האיש מהבוטקה בחניון

1.
יום אחד הוא ראה אותי עובר בחניון, חייך אליי וסימן לי עם ידו לבוא אליו.
"אנחנו מכירים?" הוא שאל. "אתה אומר לי 'בוקר טוב' ו'שלום' בכל פעם שאתה עובר כאן."
הסברתי לו שאנחנו לא מכירים, אני פשוט עובר בחניון פעמיים ביום ואומר שלום לשומרים בפתח.

בהזדמנות אחרת, כמה שבועות לאחר מכן, הוא אמר לי שהחניון בצמצומים ושהוא פוטר מעבודתו. הרגשתי רע בשבילו. גבר מבוגר שנראה כאילו כבר עבר את גיל הפנסיה, ועדיין נאלץ לעבוד למחייתו. איך מגיעים למצב כזה?

כמה שבועות לאחר מכן שוב עברתי בחניון בדרכי הביתה חזרה מהעבודה. אמרתי לו שלום וניגשתי אליו כדי לברר מה שלומו ומה קורה עם עבודה חדשה. הוא אמר לי שעד סוף החודש הוא נמצא שם, ואז שוב יצטרך לחפש עבודה כי עדיין לא מצא משהו חדש. בעיקר בגלל הגיל.

תוך כדי כך התפתחה בינינו שיחה מעניינת. למרות שכבר רציתי להגיע לרכב ולהגיע הביתה, כי עוד מחכים לי נהרות של פקקים על הכביש, נשארתי איתו במשך כמעט 40 דקות וניהלנו שיחה ארוכה.

מסתבר שהאיש לא רק עבר את גיל הפנסיה, אלא שהוא גם הגיע לגיל גבורות וכעת גילו נמצא 20 שנה מעבר לגיל הפנסיה. זו גם הסיבה שלא קיבלו אותו להיות פקיד קבלה באחד מבנייני המגדלים ברמת גן, לאחר שנודע לו שהוא מפוטר מתפקידו כשומר הכניסה בחניון. כשהתעניינתי מדוע אדם בגילו אינו נמצא בפנסיה, הוא חייך והחל לספר לי את סיפור חייו.

2.
בפולין של 1933, אביו שמע את נאומי הטירוף המתלהמים של היטלר – וידע שמכאן והלאה אין ליהודים סיבה להישאר באירופה. הוא היה אחד מהבודדים שהבין זאת, כי כל השאר צחקו עליו וחשבו שהוא הוזה הזיות.

ב-1935 ארזה משפחת האיש את פקלאותיה ועלתה לארץ ישראל. הם נחתו בנמל יפו שהיה אז מסריח ומוזנח, ואימו של האיש – שהיום כבר איננה בחיים – החלה לבכות. ככה זה כשמגיעים מאירופה המעודנת למזרח התיכון של לפני 80 שנה. בסופו של דבר הם הצליחו למצוא צריף של חדר אחד ברחוב פינסקר בתל אביב של אז, בו יכלו לשכן את עצמם – 6 נפשות המשפחה.

כמה שנים לאחר מכן, כשהעולם היה כבר עמוק בבוץ של מלחמת העולם השנייה, קמה האם משנתה בבוקר אחד, ואמרה שחלמה חלום נוראי וש"פה אסור לנו להישאר". היא הייתה כל-כך בטוחה בזה, עד ששאר בני המשפחה נעתרו להפצרותיה, ארזו שוב את הפקלאות ויצאו לחפש דירה אחרת.

בחיפושיהם הם הגיעו לשכונת הרכבת בתל אביב (כיום המקום נקרא רחוב הרכבת, ליד רחוב המסגר). בעודם נכנסים לשכונה, ראו המוני אדם עוזבים את המקום כשמיטלטליהם עמם. "ברחו מפה", אמרו להם העוזבים, "יש כאן מכלי דלק שעלולים להתפוצץ, אם יגיעו מטוסי אויב לאזור ויטילו כאן פצצות".

אבל למשפחת האיש כבר לא הייתה ברירה. לחזור אחורה אי אפשר וגם להישאר ברחוב עם מזוודות זה לא לעניין. אז מכיוון שמרבית אנשי השכונה עזבו במהירות, הם מצאו צריף בן שני חדרים. "אלוהים יגן עלינו", אמרה אם המשפחה בבטחה.

ב-1942 הגיע לתל אביב מטוס אויב איטלקי. הוא נכנס דרך הים ועבר ביעף מעל השכונות של יפו. אחת מהפצצות שהטיל נפלה בדיוק על אותו צריף בן חדר אחד ברחוב פינסקר; מקום מגוריה של המשפחה עד לפני כמה שנים. מיותר לציין מה היה קורה אם המשפחה לא הייתה נעתרת לתחינות האם ונשארת במקומה.

3.
כשהיה האיש בן 12 או 13 החל לעבוד כשליח עבור חברה לציוד משרדי. כמעט 50 שנה חלפו מאז והוא הגיע לפנסיה כשהוא בדרגת מנהל באותה חברה, קיבל חצי מיליון שקלים והשקיע אותם בילדיו. כאן כבר לא ממש ידעתי איך להתייחס לזה. מצד אחד ריחמתי עליו על שלא השאיר לעצמו אפילו פרוטה כדי לקיים אותו בזקנתו, לאחר הפרישה. הוא ואישתו חיים כעת בדירת 2 חדרים והוא עדיין נאלץ לעבוד למחייתו. מצד שני ראיתי את האור בעיניו כשדיבר על כך שילדיו מסודרים ומאושרים הודות לכספי הפנסיה שלו.

כשילדיו וניניו באים אליו ואל אישתו מדי שבוע, דירת שני החדרים שלהם מתרחבת, כך אמר בפואטיות ובאופטימיות מופגנת, גם לנוכח העובדה שכנראה יהיה לו קשה מאוד למצוא עבודה נוספת בגיל 86 (ואגב נראה לי כאילו הוא בן 60 פלוס). "אתה איש מעניין" אמרתי לו לקראת סיום השיחה, ואיחלתי לו בהצלחה במציאת עבודה. "עוד נדבר", הוא אמר לי בחיוך, שוב במעין אופטימיות שלא נהיר לי מהיכן היא נובעת.

4.
אין פה מוסר השכל. רק סיפור מעניין על חייו של אדם, ואיך בחר בנוחות ילדיו על פני נוחותו הכלכלית שלו. חייו ניצלו פעמיים הודות להוריו – פעם אחת הודות לתבונת אביו, שראה את הנולד הנאצי, ופעם נוספת הודות לאינטואיציה של אימו – ואני מניח שזה מה שהפך אותו להורה דומה; אחד שמוכן להקריב מעצמו למען ילדיו.

גם הסבים והסבתות שלי היו כאלה, וגם הוריי עדיין עושים הכול כדי לעזור לנו, הילדים. לא נשאר לי אלא להודות להם על עצם קיומם ועל הבחירות שעשו בחייהם; אותן בחירות שבעטיין אני נמצא היכן שאני כעת.