכירת בנות כשפחות או סקילת אנשים שלבשו שעטנז, ואז איפה נהיה.

אנשי הדת הממוסדת הופכים את הדת למונופול שלהם בלבד ולא מאפשרים לצורות אחרות של דת להתקיים. אם אני יהודי, אז עלי לעשות כך וכך, וזהו; אחרת אינני יהודי. הם לא לוקחים בחשבון שיש דרכים וצורות שונות ומגוונות של ביטויי דת ויהדות כגון רפורמים, קונסרבטיביים, וכו´.

הדת האורתודוקסית הפקיעה עניינים מסוימים (חתונה, גיור) מידיהם של אלו שאינם "כשרים" למשימה. ובכן, רבותי העסקנים הדתיים, דת אינה מדע ואין בה שום דבר חד-משמעי; יש לאפשר לכל אדם להתחתן כראות עיניו ולבחור מצוות כראות עיניו. הרי שום דתי או חרדי לא ממלאים את כל תרי"ג מצוות; האם הם פחות יהודים? האם מי שממלא 100 מתוך 630 המצוות הוא יהודי, או שמא הסף גבוה או נמוך יותר? האם גם חצי מצווה נחשבת מצווה מלאה? ובכלל, "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נ"ג).

פרופ' איליה ליבוביץ, אסטרופיסיקאי חובש כיפה ו"בנו של", עשה אנלוגיה יפה בעניין ואמר פעם בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" כי ברגע, למשל, שאדם אחד מקבל משרה מסוימת הרי שהוא קצת "מפריע" לאחרים שלא התקבלו משום שלקח את מקומם. את מידת ההפרעה שיוצר כל אחד תיאר פרופ' ליבוביץ באמצעות בועה דמיונית המקיפה כל אדם. בהקשר לדוגמת העבודה, ההפרעה הינה זניחה ומקובלת בחברה. אולם, אומר פרופ´ ליבוביץ´, הבועה של החרדים בארץ (הן כקולקטיב והן כיחידים) מפריעה יותר מן הבועה של החילונים משום שהחרדים באים בדרישות.

דמוקרטיה טובה היא דמוקרטיה הנותנת בידי אזרחיה מספיק כוח, ובה בעת דואגת שלא יעשה שימוש לרעה בכוח הזה (אלברט איינשטיין). ארה"ב השכילה להבין את המימרה הזו, למרות שנאמרה רק במאה ה-20, והפרידה בחוקתה בין דת ומדינה. אין בה דת רשמית ואף אחד לא יעז להעלות דרישות מדיניות בשם הדת. כמובן שבישראל ההפך הוא הנכון והמגזר החרדי פולש לתחום המדיני הלוך וחזור בבקשות ובאמצעות לחץ מפלגתי במקרה שלא ימולאו דרישותיו הדתיות. דבר כזה לא היה יכול להתקיים בארה"ב. במדינתנו המתוקנת יכולה לשבת אוכלוסיה שלמה, להצהיר כי היא "ממיתה עצמה באוהלה של תורה", לא לשלם מיסים, להתחמק מעבודה ועוד לזכות במענקים שמנים ונדיבים, וכל זאת בשם הדת. תורת ישראל הפכה לכלי עזר בידי אלו המוצצים את דמם של אחרים. יפלא הדבר כי החילוניים כה מתנגדים לכל צורה של דת? הרי כל מה שלמדו עליה הוא שהיא מעניקה פטור מן המציאות על חשבונם של העמלים.

במגילת העצמאות של מדינת ישראל נכתב כי היא תהיה מדינה דמוקרטית ויהודית; על פניו נראה הדבר פשוט, אולם בחינה מתחת לפני שטחו של המושג המתחכם הזה מגלה בעיות. מדינה דמוקרטית משמעה מדינה הנשמעת לחוקים משפטיים והנותנת לכל אזרח את חירותו בכל תחום כל עוד לא פעל באלימות כלפי אחרים (בהתאם לסייגים הקבועים בחוק). מכך נגזר, שכמו בארה"ב, לכל דת יש את ביטויה שלה ואין עירבוב תחומים בין דת ומדינה. מדינה יהודית, מעצם הגדרתה, חייבת להישמע להלכה היהודית, שהרי ההלכה היא שקובעת את סדר החיים ואת הדברים שיש לעשות (לכן קוראים לכך "מדינת הלכה"). אומנם יש מקום לדתות אחרות במדינת הלכה, אך סדרי החיים הציבוריים הכלליים יקבעו על פי חוקי ההלכה ויהיו תחומים שבהם היא תפלוש מעצם זאת גם אל החיים הפרטיים (איסור נסיעה וסגירת עסקים בשבת, אוכל כשר, וכו´). אם כך נראה כי כרגע אנו אכן חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, אך משלמים על כך מחיר.

דת היא עניין פרטי בלבד ואין לכפות אותו על ציבורים שלמים. חוקים משפטיים, לעומת זאת, הינם מחויביי המציאות משום שהם נגזרים ממערכת מוסר (רלטיביסטית או לא, אין זה משנה) ובלעדיהם יפשעו ויגנבו כל מי שרק יוכלו. מה עדיף, מדינת אוכלי חזיר, או מדינת פושעים ורוצחים? למרבית חוקי הדת אין שום קשר למוסר, כפי שאמר פרופ´ ישעיהו ליבוביץ´; אין שום דבר מוסרי או לא מוסרי בהימנעות מאכילת חזיר – זו בסך הכל פקודה מאלוהים, ועצם הפקודה הופכת אותה לעניין ממשי. כמו שכבר ציינתי, אלוהים יכל לצוות עלינו לצבוע פנינו בירוק ועדיין היו המאמינים עושים זאת. לפיכך אין קשר בין מרבית המצוות הדתיות לערכים של מוסר (למעט חוקי אל תרצח, תגנוב וכו, וגם פה, כמובן הכל נתון לפרשנות רלטיביסטית-פוליצנטרית). אלו הם אקטים של אמונה בלבד. לעומתם, לא צריך אף אלוהים שיאמר לנו שאסור להרוג ולהרע לאחרים; זהו מעין "חוק" אוניברסלי מוסרי ברור מאליו שאותו כנראה מקבלים 99.9% מבני האדם. זה ההבדל בין חוק מוסר ובין מצווה דתית כללית: את חוקי המוסר אפשר להבין אינטואיטיבית מבלי ששום ספר או דת יורו לנו לעשות כן; לא כך הוא הדבר בנוגע לאיסור אכילת חזיר ושמירת שבת, מפני שאין להם ולו דבר אחד הקשור למוסר.

אני מניח שהפתרון לבעית דת-מדינה טמון אך ורק בחקיקת חוקה בישראל, מה שיגזור אוטומטית את הפרדת הדת מן המדינה. אולם הדבר לא נראה באופק. כמובן שיתכנו פתרונות אחרים שעליהם עדיין לא חשבו, אך בינתיים יש להסתפק בכך. שני החוקים היחידים בישראל שהינם בעלי מעמד חוקתי בתחום זכויות האדם הינם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. אולי אלו ישמשו בבוא היום כליבתה של חוקה לעם ישראל. פרופ´ ליבוביץ אף מרחיק לכת וטוען כי הדת דורשת הפרדת דת ומדינה כיוון שהיהדות אינה "…אמצעי-עזר לסיפוק צרכים פוליטיים של המדינה".

אני ישראלי וציוני. ייתכן שעל סמך העובדה שאינני ממלא אחר מצוות הדת יגידו שאינני יהודי, ואולי הם צודקים. בויכוח שניטש בינינו ובין הפלסטינאים על זכות הראשונים על האדמה, הופכת היהדות לכלי עיקרי מפני שהוא מציב אותנו, היהודים, בארץ ישראל כבר לפני 4,000 שנה. ומי שאינו יהודי, איזו זכות יש לו על הארץ? אולי העובדה ששום סכסוך פוליטי לא נפתר באמצעים דתיים (אלא דווקא להפך) הוא חצי נחמה. אני יכול להאמין באלוהים שלי, הפרטי והמיוחד, וליישם את המצווה החשובה ביותר, ואהבת לרעך כמוך, ועדיין אשאר יהודי; אם כי לי, אישית, זה לא ממש משנה. אני מאמין שעם ישראל היה פה לפני 4,000 שנה, אך גם הפלסטינאים והערבים, שהרי כולנו צאצאיו של אברהם אבינו.

האם דת אמורה לקרב בין הנפשות המאמינות בה בלבד, או שמא בין כל בני האדם? עלינו לדעת לחיות ביחד, והדבר ידרוש ויתורים משני הצדדים.