מהי עובדה מדעית

היווצרותה והתפתחותה של עובדה מדעית - לודוויג פלקאחד המרצים שלי סיפר על עבודת תזה מעניינת לתואר שני, שעסקה במחלת האיידס. יש אנשים שנושאים את נגיף ה-HIV אך לא חולים באיידס, לעומת אנשים שכן מפגינים סימפטומטים של איידס – אך לא נושאים את נגיף ה-HIV.

ניתן היה לחשוב שאולי אין קשר בין HIV למחלת האיידס – כפי שחושב רופא אחד בארץ שאת שמו אינני זוכר – ובכך לפתוח פתח למחקר חדש; אך ברגע שהרופאים שינו את הגדרות המחלה, האנשים שלא נשאו את הווירוס אך הפגינו סימפטומטים של איידס, הפכו לפתע להיות חולים במחלה אחרת. כך נשמרה הסטטיסטיקה של מחלת האיידס.

האנקדוטה הפשוטה הזו ממחישה בצורה יפה איך נוצרות “עובדות מדעיות” ברפואה המודרנית, ומה שעוד יותר תמוה הוא שמישהו עלה על זה עוד בתחילת המאה ה-20. ד”ר לודוויג פלק (Fleck) – רופא פולני-יהודי – חקר את המדע מתוך ראייה היסטורית, והגיע למסקנה שמחלה היא קונסטרוקט תיאורי שאף אחד לא ראה.

כל מה שאפשר לראות הם סימפטומטים של מחלה ולא את המחלה עצמה; כלומר, הגדרתה של מחלה נובעת מהתפתחות היסטורית של מושג המחלה ומהכלים המשמשים לזיהויה. ניתן לסווג ולתאר מחלה באמצעות סימפטומטים, טכנולוגיה, מערכת מושגים ותפישות תרבותיות, ולכן ניתן לתאר את אותה יישות בדרכים שונות.

המחלות אינן ישויות הקיימות “אי שם” במציאות, אלא הן “תמונות בדויות” שרופאים יוצרים באמצעות הפשטה, כדי לעזור להם לפתח שיטת ריפוי. פעם זה איידס ופעם זו מחלה אחרת שדומה לה. לא רק המחלות הן ישויות שנבנו באופן מלאכותי, אפילו החיידקים עצמם הם (במידה רבה) ישויות מלאכותיות. מורו של פלק טען שחיידקים משתנים בהתאם לנסיבות, ופלק המשיך את גרסתו ואמר כי המיון של חיידקים לפי מין וסוג הוא תרגיל מעבדה, שאין לו קשר הכרחי עם העולם שבחוץ.

בסופו של דבר אפשר לדבר רק על סימפטומים, על חולים ועל מקרים ספציפיים. אנו מפרשים אובייקט קיים כתוצאה ממה שאנו כבר יודעים – “סגנון מחשבה” בשפתו של פלק. הידע הקיים הוא רב יותר מהידע של כל אינדיבידואל בנפרד, ולכן התפישה אינה תהליך של היחיד אלא תוצאה של פעילות חברתית מתמדת. כיוון שהתפישה מושפעת מהידע הקיים בנקודת זמן ספציפית, הרי שהיא יחסית, ותמיד יש לבחון אותה במסגרת “סגנון המחשבה” המסוים ו”קולקטיב המחשבה” המסוים.

התפישה המקובלת גורסת כי מטרת המדע היא לחשוף את העובדות בעולם המציאות, ושכל התפתחות במדע חושפת עוד ועוד עובדות כאלה. פלק לא הסכים. העובדות אינן קיימות אי שם, עצמאיות ומחכות שיגלו אותן. את העובדות המדעיות בונים “קולקטיבים של מחשבה” – קבוצות חוקרים השייכים ל”סגנון מחשבה” ספציפי.

“סגנון המחשבה” הוא אוסף של מושגים, אמונות, טכנולוגיה ופעילויות מדעיות המשותפות לקולקטיב המחשבה והשפה בה הקולקטיב מדבר. היחיד אינו תופש את העולם בעצמו, אלא באמצעות “סגנון המחשבה” שנבנה אצלו על ידי הקולקטיב החברתי.

התפישה המיידית של המציאות אצל הפרט, נעשית בתהליך של עיבוד ברמה המושגית של “סגנון המחשבה”. כל חוקר בתוך “קולקטיב מחשבה” מתחנך על פי עקרונות ושפה המיוחדים ל”סגנון המחשבה” שלו, וכל אחד מסגנונות המחשבה הללו יכול לייצר “עובדות” משלו, הקיימות במקביל ל”עובדות” אחרות.

בעת הלימוד והכניסה לקולקטיב, היחיד מסגל את “סגנון המחשבה” בתהליך של הכשרה המלמד אותו על מה להסתכל וממה להתעלם, ומקנה לו את השפה לתיאור המציאות. המציאות שאנו תופשים מכוננת על ידי אלמנטים פסיביים אשר באים מן החוץ, ועל ידי אלמנטים אקטיביים של שפה ו”סגנון המחשבה” הבאים מן הקולקטיב.

עובדה מדעית היא פרי מאמצים של קבוצה גדולה של אנשים; אי אפשר להבין את המדע בלי להבין את ההקשרים ההיסטוריים והחברתיים שלו. לעומת קאנט, פלק מדבר על אלמנטים אקטיביים אשר מקורם בחברה ולא ביחיד, כאשר “קטגוריות” אלו אינן קבועות וזהות לכל בני האדם (כמו אצל קאנט) אלא משתנות כל הזמן במסגרת הקולקטיב ומאדם לאדם. אבל שלא יהיו טעויות – רק בגלל שעובדה לא קיימת באופן עצמאי, אין זה אומר שלא ניתן לרפא חולים באמצעות אותה עובדה. עובדה!

אז כיצד נוצרת עובדה מדעית לפי ההסבר הזה?
בשלב ראשון מתרחשת תצפית שמעוררת תשומת לב, ושנתפשת במסגרת הקטגוריות של “סגנון המחשבה” הקיים. אולם בשלב הזה אין עדיין את המושגים, את הקטגוריות ואת השפה לתאר את התצפית, ולכן מדובר בחוויה חד פעמית שלא ניתנת לשחזור.

כיוון שהחוקר אינו יודע את הגורמים לתופעה שנצפתה, הוא מנסה לשחזר את תוצאת הניסוי הראשון. בסדרה של הצלחות וכישלונות מתגבשת תחושה שהתוצאות אינן שרירותיות, למרות שאין עדיין הסבר לתופעה. פלק קורא לזה “התנגדות” – התחושה שמקבלים במהלך הניסויים ש”יש שם משהו”.

החוקר עדיין לא יודע מה זה, משום שאין לו את המושג המתאים בשפה; אך אם התופעה עקבית, יתרחש תהליך איטי במסגרת “סגנון המחשבה”: מעבר של רעיונות בין יחיד ליחיד, שבו יעלו ממצאים חדשים ויוסברו במסגרת “סגנון המחשבה”, עם שינויים ותוספות. בסופו של התהליך, ייווצר גוף ידע שאינו שייך לאף אחד מהיחידים, אלא לקולקטיב כולו.

במסגרת “סגנון המחשבה” החדש והשפה החדשה שנוצרו, יבנה קונסטרוקט מלאכותי, שהוא העובדה המדעית החדשה. כלומר, העובדה המדעית מופיעה כחלק מסגנון המחשבה, כאשר אותה תחושה לא מוסברת של “התנגדות” הופכת להיות בעלת תיאור ומשמעות בשפה החדשה.

אם כך, לפי פלק לא מדובר בתהליך גידול ליניארי של הידע – אלא הידע מתפתח תוך שינוי מתמיד של “סגנון המחשבה”. בכל שלב, המושג המקורי והמושג החדש שונים לחלוטין. כל ניסיון לתאר את הגילוי הראשון יהיה במסגרת סגנון המחשבה החדש, עם המושגים והשפה החדשה, ולכן לעולם לא יהיה תיאור אמיתי של האירוע הראשון. העובדה המדעית לא יכולה להיות מבוטאת בשפת התצפית הראשונית, והתצפית הראשונית לא יכולה להיות מבוטאת בשפת העובדה המדעית.

ההסברים של פלק מתוארים בספרו “יצירתה והתפתחותה של עובדה מדעית”, שיצא לאור ב-1935. כמה שנים לאחר מכן, ראה את הספר דוקטורנט לפיזיקה בשם תומס קון, הושפע ממנו רבות וכתב את אחד הספרים הכי ידועים בתולדות הפילוסופיה המודרנית של המדע – המבנה של מהפכות מדעיות.

שני ההוגים מדברים על ההיבט החברתי כתשתית לתיאור ההתפתחות של המדע – ה”פרדיגמה” של קון (אוסף של אמונות המשותפות למדענים שונים וקובץ של הסכמות על הדרך להבין בעיות) דומה ל”קולקטיב המחשבות” של פלק. בנוסף, גם קון טען שהמדע אינו הצטברות של ידע ושהמדענים אינם הוגי דעות עצמאיים ואובייקטיביים.

למרות זאת, יש גם כמה הבדלים ביניהם. קון היה פיזיקאי, ואילו פלק היה רופא וביולוג. בפיזיקה קל מאוד לדבר על הגבול החד-משמעי בין מדע “נורמלי” לעומת מדע “מהפכני”; ברגע שעוברים לפרדיגמה חדשה, לא ניתן לגשר בינה ובין הפרדיגמות הקודמות ונוצר מהפך של ממש (כמו ההבדל בין תורת ניוטון לתורת איינשטיין).

בביולוגיה וברפואה, לעומת זאת, אין גבולות כל כך ברורים והם אורגניים יותר. ובכלל, אצל פלק הגבולות עצמם משמשים כמושא חקירה. אומנם, ככל שההבדלים בין סגנונות החשיבה גדולים יותר, כך מצטמצמת האפשרות לתקשורת ביניהם; אבל מעבר של מחשבות בין הסגנונות השונים יוצר שינוי גם בסגנון המחשבה וגם במחשבה עצמה – תקשורת שלא קיימת במודל של קון.

כמובן שפלק לא צדק במאת האחוזים, כי לא ניתן לתאר תהליך כל כך מורכב באמצעות הסבר אחד ויחיד (הגל בטח מתמוגג מנחת בקברו ברגע זה ממש). עובדה מדעית היא לא רק תוצר של פעילות חברתית, אלא גם של פעילות מדעית – תצפית בטבע, התאמה לניסויים, תחזית של תופעות חדשות ועוד. ההיבט החברתי הוא רק אחד מתוך כמה היבטים המאפשרים להבין את פעולת המדע.

פלק משווה בין אומנות לידיעה מדעית – מה שאנו יודעים מתאים למצב החברתי שבו אנו נמצאים. במסגרת סגנון מחשבה מסוים, כל מחשבה היא אמיתית או שקרית עבור כל אחד מהמשתייכים אליה. האמת היא אילוץ של סגנון מחשבה, אבל גם אם זה נשמע רלטיביסטי להחריד – עדיין ניתן להשתמש בידע הזה באופן מעשי במעבדה. למשל – בדיוק כפי ש”כל אחד” יודע שכדור הארץ מתחמם בגלל שאנו מזהמים אותו, כך יש אחרים ש”יודעים” וטוענים שזה לא כך. כיוון שסגנונות מחשבה משתנים כל הזמן, מה שנכון היום יכול להיות טעות מחר – ולהפך.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *